Steinsaltz Commentary Shevuot 31b – ביאור שטיינזלץ שבועות לא:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי לַהּ רַבָּנַן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ. אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּמַיְיתוּ לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר וּמָה מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בב״דבְּבֵית דִּין אִין שֶׁלֹּא בב״דבְּבֵית דִּין לָא אַף מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין אִין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין לָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא מִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלָאו בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי וְהָתְנַן גַּבֵּי פִּקָּדוֹן שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּרְחוֹקִין וּבִקְרוֹבִין בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בב״דבְּבֵית דִּין דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב. מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים בְּפִקָּדוֹן מְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַיָּיב לָאו דְּגָמְרִי לַהּ מֵעֵדוּת וּשְׁמַע מִינַּהּ בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ פְּלִיגִי. מֵהַהִיא אִין מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.: וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה.: מְנָהָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן בְּכוּלָּן נֶאֱמַר בָּהֶן וְנֶעְלַם וְכָאן לֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם ^אלְחַיֵּיב עַל הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.: וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת.: ה״דהֵיכִי דָּמֵי שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הָעֵדוּת א״ראָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב ^בבְּאוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אִם לֹא.: ^גוְאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידְתָּא.: לֵימָא תְּנֵינָא לִדְרַב כָּהֲנָא וּדְרַב אַסִּי. לָא אע״גאַף עַל גַּב דִּתְנַן אִיצְטְרִיךְ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיב וְנֶעְלַם דְּבָעֵינַן שׁוֹגֵג דֻּומְיָא דְּמֵזִיד אֲבָל הָתָם דִּכְתִיב וְנֶעְלַם אֲפִילּוּ שִׁגְגָתָהּ כֹּל דְּהוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.: מתני׳מַתְנִיתִין: ^דשְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד אָמַר לִשְׁנַיִם בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין. ^ההִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ פְּעָמִים חוּץ לב״דלְבֵית דִּין וּבָאוּ לב״דלְבֵית דִּין וְהוֹדוּ פְּטוּרִין ^וכָּפְרוּ חַיָּיבִין עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת ^זהִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן ה׳חָמֵשׁ פְּעָמִים בִּפְנֵי ב״דבֵּית דִּין וְכָפְרוּ אֵינָן חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת אר״שאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מָה טַעַם ^חהוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת. ^טכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד שְׁנֵיהֶן חַיָּיבִין בְּזֶה אַחַר זֶה הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר ^יכָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד הַכּוֹפֵר חַיָּיב. הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים ^ככָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה ואח״כוְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה שְׁתֵּיהֶן חַיָּיבוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּים בִּשְׁתֵּיהֶן.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר שְׁמוּאֵל ^לרָאוּהוּ שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה רָץ אַחֲרֵינוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת פְּטוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא ^משִׁילַּח בְּיַד עַבְדּוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִיםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ג

^ב רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ג

^ג רמב״ם הלכות שבועות א׳:י״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ד רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות י׳:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ה רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות י׳:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ו רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות י׳:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א

^ז רמב״ם הלכות שבועות י׳:י״ח

^ח רמב״ם הלכות שבועות י׳:י״ח

^ט רמב״ם הלכות שבועות י׳:י״ג

^י רמב״ם הלכות שבועות י׳:י״ד

^כ רמב״ם הלכות שבועות י׳:ט״ו

^ל רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ז׳

^מ רמב״ם הלכות שבועות ט׳:ז׳

אמר להו [להם] רב פפא לחכמים: אי [אם] מפקדון גמרי לה רבנן [לומדים אותה חכמים] בגזירה שווה, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהולכים בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] והיינו צריכים ללמוד מכל דיני הפקדון, ובכלל זה שנשבע מעצמו חוץ לבית דין — חייב. אלא היינו טעמא דרבנן [זהו הטעם של חכמים] שאינם סבורים כן, דמייתו לה [שמביאים אותה], את הסברה שחייב אם נשבע מעצמו, בקל וחומר מדין שבועת עדות עצמה. והסברה היא: ומה מושבע מפי אחרים — חייב, מפי עצמו לא כל שכן? ומדמייתו לה [וכיון שמביאים אותה] רק בדרך קל וחומר, הרי כלל הוא בדיני קל וחומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאין הנלמד בקל וחומר יכול להיות יותר מן המלמד. ולכן, מה מושבע מפי אחרים, בבית דין — אין [כן] חייב, שלא בבית דין — לא, אף מושבע מפי עצמו, בפני בית דין — אין [כן], שלא בפני בית דין — לא. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] דלאו [שלא] בענין של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] הם פליגי [חולקים]? והתנן גבי [והרי שנינו במשנה אצל] שבועת הפקדון כך: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין — מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב. ויש לשאול: מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן [מנין להם לחכמים] שהוא חייב? שהרי לא נאמר דבר זה בתורה בשבועת הפקדון, לאו דגמרי לה [האם לא מפני שלומדים זאת] משבועת עדות? ושמע מינה [ולמד מכאן] שבשאלה האם בדון מינה ומינה פליגי [לומדים ממנה וממנה חלוקים הם], שלדעת חכמים ש״אוקי באתרה״ למדים רק שחייב גם מפי אחרים, אבל אין להמשיך וללמוד מעדות שחייב רק כשכפר בבית דין, אלא כדין שבועת הפקדון עצמה — גם מחוץ לבית דין. אמר להם רב פפא: מההיא — אין [מאותה ברייתא — כן], שמשם אפשר לראות שהם חולקים בנושא זה, אולם מהא — ליכא למשמע מינה [מזו ממשנתנו, שממנה רציתם להוכיח — אי אפשר לשמוע ממנה] ואין להביא ממנה ראיה זו לענין זה. א שנינו במשנה: וחייבין על זדון השבועה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שבשבועת העדות חייבים על הזדון? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן בשאר הדינים המוזכרים בפרשת קרבן עולה ויורד (טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי) נאמר בהן ״ונעלם״ (ראה ויקרא ה, ב— ד), וכאן בשבועת העדות לא נאמר בה ״ונעלם״, משמע שבא הכתוב ללמדנו, שחייב גם אם לא נעלם ממנו, ומכאן יש לחייב על המזיד כשוגג. ועוד שנינו במשנה: וחייבים על שגגתה עם זדון העדות. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שגגתה עם זדון העדות? אמר רב יהודה אמר רב, באומר: יודע אני ששבועה זו, שאדם נשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא. ועוד שנינו במשנה: ואין חייבין על שגגתה גרידתא כלומר, שאם טעה האיש באמת, ששכח שהוא יודע את העדות — פטור מלהביא קרבן. ושואלים: לימא תנינא [האם לומר ששנינו] כבר במשנה את זו של רב כהנא ושל רב אסי (לעיל כו,א) שהיו חולקים זה עם זה ונשבעים על מה שאמר רב, ואמר רב שמי שטעה ונשבע על כך — אין זה נחשב לשבועת שקר, משום שבשעת שבועה היה בטוח שהוא אומר אמת, ואין זו שגגה, אלא אונס? ודוחים: לא, אף על גב דתנן איצטריך [אף על פי ששנינו את הדבר במשנה זו, הוצרך] רב לומר להם לענין מה שנשבעו, שכן אם רק לפי משנה זו סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הכא [כאן] הוא בשבועת העדות הדין כן, משום שלא כתיב [נאמר] בה ״ונעלם״, דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה השוגג שמביאים עליו קרבן דומיא [בדומה] למזיד, שיודע שהוא נשבע לשקר (אלא שלא ידע שחייב על כך קרבן) ואם אין זה זדון גמור הריהו פטור. אבל התם [שם] במקרה של רב כהנא ורב אסי, שמדובר בשבועת הביטוי דכתיב [שנאמר] בה ״ונעלם״ (ויקרא ה, ד) — היינו אומרים כי אפילו שגגתה כל דהו [שהוא], גם אם התכוונו להישבע באמת, ונעלם מהם הדבר לגמרי, נחשב הדבר כשגגה לחייב קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפילו בשבועת הביטוי שגגה כגון זו נחשבת כאונס, ופטור. ב משנה שבועת העדות שמביא עליה קרבן עולה ויורד כיצד? אמר לשנים: ״בואו והעידוני״, ואמרו לו: ״שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״. או שאמרו לו: ״אין אנו יודעין לך עדות״, ואמר להם: ״משביע אני עליכם״, ואמרו: ״אמן״, והתברר שהיה זה שקר — הרי אלו חייבין. השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו כלומר, העידו כראוי — הרי הם פטורין; אבל אם כפרו גם בבית דין — חייבין על כל אחת ואחת מהפעמים שהשביע עליהם מחוץ לבית דין. השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו — אינן חייבין אלא אחת. אמר ר׳ שמעון: מה טעם הדבר? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות לאחר שאמרו בפני בית דין שאינם יודעים עדות, נמצא שהיתה כאן רק שבועת שקר אחת, ועל השאר פטורים. כפרו העדים שניהן כאחד — שניהן חייבין, אם כפרו בזה אחר זה, הראשון שכפר — חייב, והשני — פטור, שכיון שהראשון אינו מעיד נשאר רק עד אחד בלבד, ועד יחיד אינו ראוי להעיד. כפר אחד מן העדים, והודה אחד והעיד — הכופר בעדות חייב. היו שתי כיתי עדים שנשבעו שבועת העדות, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, שביטול העדות של כת ראשונה עדיין משאיר אפשרות לכת שניה להעיד עדות גמורה. ג גמרא אמר שמואל: ראוהו העדים לבעל הדין שרץ אחריהן, אמרו לו: ״מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״ — הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפיו תביעה להעיד. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] שמואל? הלוא תנינא [שנינו] את הדבר הזה: שילח התובע ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע ולא התובע: ״משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו״ ונשבעו שבועת שקר שאינם יודעים — הרי אלו פטורים,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144

לא להציג שובDon't show again

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון