×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא יבמות פ״ט:גמרא
;?!
אָ
מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן אמִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵין נָקוּב תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְלֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מִמָּקוֹם אַחֵר. שָׁאנֵי הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תְּרוּמָה מְעַלַּיְיתָא הִיא כִּדְרַבִּי אִלְעַאי דא״רדְּאָמַר רַבִּי אִלְעַאי במִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה דִּכְתִיב {במדבר י״ח:ל״ב} וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ. וְאִם אֵין קָדוֹשׁ נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה מִיכָּן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. א״לאֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם כׇּל עִיקָּר דאפי׳דַּאֲפִילּוּ הָהוּא גְּרִיוָא הָדַר לְטִיבְלֵיהּ מ״טמַאי טַעְמָא גְּזֵירָה דִּלְמָא פָּשַׁע וְלָא מַפְרֵישׁ מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא הָוֵי תְּרוּמָה וּמִשּׁוּם דִּלְמָא פָּשַׁע אַפְּקוּהּ רַבָּנַן לְחוּלִּין וְכִי ב״דבֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה. א״לאֲמַר לֵיהּ גוְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַאּ וְהָתְנַן הַוָּלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה בִּשְׁלָמָא מִשֵּׁנִי מַמְזֵר אֶלָּא מֵרִאשׁוֹן אַמַּאי אִשְׁתּוֹ הִיא וְיִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא וְקָא שָׁרֵינַן לֵיהּ בְּמַמְזֶרֶת. א״לאֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל דאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָסוּר בְּמַמְזֶרֶת וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ מַמְזֵר לְאוֹסְרוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל. שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא וְאֵין ב״דבֵּית דִּין מַתְנִין לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה וְהָתַנְיָא מֵאֵימָתַי אָדָם יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר המִשֶּׁתִּבָּעֵל וְיוֹרְשָׁהּ וּמִיטַּמֵּא לָהּ וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה. ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ אע״גאַף עַל גַּב דְּלֹא נִכְנְסָה לַחוּפָּה אֵימָא מִשֶּׁתַּעֲמוֹד בְּקוֹמָתָהּ וְתִכָּנֵס לַחוּפָּה וְהָכִי קָאָמְרוּ לֵיהּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי לב״הלְבֵית הִלֵּל דְּקָאָמְרִיתוּ מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה אִי עָמְדָה בְּקוֹמָתָהּ מַהְנְיָא לַהּ חוּפָּה וְאִי לָא לָא מַהְנְיָא לַהּ חוּפָּה. ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִשֶּׁתִּבָּעֵל וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם אֵימָא מִשֶּׁתַּגְדִּיל וְתִבָּעֵל. קָתָנֵי מִיהַת יוֹרְשָׁהּ וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אֲבוּהָ יָרֵית לַהּ ווּמִדְּרַבָּנַן יָרֵית לַהּ בַּעַל הֶפְקֵר ב״דבֵּית דִּין היה הֶפְקֵר. דְּאָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק זמִנַּיִן שֶׁהֶפְקֵר ב״דבֵּית דִּין היה הֶפְקֵר שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {עזרא י׳:ח׳} כֹּל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יׇחֳרַם כׇּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה. ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵהָכָא {יהושע י״ט:נ״א} אֵלֶּה הַנְּחָלוֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי מָה עִנְיַן רָאשִׁים אֵצֶל אָבוֹת אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מָה אָבוֹת מַנְחִילִין בְּנֵיהֶם כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ אַף רָאשִׁים מַנְחִילִין אֶת הָעָם כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. וּמִיטַּמֵּא לָהּ וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אָבִיהָ מִיטַּמֵּא לָהּ וּמִדְּרַבָּנַן מִיטַּמֵּא לָהּ בַּעַל מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לַהּ מֵת מִצְוָה. וּמִי הוי מֵת מִצְוָה וְהָתַנְיָא חאֵי זֶהוּ מֵת מִצְוָה כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין קוֹרֵא וַאֲחֵרִים עוֹנִין אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּלָא יָרְתִי לַהּ קָרְיָא וְלָא עָנוּ לַהּמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנתנו]: התורם מן הנקוב על שאין (שאינו) נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. כלומר, שמה שהפריש לתרומה לא חלה עליו קדושת תרומה לגמרי, ואף נחשב כטבל שחייבים לתקן אותו ולהפריש ממנו תרומה, ואילו המפריש תרומה טמאה, אינו צריך לתקן את המופרש! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בענין התורם תרומה טמאה, דמדאורייתא [שמן התורה] בעצם תרומה מעלייתא [מעולה] היא, ורק גזירת חכמים היא לקונסו. וכדברי ר׳ אלעאי, שאמר ר׳ אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה — דכתיב [שנאמר] בענין תרומה: ״ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו״ (במדבר יח, לב), ״חלבו״ — כוונתו המובחר שבו, כלומר, אם מפרישים לצורך תרומה מן המובחר — עושים בכך דבר ראוי שאין בו חטא, ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך. ואם אין אותו דבר הגרוע שנתן קדוש כלל בקדושת תרומה ולא עשה דבר — נשיאות חטא למה? אלא מיכן (מכאן) לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה בדיעבד, ומכאן שגם המפריש מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה מן התורה. עד כאן לבירור השיטות עצמן, ומעתה לבירור נוסף, אמר ליה [לו] רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת [לך, לשיטתך שאומר אתה] לא עשה ולא כלום כל עיקר, והכוונה היא שאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה [אותה סאה שתרם חוזרת להיות טבל כבתחילה], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גזירה דלמא פשע [שמא יתרשל] ולא מפריש [יפריש] פעם שניה, ואולם, מי איכא מידי דמדאורייתא הוי [האם יש דבר שמן התורה הריהו] תרומה כפי שאמר ר׳ אלעאי, ומשום החשש דלמא פשע אפקוה רבנן [שמא יתרשל הוציאו אותה חכמים] לחולין, וכי בית דין מתנין כלומר, עושים תקנה, לעקור דבר מן התורה? אמר ליה [לו]: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] שיש כוח כזה ביד חכמים? והתנן [והרי שנינו במשנתנו פה]: הולד ממזר מזה ומזה. בשלמא [נניח] מה שאמרו שהוולד משני ממזר — מובן, שהרי הוא ילד שנולד לאשת איש שלא מבעלה, אלא מראשון אמאי [מדוע] יהיה הוולד ממזר? הלא אשתו היא, ומן התורה ישראל מעליא [מעולה] הוא, הבן, וכיון שגוזרים עליו חכמים שיהא ממזר, אין זה קנס בלבד אלא גם וקא שרינן ליה [ומתירים אותו] בכך בממזרת, ונמצא שעוקרים איסור מן התורה משום גזירת חכמים! אמר ליה [לו] רבה: הכי [כך] אמר שמואל בענין זה: הוולד מן הבעל הראשון אף על פי שנחשב כממזר, מכל מקום אסור בממזרת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: אסור בממזרת. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] ״ממזר״ — הרי זה רק להחמיר עליו לאוסרו בבת ישראל, אבל לא להתירו בממזרת, ואין כאן איפוא עקירת איסור מן התורה. שלח ליה [לו] רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ראיה אחרת: וכי אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כפי תקנת חכמים, ואינם נישואין גמורים מן התורה? בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה, כלומר, משתגדל ותגיע לפירקה בבגרות, ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה, ר׳ אליעזר אומר: משתבעל. וכאשר היא נחשבת לאשתו גמורה נוהג בה כאשתו לכל דבר, ויורשה, ומיטמא לה אם היה כהן, ואוכלת בגינו (בשלו) תרומה. ותחילה מבררים כמה פרטים שבברייתא לגופם, בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה. ותוהים: אף על גב [אף על פי] שעדיין לא נכנסה לחופה? והרי אפילו אשתו גדולה אינו יורשה על ידי קידושין בלבד, אלא אם כן נכנסה גם לחופה! ומשיבים, אימא [אמור]: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה. והכי קאמרו ליה [וכך אמרו להם] בית שמאי לבית הלל: דקאמריתו [שאומרים אתם] משתכנס לחופה — אין זה מספיק אלא, אי [אם] עמדה בקומתה — מהניא [מועילה] לה חופה, ואי [ואם] לא — לא מהניא [מועילה] לה חופה. ר׳ אליעזר אומר: משתבעל. ותוהים, והאמר [והרי אמר] ר׳ אליעזר: אין מעשה קטנה כלום, וממילא אין לנישואיה ולבעילתה תוקף כמעשה קניין! אלא אימא [אמור], תקן והסבר: משתגדיל ותבעל. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שיורשהוהא הכא, דמדאורייתא אבוה ירית לה [והרי כאן, שמן התורה אביה יורש אותה] ובמיתתו — קרובי אביה, שהרי מדין תורה אין נישואין לקטנה יתומה, ומדרבנן ירית לה [ומדברי סופרים יורש אותה] הבעל?! ומשיבים: אין מכאן ראיה, כי בענייני ממון הפקר בית דין הפקר, ובוודאי יש כוח בידי חכמים להפקיר את ממונו, שאמר ר׳ יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר — שנאמר: ״וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה״ (עזרא י, ח), משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם. ר׳ אלעזר אמר ראיה שהפקר בית דין הפקר, מהכא [מכאן]: ״אלה הנחלת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל״ (יהושע יט, נא), וכי מה ענין ראשים אצל אבות? שהרי הביטוי ״ראשי האבות למטות״ אינו רגיל ואינו ברור, אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו — אף ראשים (מנהיגי העם ושופטיו) מנחילין את העם כל מה שירצו. משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתתו לאחר. שנינו שבעלה של הקטנה מיטמא לה, ושואלים: והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא [שמן התורה] אביה מיטמא לה ולא זה שנשאה, שהרי אינה אשתו מדין תורה, ומדרבנן [ומדברי סופרים] מיטמא לה הבעל! ומשיבים: הטעם כאן הוא משום דהויא לה [שהריהי, נעשית] כמת מצוה שאפילו כהן מיטמא לו, שלאחר שנישאה אין הקרובים מבית אביה דואגים לה עוד, ונמצא שבעלה הוא היחיד שעליו מוטל הדבר. ושואלים: ומי הוי [והאם היא] מת מצוה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אי זהו מת מצוה — כל שאין לו קוברין, ואם זה היה במקום שאם קורא ואחרים עונין אותו — אין זה כבר מת מצוה, ואשה זו הלא יש לה קרובים שיקברו אותה! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] כיון דלא ירתי לה [שאין יורשיה מצד האב יורשים אותה]קריא ולא ענו [היא קוראה ואין עונים] לה, שאינם רוצים לטפל בה. וכיון שהבעל יורשה, מוטלת עליו גם החובה לקוברה, ומיטמא לה כמת מצוה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144