גמרא
פירוש
הָא נָמֵי אָכְלָה מִמַּאי דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם אֶלָּא דְּיֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר אֲבָל הָכָא דְּאֵין לוֹ לְהַאֲכִיל בְּמָקוֹם אַחֵר לָא.
וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי יֵשׁ לוֹ לְהַאֲכִיל בְּבַת גֵּרִים וְהָא מִיבַּעְיָא בעי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְלָא פְּשַׁיט לֵיהּ.
אִיתְּמַר אַבָּיֵי אָמַר הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בְּלֹא יְדָעָהּ.
רָבָא אָמַר הוֹאִיל וּמַאֲכִילָהּ בַּעֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים.
אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דְּאִישׁוּת יָלְפִינַן וְלָא יָלְפִינַן קִנְיָן דְּאִישׁוּת מִקִּנְיָן דַּעֲבָדִים.
וְרָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי שָׁאנֵי הָתָם שֶׁכְּבָר אָכְלָה וְאַבָּיֵי שֶׁכְּבָר אָכְלָה לָא אָמְרִינַן דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּיסֵּת לְכֹהֵן וּמִית תֵּיכוֹל שֶׁכְּבָר אָכְלָה וְרָבָא הָתָם פָּקַע קִנְיָנֵיהּ הָכָא לָא פָּקַע קִנְיָנֵיהּ.
גּוּפָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי אוֹשַׁעְיָא פְּצוּעַ דַּכָּא כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת גֵּרִים מַהוּ שֶׁיַּאֲכִילֶנָּה בִּתְרוּמָה אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי לְסוֹף אֲתָא גַּבְרָא רַבָּה אַחֲרִינָא וּבְעָא מִינֵּיהּ מִילְּתָא [אַחְרִיתָא] וּפְשַׁט לֵיהּ וּמַנּוּ רֵישׁ לָקִישׁ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הא נמי אכלה [זו גם כן אוכלת], שעד שאינו בועל אותה ראוי הוא להאכילה בתרומה. ודוחים: ממאי [ממה, מניין] מסיק אתה דברים אלה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] ר׳ אלעזר ור׳ שמעון התם [שם] אלא באותם כהנים שיש לו להאכיל במקום אחר, שהרי אם נושא אשה כשרה הוא מאכילה בתרומה. אבל הכא [כאן] בפצוע דכא שאין לו להאכיל במקום אחר, שהרי אסור לו לשאת אשה מקהל ה׳ — לא. וכי תימא: הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] יש לו להאכיל על כל פנים בבת גרים, שכיון שאינה מקהל ישראל רשאי פצוע דכא לשאתה, ואולם הא מיבעיא בעי ליה [והרי שאל אותה] ר׳ יוחנן מר׳ אושעיא ולא פשיט ליה [פתר לו] אם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מאכילה בתרומה. ואם כן יש לחלק בין פצוע דכא לשאר כהנים המקדשים נשים הנפסלות בביאתם. איתמר [נאמר] בפתרון הבעיה בענין פצוע דכא כהן, אביי אמר: יכול הוא להאכיל את ארוסתו, הואיל ויש אופן שמאכילה כשלא ידעה. שכהן שהיה נשוי לאשה בכשרות, ונעשה פצוע דכא, אם לא ידעה (לא בא עליה) מאז (שאם בא עליה הריהו פוסל אותה כחללה) — ממשיכה היא לאכול בתרומה כאשתו. רבא אמר שאוכלת מטעם אחר: הואיל וכהן זה מאכיל על כל פנים בעבדיו ושפחותיו הכנענים. וכיון שיש לו כוח להאכיל אחרים, שהרי עבדיו אוכלים בתרומה — אף את ארוסתו יכול הוא להאכיל בתרומה מאותו טעם. ומסבירים את שיטותיהם: אביי לא אמר כרבא, כי קנין של אישות מקנין של אישות ילפינן [לומדים אנו], ולא ילפינן [ואיננו לומדים] קנין של אישות מקנין של עבדים. ורבא לא אמר כאביי, וטעמו: שאני התם [שונה שם] כשלא בא עליה מאז שנעשה פצוע דכא, שכבר אכלה קודם לכן, לפני שנעשה פצוע דכא, ולכן היא ממשיכה לאכול. ואביי הלא כבר אמר שלדעתו הנימוק שכבר אכלה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שאין בטעם זה ממש. אם כן בת ישראל שניסת לכהן ומית [ומת] בלא בנים תיכול [תאכל] בתרומה מן הטעם שהרי כבר אכלה. ורבא משיב שאין להשוות את הדברים: התם [שם] כשמת פקע קניניה [קניינו], הכא [כאן] לא פקע קניניה [קניינו], שעדיין היא אשתו. א הזכרנו קודם את השאלה ששאל ר׳ יוחנן מר׳ אושעיא, ומעתה דנים בה גופא [לגופה], בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ יוחנן מר׳ אושעיא: פצוע דכא כהן שנשא בת גרים. מהו שיאכילנה בתרומה? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [כלום], שלא מצא תשובה לשאלתו. לסוף אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיניה מילתא אחריתא ופשט ליה [לבסוף בא אדם גדול אחר ושאל ממנו דבר אחר ופתר לו] ר׳ אושעיא את שאלתו. ומנו [ומי] היה זה השואל האחר — ריש לקיש. אמר ליה [לו] ר׳ יהודה נשיאה [הנשיא] לר׳ אושעיא: אטו [האם] ר׳ יוחנן לאו גברא רבה [לא אדם גדול] הוא, שאין אתה רואה צורך לענות לשאלותיו? אמר ליה [לו]: דקבעי מינאי מילתא דלית לה פתרי [ששאל ממני דבר שאין לו פתרון] ולכן לא יכולתי לענות על שאלתו. ומסבירים: למאן [לדעת מי], לפי איזו שיטה היתה שאלה זו; אי [אם] לדעת ר׳ יהודה, אם כן, בין אם כהן זה הפצוע דכא בקדושתיה קאי [בקדושתו עומד] בין לאו בקדושתיה קאי [שאינו עומד בקדושתו], שאינו קדוש עוד בקדושת כהונה, ומותר לו לשאת נשים האסורות לכהנים, מכל מקום — לא אכלה [אוכלת] בתרומה. וכך טעמם של דברים: אי בקדושתיה קאי, לא אכלה [אם בקדושתו עומד, אינה אוכלת], דהא [שהרי] אמר מר [החכם]: בת גר זכר דינה כבת חלל זכר ואסורה לכהן, וממילא אינה יכולה לאכול בתרומה. וגם אי לאו בקדושתיה קאי, לא אכלה [אם אינו עומד בקדושתו, אינה אוכלת], דהא אמרינן [שהרי אומרים אנו] לשיטת ר׳ יהודה: קהל גרים איקרי [נקרא] קהל, וכל האיסורים לבוא בקהל ה׳ כוללים גם גרים, ולכן אסור לפצוע דכא לשאת אותה מטעם זה. ואי [ואם] לשיטת ר׳ יוסי — בין בקדושתיה קאי [שעומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] — אכלה [היא אוכלת], בקדושתיה קאי — אכלה [אם בקדושתו עומד — אוכלת], דהא [שהרי] אמר ר׳ יוסי: אף גר שנשא גיורת — בתו כשרה לכהונה, וכל שכן אם נשא בת ישראל, ואם כן מותר לכהן לשאת אותה. אי לאו בקדושתיה קאי אכלה [ואם לא עומד בקדושתו — היא אוכלת], דהא [שהרי] אמר ר׳ יוסי: קהל גרים לא איקרי [נקרא] קהל וכל האסורים לבוא בקהל — מותרים בגרים. אלא יש לומר כי אליבא דהאי תנא [לפי שיטתו של תנא זה] שאל ר׳ יוחנן, דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל. והכי קמיבעיא ליה [וכך נסתפקה לו], שתוכנה הפנימי של השאלה היה: גיורת זו שאימה מישראל, ומותרת להינשא לכהונה, האם הטעם הוא כי כשרות מיתוספא [נוספה] בה, שחשש הפסול שיש בגיורת גמורה אינו קיים בה, והיא נעשית כשרה גם לכהן, אבל מכל מקום אינה נחשבת ״קהל ה״ ׳ ומותרת לפצוע דכא, ולכן אכלה [ואוכלת] משום כך בתרומה, או דלמא [שמא] קדושה מיתוספא [נוספה] בה שהיא נכנסת אז לקדושת ״קהל ה׳ ״ וממילא לא אכלה [אוכלת] בתרומה משום שפצוע דכא אסור בקהל ה׳. לשאלה זו מציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע]: כי אתא [כאשר בא] ר׳ אחא בר חיננא מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא זו בידו]: מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה — שנאמר ״וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו״ (ויקרא כב, יא), ואף אשה קרויה לענין זה ״קנין כספו״, ואוכלת בתרומה. ומעתה נברר למאן [לשיטת מי] נאמרה ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר׳ יהודה — האמר [הרי אמר] כי בין שכהן זה בקדושתיה קאי [עומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] לא אכלה [אוכלת], ואי [ואם] לשיטת ר׳ יוסי — למה לי קרא [כתוב] מיוחד ללמוד על כך, האמר [הרי אמר] כי בין שכהן זה בקדושתיה קאי [עומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] אכלה [אוכלת]! אלא לאו [האם לא] לדעת ר׳ אליעזר בן יעקב נאמר הדבר, ושמע מינה [ולמד ממנה, מכאן] כי רק כשרות איתוספא [נוספה] בה ואכלה [והיא אוכלת] בתרומה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הדבר. ב אגב עיוננו בנושא זה מביאים מחלוקת בנושא קרוב: איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה, רב אמר:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush