Steinsaltz Commentary Temurah 33a – ביאור שטיינזלץ תמורה לג.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים {ויקרא כ״ז:י״א} וְאִם [כׇּל] בְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳ בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁיִּפָּדוּ. יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה כׇּל עִיקָּר יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר. וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לַהּ הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב מ״טמַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר לְרַבָּנַן קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:י״ב} וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אוֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָלוּק בֵּין טוֹב לְרַע הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קׇדְשֵׁי ב״הבֶּדֶק הַבַּיִת וְאָמַר קְרָא אוֹתָהּ לְמַעוֹטֵי קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹתָהּ לְמַעוֹטֵי מַאי לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. וּלְתַנָּא דְּבֵי לֵוִי דְּאָמַר דַּאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה דְּתָנֵי לֵוִי הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה וַאֲפִילּוּ בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ וְכֵן תָּנֵי (ר׳) לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ ואפי׳וַאֲפִילּוּ חַיָּה וַאֲפִילּוּ עוֹפוֹת וְהָכְתִיב אוֹתָהּ קַשְׁיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מ״טמַאי טַעְמָא דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה קׇדְשֵׁי ב״הבֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:י״ב} וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אוֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחָלוּק בֵּין טוֹב וּבֵין רָע הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאָמַר קְרָא אוֹתָהּ לְמַעוֹטֵי ב״הבֶּדֶק הַבַּיִת. אִי הָכִי בֵּין טוֹב לְרָע מִיבְּעֵי לֵיהּ קַשְׁיָא. מֵיתִיבִי מֵתוּ תְּמִימִין יִקָּבְרוּ וּבַעֲלֵי מוּמִין יִפָּדוּ בד״אבַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי ב״הבֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין תְּמִימִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִים יִקָּבֵרוּ. ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֶחָד קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת תְּמִימִים יִקָּבְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין יִפָּדוּ תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מֵרֵישָׁא. אָמַר לָךְ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. ה״נהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי תֵּימָא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן לִיפְלוֹג ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַהּ אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינָּה בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ. אֶלָּא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דר״לדְּרֵישׁ לָקִישׁ. ר״לרֵישׁ לָקִישׁ מוֹקֵים לַהּ בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן אִי הָכִי נִיפְלוֹג ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַהּ. ר״לרֵישׁ לָקִישׁ מֵיפָךְ אָפֵיךְ וְהָכִי מוֹתֵיב מִמְּכִילְתָּא אַחֲרִיתִי מֵתוּ בֵּין תְּמִימִין בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין יִקָּבֵרוּ [בד״א בקדשי ב״ה אבל בקדשים יפדו]. ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תְּמִימִים יִקָּבְרוּ וּבַעֲלֵי מוּמִין יִפָּדוּ תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִסֵּיפָא. אָמַר לָךְ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן בְּבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ ה״נהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי תֵּימָא בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן נִיפְלוֹג ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַהּ. אֶלָּא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דר״לדְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לָךְ ר״לרֵישׁ לָקִישׁ הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָן וְנִיפְלוֹג ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲלַהּ אָמַר לָךְ ר״לרֵישׁ לָקִישׁ ה״נהָכִי נָמֵי דִּפְלִיג ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן. א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא לר״ללְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר לְרַבָּנַן קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה וְקָתָנֵי קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

הא [הרי] מעתה, שדין העמדה והערכה נאמר בבהמה טמאה עצמה, במה אני מקיים את דין העמדה והערכה האמור בפסוק ״ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע״ (ויקרא כז, יא—יב) — בבעלי מומין שאסורים בהקרבה כטמאים, שיפדו. ומעתה יש מקום לשאול: יכול יפדו כל בעלי מומים, ואף על מום עובר? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) ״בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה״ — דווקא בבעלת מום זו שאינה קריבה כל עיקר, כלומר, לעולם (שיש בה מום קבוע), יצתה (יצאה) זו שהיא בעלת מום עובר, שאמנם אינה קריבה היום, אלא למחר. ונסכם: אמר רחמנא [הכתוב], עביד [עשה] לה העמדה והערכה, כפי שנאמר בפסוק ״והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן״ וגו׳ (ויקרא כז,יב), ואם כן בקדשי מזבח הכתוב מדבר, שהרי בקדשי בדק הבית — אין הבחנה בין מום קבוע למום עובר, שהרי אף זו שאינה בעלת מום, גם כן נפדית. וברייתא זו שהיא מן הסיפרא (וסתם סיפרא — כשיטת ר׳ יהודה, החולק על ר׳ שמעון), כשיטת חכמים היא, ומשמע שסבורים חכמים שקדשי מזבח בכלל העמדה והערכה. וממשנתנו אנו למדים בשיטת חכמים שקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה. הרי שלשיטת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה היו, וכהסבר ר׳ יוחנן לדבריהם, ושלא כהסברו של ריש לקיש! א ומבררים עתה את שיטת ריש לקיש. אמר רב גידל, אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש שאמר כי לשיטת רבנן [חכמים], קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואילו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה? — שכן אמר קרא [הכתוב]: ״והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע״, ויש לברר: איזהו (מהו) הדבר שאינו חלוק בדינו בין טוב לרע, כלומר, בין תם לבין בעל מום? — הוי אומר: זה קדשי בדק הבית, שבאים תמימים ובעלי מומים, ואמר קרא [הכתוב] ״והעריך הכהן אתה״ — והרי לשון ״אותה״ בא למעוטי [למעט] קדשי מזבח, שאינם בכלל הערכה והעמדה. ושואלים: ולשיטת ר׳ יוחנן, הסבור שלדעת חכמים יש דין העמדה והערכה אף בקדשי מזבח, כתוב זה ״אתה״ למעוטי מאי [למעט את מה] הוא בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] מכלל דין העמדה והערכה קדשי מזבח שהוא בעל מום מעיקרו. ושואלים: ולשיטת התנא דבי [חכם בית המדרש] של לוי, שאמר שאפילו זה שהוא בעל מום מעיקרו — גם כן היה בכלל דין העמדה והערכה. דתני [שכן שנה] לוי: הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [במשנתו]: ואפילו חיה, ואפילו עופות וכגון אווזים, שאינם קרבים, וכולם בכלל העמדה והערכה — והכתיב [הרי נאמר] ״אתה״, והרי זה בא למעט, ומעתה לא הכל היו בכלל העמדה והערכה! ומסכמים: אכן קשיא [קשה]. ב ומבררים את שיטת ר׳ שמעון שבמשנתנו, אמר רב יהודה, אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] לשיטת ר׳ שמעון שאמר, קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה (ולכן, אם מתו — יקברו), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה? — שכן אמר קרא [הכתוב] ״והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אתה בין טוב ובין רע״, ויש לדון: בפירושו של פסוק זה: איזהו (מהו) הדבר שחלוק בדינו בין טוב לרע, כלומר, בין תם לבין בעל מום — הוי אומר: זה קדשי מזבח, והוסיף ואמר קרא [הכתוב] הזה ״והעריך הכהן אתה״ — והרי זה בא למעוטי [למעט], ומה הוא ממעט — קדשי בדק הבית, שאין דין הערכה והעמדה בהם. ושואלים: אי הכי [אם כך], שעניינו של כתוב זה הוא בדבר שיש בו הבדל בין טוב לרע, ״והעריך הכהן אותה בין טוב לרע״ מיבעי ליה [נצרך לו] לומר, שכן הלשון ״בין טוב ובין רע״ יש בה להורות על השוואה, בעוד שהלשון ״בין טוב לרע״ מורה על הבדל. ומסכמים: אכן קשיא [קשה] הדבר על ר׳ שמעון. ג ושבים לדון בדעותיהם של ר׳ יוחנן וריש לקיש. מיתיבי [מקשים] ממה שלמדנו בברייתא: קדשים שמתו, אם היו תמימין — אין הם נפדים, אלא יקברו. ואם היו בעלי מומין — יפדו. ומסייגים את הדברים: במה דברים אלה אמורים? — דווקא בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — בין תמימין בין בעלי מומים, הרי אלו יקברו. אלה דברי חכמים. ר׳ שמעון אומר: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית שמתו, אם היו תמימים — יקברו, ואם היו בעלי מומין — יפדו. והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על ר׳ יוחנן האומר שלשיטת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יקברו) מרישא [מתחילת הברייתא]. ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר׳ יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בזה שהיה בעל מום מעיקרו, ובזה חכמים סבורים שלא היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — יפדו, אבל במקרה שנפל בו מום לאחר הקדשתו ומת, סבורים חכמים שיקבר. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכאן מדובר בבעלי מום מעיקרם, דאי תימא [שכן אם תאמר] שמדובר במקרה שקדם הקדישן את מומן — האם באופן זה ליפלוג [יחלוק] ר׳ שמעון עלה [עליה] ויאמר שיפדו, והרי ר׳ שמעון סבור שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] — שמדובר בברייתא זו בבעל מום מעיקרו. ובכך נחלקו חכמים ור׳ שמעון, שחכמים סבורים שדינם של קדשי בדק הבית שמתו שיקברו, ור׳ שמעון סבור שיפדו. ושואלים לצד האחר: אלא מעתה שהוכחנו מתוך דברי ר׳ שמעון שהברייתא עוסקת בבעל מום מעיקרו, ועל כך אמרו חכמים שקדשי מזבח בעלי מומים יפדו, אבל בבעלי מומים שקדם הקדשם למומם סבורים חכמים שיקברו לימא [תאמר] כי תיהוי תיובתיה [תהיה ברייתא זו קושיה חמורה] על הסברו של ריש לקיש שאמר שלשיטת חכמים קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה (ולכן אם מתו — יפדו), ממה ששנינו בברייתא שאם היו תמימים יקברו?! ומשיבים: ריש לקיש מוקים לה [מעמיד אותה, את הברייתא] בשקדם הקדישן את מומן, ודברי חכמים האמורים בה הריהם כשיטתו, שקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו — יפדו. ואשר לשאלה, אי הכי, ניפלוג [אם כך, היה מקום שיחלוק] ר׳ שמעון עלה [עליה] ויאמר שקדשי מזבח יקברו — יש להשיב: ריש לקיש מיפך אפיך [הופך] את גירסת הברייתא, והכי מותיב [וכך הוא מקשה] על ר׳ יוחנן ממכילתא (מדרש הלכה) אחריתי [אחרת], ששנינו בה: קדשים שמתו, בין שהיו תמימין בין שהיו בעלי מומין — הרי אלו יקברו. אלו דברי חכמים, ואילו ר׳ שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו, תמימים — יקברו, ובעלי מומין — יפדו. הרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על הסברו של ר׳ יוחנן מסיפא [מסוף] דבריהם בברייתא! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר׳ יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בבעל מום מעיקרו. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, משום דאי תימא [שאם תאמר] שמדובר בשקדם הקדישן את מומן, וחכמים סבורים שקדשי בדק הבית יקברו וקדשי מזבח יפדו — ניפלוג [שיחלוק] ר׳ שמעון עלה [עליה], בשני האופנים הללו. ושואלים: אם כן אלא לימא תיהוי תיובתיה [תאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ריש לקיש מדוע לא חלק ר׳ שמעון בקדשי מזבח! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בשקדם הקדישן את מומן, ואשר לשאלה ניפלוג [שיחלוק] ר׳ שמעון עלה [עליה] — אמר [יכול לומר] לך ריש לקיש: הכי נמי דפליג [כך גם כן, אמנם כן, שחולק] ר׳ שמעון אף בקדשי מזבח. ואולם כיון שהברייתא עסקה בקדשי בדק הבית, התייחס ר׳ שמעון רק לקדשי בדק הבית. ד ודנים עוד במחלוקת ריש לקיש ור׳ יוחנן. אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא: להסברו של ריש לקיש, שאמר כי לדעת רבנן [חכמים] קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וקתני [ושנינו] קדשי מזבחמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון