גמרא
פירוש
דְּאִי בָּעֲיָא אָמְרָה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיחַזְקָה אָמְרָה בִּדְדָמֵי וְלָא אָתֵי מָה לִי לְשַׁקֵּר וּמַרַע חֶזְקָתֵיהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
דאי בעיא אמרה [שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת]: ״שלום היה בעולם״, והיו מקבלים את עדותה. או דלמא [שמא] כיון דאיחזקה [שכבר החזיקה] מלחמה ואנו סומכים עליה בכך — לענין בעלה אמרה בדדמי [היא אומרת במה שנדמה לה], ולא אתי [בא] הנימוק של ״מה לי לשקר״ ומרע, מקלקל חזקתיה [את החזקה] של מלחמה.
ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו, באה אשה ואמרה: ״עישינו עלינו את הבית לאחר שהציתוהו״, או ש״עישינו (עישנו) עלינו מערה״, וכתוצאה מכך ״הוא, בעלי, מת ואני נצלתי״ — אינה נאמנת. והרי היא עצמה מספרת את המעשה כולו, ובכל זאת אין מאמינים לה! ומשיבים: משם אין ראיה, כי שאני התם [שונה שם] דאמר [שאומרים] לה שאי אפשר לסמוך על עדותה, כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא [שכמו שלך אירע נס וניצלת, אולי גם לו, לבעלך, אירע נס] ואולי אף הוא עדיין חי.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא אחרת, באה אשה ואמרה: ״נפלו (התנפלו) עלינו גוים״, או ״נפלו עלינו ליסטים״ להורגנו, ״הוא מת, ואני נצלתי״ — נאמנת. משמע, שאנו סומכים על עדותה מהנימוק של ״מה לי לשקר״! ודוחים: אין זו ראיה, כי התם [שם] מסתברת עדותה, וכפי שאמר רב אידי. שאמר רב אידי: אשה כלי זיינה עליה, כלומר, אשה בדרך כלל איננה נהרגת על ידי ליסטים, כי עצם היותה אשה מגינה עליה, ולכל היותר היו אונסים אותה ולא הורגים, ולכן יש מקום להניח שאמת היה הדבר.
מסופר: ההוא גברא דבשילהי הלוליה איתלי נורא בי גנני [אדם אחד שבסוף (גמר) חתונתו נתפסה, פרצה, אש בבית החופה בו מצויים החתן והכלה], אמרה להו דביתהו [אמרה להם אשתו] וצעקה: ״חזו גבראי, חזו גבראי [ראו את בעלי, ראו את בעלי]״, אתו, חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא [באו, ראו איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא שהיה מוטל, ופיסת היד שמוטלת].
סבר רב חייא בר אבין למימר [לומר]: היינו הוא המקרה של ״עישינו עלינו בית״, ״עישינו עלינו מערה״, ואין לסמוך עליה שמת. אמר רבא: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] הרי לא קאמרה [אמרה] ״חזו גבראי חזו גבראי [ראו את בעלי, ראו את בעלי]״. ועוד, גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא [ועוד הבדל יש: כאן הרי איש חרוך שמוטל, ופיסת יד שמוטלת], ויש איפוא סיוע לדבריה,
ורב חייא בר אבין מדוע לא קיבל את העדות — לדעתו, גברא חרוכא דשדיא [גבר חרוך שמוטל] איננה ראיה, כי אימא איניש אחרינא אתא לאצולי, ואכילתיה נורא [יש לחשוש ולומר שמא אדם אחר בא להציל ושרפתו האש], ופסתא דידא דשדיא [ופיסת היד שמוטלת] שם — שמא נורא איתליא ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא [האש נתפסה בו ונולד בו מום שנקטעה ידו ומחמת הבושה הלך וברח לעולם] ועדיין חי הוא, ולכן לא רצה לסמוך על העדות.
א איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: עד אחד המעיד על מות אדם במלחמה מהו? וצדדי השאלה: טעמא [הטעם] שעד אחד מהימן [נאמן] בעדות אשה — משום דמילתא דעבידא לאיגלויי [שדבר העשוי להתגלות] אם חי הוא, ובדבר שכזה לא משקר אדם, הכא נמי לא [כאן גם כן אינו] משקר, או דלמא [שמא] טעמא [הטעם] שמתירים על פי עד אחד — משום דהיא גופא דייקא ומינסבא [שהיא עצמה מדייקת, בודקת את העדות היטב ורק אז נישאת], והכא [וכאן], כיון דזימנין דסניא ליה [שלפעמים שהיא שונאת אותו], לא דייקא ומינסבא [אינה מדייקת בדברים ונישאת], תוך הנחה שודאי מת במלחמה.
אמר רמי בר חמא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ממה ששנינו, אמר ר׳ עקיבא: כשירדתי לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי שם את החכם נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין חכמים משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עדות עד אחד, אלא רק ר׳ יהודה בן בבא, ושאר החכמים מפקפקים לסמוך על דעתו. ונמתי (ואמרתי) לו: אכן כן הדברים. אמר לי: אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה הזו משובשת בגייסות? כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין האשה על פי עד אחד.
ונברר את הברייתא הזו לענייננו: לצורך מאי [מה] אמר מדינה זו משובשת בגייסות? לאו [האם לא] כוונתו לומר: אף על גב [אף על פי] שמדינה זו משובשת ויש בה מלחמה, כך מקובלני שמשיאין על פי עד אחד. אלמא [מכאן] שעד אחד מהימן [נאמן] בעדות אשה במלחמה.
אמר רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מאי שנא [במה שונה] שאמר ״מדינה זו״? — ״כל מקום שיש גייסות״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר] נחמיה איש בית דלי: אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות, ולא אפשר ליה למשבק אינשי ביתי ומייתי קמי רבנן [ואי אפשר לו, לי, לעזוב את אנשי ביתי ולבוא לפני חכמים] מפני הסכנה, ולכן איני יכול לבוא ולהעיד בעצמי לפני החכמים שכך מקובלני מרבן גמליאל שמשיאין האשה על פי עד אחד. ואם כן, אין פתרון לבעייתנו.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה אותה ספינה, והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים שהעידו על כך. והא [והרי] מים כמלחמה דמו [נחשבים] לענין זה, שיש מקום להשערות ולטעות, ונשים, אפילו הן מאה — כעד אחד דמו [הן נחשבות] לענין עדותן על מות הבעל, וקתני [ושנה]: השיא, משמע שסומכים על עד אחד אפילו במלחמה!
את ההוכחה הזאת דוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש מכאן ראיה? אם כפי שאתה מפרש הנשים העידו רק שטבעה הספינה, הלא מים שאין להם סוף נינהו [הם], שהספינה שטבעה בים, טבעה במקום שאי אפשר היה לראות את החוף, וכלל הוא כי מי שטבע במים שאין להם סוף — אשתו אסורה, שאין הוכחה שאכן טבע, ולא יצא בצד אחר. אלא חייבים לומר, היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר], דאמרי [שאמרו] אותן הנשים: אסקינהו קמן [העלו את הטבועים לפנינו]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush