גמרא
פירוש
דְּסָנְיָא לֵיהּ אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת תְּנֵיתוּהָ אָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלִיךְ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות גירושין י׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קנ״ג
טור אבן העזר ו׳:א׳
טור אבן העזר ק״נ:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״נ:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קנ״ג
טור אבן העזר ו׳:א׳
טור אבן העזר ק״נ:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ק״נ:ג׳
דסניא ליה [ששונאת היא אותו] את היבם, ולכן סומכת על עדות כל שהיא כדי להיפטר ממנו. אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו. ששנינו, אמרו לה: ״מת בעליך ואחר כך מת בנך״ ונשאת לחוץ לאדם זר, ואחר כך אמרו לה ״חילוף היו הדברים״ — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]: אילימא תרי ותרי [אם תאמר שניים ושניים], שבאו קודם שני עדים ואחר כך שני עדים אחרים שסיפרו את המעשה בדרך אחרת — מאי חזית דסמכת אהני, [מה ראית שסמכת על אלה] האחרונים, סמוך אהני [על אלה הראשונים] ולמה תצא? ועוד, מדוע הוולד ממזר? לכל היותר ספק ממזר הוא שהרי אין הוכחה גמורה לדברי האחרונים. וכי תימא [ואם תאמר] שלא דק [דייק] התנא בלשונו — הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסופה]: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דדוקא קתני [למד מכאן שבדיוק שנה]! אלא לאו חד [האם לא מדובר בעד אחד], וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה [והטעם, דווקא, שבאו שניים והכחישו אותו], הא לאו הכי [הרי אם לא כן] — מהימן [היה נאמן]. את הראיה הזו מן המשנה דוחים: לעולם תאמר שבאו תרי [שני עדים] מתחילה ותרי [ושניים] אחר כך, וכפי שאמר רב אחא בר מניומי בענין אחר, שמדובר בעדי הזמה, שהעדים האחרונים לא סיפרו את המעשה באופן אחר, אלא הזימו את העדים הראשונים, שאמרו: ״עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר״ ולא יכולתם כלל לראות את הדבר שאתם מעידים עליו, ועל ידי כך נפסלים העדים הראשונים בגופם לגמרי, ובכגון זה אנו סומכים על העדים האחרונים. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעדי הזמה, ואם כן לא נפתרה שאלה זו מן המשנה. אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא לרב אשי: תא שמע [בא ושמע] ראיה ממקור אחר: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי, שאנשא, כלומר, להתיר לה להינשא לחוץ, ולא נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה, כלומר, שאנשא לבעלה. ונדייק: היא ניהי דלא מהימנא [היא עצמה היא שאינה נאמנת], הא [הרי] אם היה עד אחד — מהימן [נאמן]! ודוחים: וליטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך, שכך אתה מדייק, אמור את סופה של המשנה]: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא נאמן לומר מתה אשתי שאשא את אחותה, ואם תדייק באותה דרך עליך לומר הוא ניהו דלא מהימן [הוא עצמו הוא שאינו נאמן] הא [הרי] עד אחד מהימן [נאמן] אולם דבר זה מופרך, שהרי בשלמא [נניח] גבי (אצל) אשה משום עיגונא [עיגון] אקילו בה רבנן [הקילו בה חכמים] לסמוך על עד אחד, אלא גבי איש מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אי אפשר להתירו על פי עדות בלתי שלימה שכזו! אלא, אין לדייק מהמשנה איך הדין בעד אחד, כי איצטריך [כאשר הוצרכה] להיאמר הלכה זו שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי — לדעת ר׳ עקיבא איצטריך [הוצרכה], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואמר ר׳ עקיבא כי יש ממזר מחייבי לאוין, ולכן אף היבמה הנישאת לחוץ שלא כדין יהיה וולדה ממזר, אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא [אמור שמא חוששת, דואגת, היא על קלקול זרעה ותדייק] ולא תינשא אלא בעדות ברורה, על כן קא משמע לן דאקלקולא דידה חיישא [השמיע לנו שעל קלקול שלה היא חוששת] כגון שיש ספק אם מת בעלה שאז היא יוצאת גם מבעלה השני, אבל אקלקולא דזרעא לא חיישא [על קילקול של זרעה אינה חוששת] עד כדי כך, ועשויה להינשא שלא כדין. רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מקל וחומר. ומהו: אם לאיסור כרת של אשת איש התרת על ידי עדות של עד אחד, לאיסור לאו של יבמה לחוץ לא כל שכן?! אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד החכמים] לרבא: היא עצמה, כלומר, האשה המעידה לגבי עצמה תוכיח שאין הדבר כן, שהרי לאיסור כרת התרת שאם היא מעידה שמת בעלה — מתירים לה להינשא לכל אדם, ואין חוששים שמא אשת איש היא, לאיסור לאו לא התרת, שהרי אינה נאמנת לומר שמת יבמה על מנת שתינשא לחוץ! ואלא איהי מאי טעמא לא מהימנא [היא עצמה מה טעם אינה נאמנת], שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא [שפעמים שהיא שונאת אותו, אינה מדייקת בבדיקת הדברים ונישאת], עד אחד נמי [גם כן] יש לומר אותו חשש: שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא [שפעמים שהיא שונאת, אותו אינה מדייקת ונישאת], שהרי אין עד אחד נאמן אלא בצירוף הסיבה שהיא גם מדייקת. ואם כן אין ביסוס לקל וחומר זה, ולא נמצא פתרון לשאלה שנשאלה. א שנינו במשנה: זה המדרש דרש ר׳ אלעזר בן מתיא וכו׳. שהכתוב ״ואשה גרושה מאישה״ בא ללמד שגט שניתן על ידי אדם שאינו בעלה, אינו פוסלה. אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה [היה לו] לר׳ אלעזר למדרש ביה מרגניתא [לדרוש בו בפסוק זה מרגלית] ודרש ביה חספא [בו חרס], כלומר, היה יכול לדרוש דרשה חשובה יותר, ודרש וחידש בו רק דבר קטן. מאי מרגניתא [מה, איזו, מרגלית]! — דתניא [שכן שנינו בברייתא], מה שנאמר: ״ואשה גרושה מאישה לא יקחו״ (ויקרא כא, ז), בא ללמד שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה, שנפרדה ממנו ולא הותרה לאחרים, כגון שכתב לה בגט ״הרי זה גיטך ואין את מותרת לכל אדם״ שגט כזה ודאי אינו מתיר אותה להינשא לאחר, ואינו נחשב גט לכל דבר, מכל מקום פסולה לכהונה. שאם אחר כך מת בעלה — תיחשב כגרושה ולא כאלמנה ואסורה להינשא לכהן, שגט זה בכל זאת הועיל בה לפסול, והיינו [וזהו] ״ריח הגט״ שאינו גט ממש, ובכל זאת הוא שפוסל בכהונה. ב משנה מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו ״מתה אשתך״, ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו ממדינת הים — מותרת לחזורמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush