גמרא
פירוש
אוֹ דִילְמָא כׇּל אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
וְאִם תִּימָּצֵא לוֹמַר הָדֵין גּוּף אֶחָד כֵּיוָן דִּבְאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה קָאֵים [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אֶלָּא נִתְכַּפֵּר בְּאַחֵר וְנִיתַּק זֶה לְעוֹלָה מַהוּ כִּי [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ בְּאוֹתוֹ הַגּוּף בְּאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֲבָל בִּקְדוּשָּׁה אַחֶרֶת לָא אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאוֹתוֹ הַגּוּף הוּא מוֹסִיף חוֹמֶשׁ תֵּיקוּ.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מַקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אוֹ מכפר מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:ט״ו} וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ אמַקְדִּישׁ וְלֹא מִתְכַּפֵּר.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מַקְדִּישׁ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ מִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אָמַר רָבָא אִם כֵּן מָצִינוּ צִיבּוּר וְשׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּגוֹן דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ לְאַקְדּוֹשֵׁי.
וְעוֹד דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב הוּנָא תָּנָא {במדבר ו׳:כ״א} קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְכִי נָזִיר נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הָא כֵּיצַד קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מִשֶּׁלּוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ שֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים.
לְמַאי הִילְכְתָא אִילֵּימָא לְעִנְיַן כַּפָּרָה בפְּשִׁיטָא דְּמִכַּפַּר לֵיהּ אֶלָּא לְעִנְיַן תְּמוּרָה וְהָכִי קָאָמַר אַף כְּשֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים עוֹשֶׂה תְּמוּרָה שְׁמַע מִינַּהּ בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן.
לָא לְעִנְיַן תְּמוּרָה וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַתָּנָה דְּקָא יָהֲבִין לֵיהּ אִי לָאו דְּרַבִּי רַחֲמָנָא {במדבר ו׳:כ״א} מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ הֲוָה אָמֵינָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא קׇרְבָּנוֹ מִדִּידֵיהּ הוּא דְּמִכַּפַּר מִדַּאֲחֵרִים לָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
או דילמא [שמא] יש לומר כי בכל אופן הרי זה הקרבן השני באותה קדושה כקדושת הראשון הוא עומד, והריהו איפוא כ״הקדש שני״, ולכן אינו מוסיף בפדיונו חומש. ומתוך הבעיה הזו עולה הבעיה הבאה: ואף אם תימצא לומר כי הדין [זה], הקרבן השני, אף שהוא גוף אחד (אחר) לעצמו, כיון שבאותה קדושה כקדושת הראשון הוא קאים [עומד] — לכן דינו של הפודה אותו [שאין] מוסיף חומש, אלא מעתה יש לשאול במקרה שאבד השני, ונתכפר באחר (בשלישי), ולאחר מכן נמצא השני ודינו שניתק זה להיות מוקרב כקרבן עולה ונפל בו מום ורוצה לפדותו. ומעתה יש לשאול: מהו דינו לענין תוספת החומש בפדיונו? וצדדי השאלה: האם אומרים אנו: כי [כאשר] נאמר דין זה שהקדש שני [אינו] מוסיף חומש — הרי זה רק במקרה של אותו הגוף (הבהמה) והוא גם קדוש באותה קדושה. אבל במקרה שהוא אותו הגוף, ועתה הוא קדוש בקדושה אחרת (כגון קרבן זה שבתחילה היה אשם, ועתה הוא עולה) — לא מוסיפים חומש בפדיונו. או דילמא [שמא] יש לומר כי כיון שאותו הגוף הוא — הרי דינו שמוסיף חומש בפדיונו? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה ותיקו [תעמוד] כפי שהיא. א ועוד בדין החומש של הפודה קרבן שנפל בו מום. למדנו שאם הבעלים עצמם פודים את ההקדש — הריהם מוסיפים חומש על ערכו, ואם אחרים הם הפודים את ההקדש — אינם מוסיפים חומש. ומעתה בעי [שאל] רמי בר חמא: במקרה שאדם הקדיש קרבן לכפרת חבירו, ונפל בקרבן זה מום, מי משני אלה נחשב כבעל הקרבן, שדינו שמוסיף חומש בפדיונו, האם המקדיש ולכן הוא זה שמוסיף את החומש בעת הפדיון, או זה שעליו הקרבן מכפר ולכן הוא זה שמוסיף את החומש? אמר רבא בפתרון בעיה זו: אמר קרא [הכתוב] בפרשת פדיון הקדשים: ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו״ (ויקרא כז, טו) — והרי זה בא להורות: דווקא המקדיש הוא המוסיף חומש בפדיון ההקדש, ולא המתכפר. ב ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא בענין דומה. למדנו שאין אדם עושה תמורה אלא בקרבן שלו. והשאלה היא במי שמקדיש קרבן לכפרת חבירו, מי מהם הוא הנחשב לבעלי הקרבן לענין תמורה. האם המקדיש הוא העושה בו תמורה, או המתכפר הוא העושה בו תמורה? אמר רבא בפתרון בעיה זו: מן הסברה יש לומר שהמתכפר הוא זה שעושה תמורה. שהרי אם נאמר שהמקדיש הוא העושה בו תמורה, אם כן, מצינו (מצאנו) אופן שבו אף הציבור וכן השותפין עושין תמורה, וכגון דשוו [שעשו, שמינו] הציבור או השותפים, אדם שישמש עבורם כשליח לאקדושי [להקדיש] קרבן לכפרתם. שהרי שנינו במשנה בסוף פרקנו שאין הציבור והשותפים עושים תמורה. ואם נאמר שהמקדיש הוא שעושה תמורה ולא המתכפר, הרי אותו שליח המקדיש הוא יחיד, ויחיד יכול לעשות תמורה! ועוד הוכחה לדבר, שהרי אמר רב נחמן, אמר רב הונא, תנא [שנינו] ברייתא על האמור בסוף פרשת הנזיר, נאמר: ״זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור״ (במדבר ו, כא). ויש לשאול על הנאמר בכתוב זה: וכי נזיר נידון בהשג יד (בדין ״קרבן עולה ויורד״, הבא על פי יכולתו הכספית של המקריב)? והלא קרבנו קבוע! הא [הרי] כיצד יובן הכתוב? אלא יש לומר כי חלק הפסוק האומר ״אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו״ — עניינו בקרבן הנזיר שהפריש משלו. ואילו חלק הפסוק האומר ״מלבד אשר תשיג ידו״ — עניינו בקרבן הנזיר שהפרישו לו אחרים. ומעתה יש לברר: למאי הילכתא [למה, ללמדנו איזו הלכה] נשנו דברים אלה? אילימא [אם תאמר] לענין הכפרה, שהנזיר מתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים — אין צורך להשמיענו זאת, שהרי פשיטא [פשוט, ברור ומובן] שמכפר ליה [לו] קרבן זה, שהרי ניתן לו קרבן זה במתנה לשם כך! אלא ודאי לענין דין התמורה בא כתוב זה ללמדנו, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: אף כשהפרישו לו אחרים קרבן משלהם— נחשב הוא כבעל הקרבן והוא העושה תמורה, ולא הם. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי לענין תמורה בתר [אחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים], והרי זו תשובה לבעייתו זו של רמי בר חמא! ודוחים: לא, אין להביא ראיה מברייתא זו לענין דין התמורה שכן הברייתא עוסקת בדין כפרה. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שאין צורך בכתוב להשמיענו שמתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים, שכן מתנה היא זו דקא יהבין ליה [שאנו נותנים לו] — אפשר להשיב על כך: אי לאו דרבי רחמנא [אלמלא שריבתה התורה] בכתוב ״מלבד אשר תשיג ידו״ ללמד שמתכפר בקרבן שהופרש עבורו על ידי אחרים, הוה אמינא [הייתי אומר] כי גזירת הכתוב הוא שלשון קרבנו שהיא לשון מיעוט באה ללמד שרק קרבן הבא מדידיה [משלו] הוא שמכפר עליו, ואולם הבא משל אחרים — לא מכפר עליו. לכן קא משמע לן [הוא, הכתוב ״מלבד אשר תשיג ידו״, משמיע לנו] שאף בזה הריהו מתכפר. ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, כיצד נפתרה הבעיה] של רמי בר חמא? ומציעים: תא שמע [בא ושמע פתרון] לדבר ממה שאמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן בדיניו של המקדיש קרבן עבור חבירו: בפדיון קרבן זה — המקדיש הוא שמוסיף חומש בפדיונו, ולא המתכפר. והלכה נוספת: המתכפר הוא העושה תמורה בקרבן זה, ולא המקדיש. והלכה נוספת בענין דומה: התורם מתבואה שלו על תבואתם של אחרים — טובת הנאה (הרווח אותו הוא עשוי לקבל מן המקבל בשל העדפתו אותו) הריהי שלו. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] להלכה זו שטובת ההנאה היא של הנותן? — שכן אמר קרא [הכתוב]: ״כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה״ (דברים כו, יב), הרי איפוא שזה המוציא מביתו את כל התרומות והמעשרות (ואף אלו שהפריש עבור אחרים), הוא הבוחר למי הן תינתנה. ואם יש לו רווח מזה, הריהו שלו. ג משנה אין ממירין (אין דין תמורה חל) לא באברין של חולין המומרים בעוברין של הקדש. שהאומר על אבר מסויים של בהמת חולין שלו שיהיה תמורת עובר שבמעיה של בהמת הקדש — לא חלה עליו קדושה. וכן לא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין באברים של בהמת הקדש. שהאומר על עובר שבמעי בהמת חולין שלו שיהיה תמורת אבריה של בהמת הקדש — לא חלה קדושה על העובר. ולא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין וכן בממיר אברים של בהמת חולין בבעלי חיים של הקדש שלימים. וכמו כן לא חל דין תמורה בממיר בעלי חיים שלימים של חולין בהן, באברים או בעוברים של הקדש. ר׳ יוסי אומר: ממירין אברים של חולין בשלימים של הקדש, אבל לא ממירים שלימים של חולין בהן, באברים של הקדש. אמר ר׳ יוסי טעם לדבריו: והלא במוקדשין (באדם המקדיש בהמת חולין לקרבן), האומר ״רגלה של בהמה זו עולה״ — הדין הוא שנתפשטה קדושה הבאה עם ההקדשה, וכל הבהמה כולה הריהי עולה. ונלמד מכאן שאף כשיאמר אדם ״רגלה של זו תחת זו״ — תתפשט הקדושה הבאה עם התמורה, ותהא כל בהמת החולין כולה תמורה תחתיה. ד גמרא שנינו במשנתנו את דינם של עוברים לענין תמורה. ובענין דומה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של המקדיש עוברים של בהמת חולין להקרבה על המזבח. בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין, ור׳ יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין. ומעירים: ואזדא [והולך] ר׳ יוחנן בשיטתו זו לטעמיה [לטעמו], שכן אמר ר׳ יוחנן: אדם שהקדיש בהמה לקרבן חטאת והיתה אותה בהמה מעוברת, וילדה וולד — הרי היא ועוברה בקדושת חטאת, והדבר תלוי בו במי משניהם יתכפר. שאם רצה להתכפר באם — בה הוא מתכפר, ואם רצה להתכפר בוולדה — בו הוא מתכפר. ועל השאלה מדוע נצרך ר׳ יוחנן להשמיענו שקדושה חלה אף על עוברים שתי פעמים, יש להשיב: צריכא [נצרך] הדבר. משום דאי אשמעינן בהך קמייתא [שאם היה משמיענו רק בזו הראשונה, במקדיש עובר לבדו] — הייתי אומר שדווקא התם [שם] הוא שחלה קדושה על העובר, משום דאקדשיה [שהקדישו]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush