גמרא
פירוש
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!
ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור כך: אחד זה ואחד זה — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: הוא — מעל, וחבירו — לא מעל.
ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שר׳ מאיר אומר בברייתא הקודמת: קונמות כשבועות שאינם מצטרפים לשיעור של מעילה, אלא מכלל הדברים אתה למד: קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי [להצטרף הם שאינם מצטרפים] לשיעור מעילה, הא [אבל] מעילה כשלעצמה אית בהו [יש בהם]? והאמר [והרי אומר] כאן ר׳ מאיר לפי היפוך השיטות: אין מעילה בקונמות כלל!
ומשיבים: מה שאמר ר׳ מאיר לענין צירוף, לדבריהן דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולשיטתם, ולא לדעת עצמו. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] — אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו [לשיטתכם] שיש בהם מעילה — אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שקונמות כשבועות ואינם מצטרפים.
ורבנן [וחכמים] אומרים בתשובה לכך: שבועות איכא [יש] הנימוק של רב פנחס (שיש חילוק לחטאות), ואילו בקונמות ליכא [אין] הנימוק של רב פנחס.
א אמר רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל עפר — פטור, שאין אכילת עפר נחשבת אכילה. ואולם בעי [שאל] רבא: אם אמר במפורש: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה הוא חייב אם אכל עפר? וצדדי השאלה: האם כיון שאמר ״שלא אוכל״ יש לומר שדעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה הרגיל בכל מקום, או דלמא [שמא] כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא [שעפר אינו דבר שאוכלים בני אדם], בכל שהוא גם כן יהיה חייב? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
ועוד בעי [שאל] רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא חייב? וצדדי השאלה: כיון דמתאכיל [שהוא נאכל] על ידי תערובת, שהרי פעמים אוכל החרצן עם הענבים — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, או דלמא [שמא] כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי [שלא בעינו, בעצמו, אוכלים אותו בני אדם] אלא תמיד בתערובת, והוא פירש דווקא חרצן — דעתיה [דעתו] על משהו? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].
ב בעי [שאל] רב אשי בהמשך לשאלות אלה של רבא: נזיר שאמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא מתחייב? וצדדי השאלה: כיון שכזית איסורא דאורייתא [איסור תורה] הוא עליו, שהרי כנזיר אסור לו מן התורה לאכול חרצן של ענבים (במדבר ו, ד), ואיסור אכילה הוא כזית, כי קא משתבע [כאשר הוא נשבע] לאסור על עצמו — אהתירא קא משתבע [על ההיתר הוא נשבע] על מה שאינו אסור מן התורה, ודעתיה [ודעתו] בזמן השבועה היא איפוא על משהו, או דלמא [שמא] כיון שאמר ״שלא אוכל״ — דעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה?
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב, ור׳ שמעון פוטר. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא יאכל את אלה, ואין שבועה חלה על שבועה! בהסבר דבר זה שווים רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי [שאומרים]: מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי ״שלא אוכל״, וכיון שחלה שבועה על דברים המותרים חלה גם על האסורים.
וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא שתחול שבועה זו אלא אי [או] במפרש בזמן השבועה שהוא אוסר על עצמו חצי שיעור, ואליבא דרבנן [והוא על פי שיטת חכמים] במשנה, שאין סתם שבועה על אכילה מחייבת אלא על כזית ויותר, אי [או] אף שנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.
ומדברי ריש לקיש יש להוכיח לענייננו: והא [והרי] נבילה שמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי [שכמו] חרצן לגבי נזיר דמיא [דומה], וטעמא [והטעם שחייב, דווקא] משום דפריש [שפירש] ואמר שהוא אוסר עצמו בפחות מכשיעור, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, שמע מינה [תלמד מכאן] שאף לגבי חרצן כן הדין.
ושואלים: אלא לפי זה תפשוט [תפתור] את הבעיה דבעי [ששאל] רבא: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה מתחייב על שבועתו? אם כן, תפשוט [תפתור] שאינו מתחייב עד דאיכא [שיש] כזית, ולא בפחות, דהא [שהרי] נבילה כעפר דמיא [נחשבת], וטעמא [והטעם, דווקא] משום דפריש [שפירש] שהוא אסור בכל שהוא הריהו מתחייב, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] בכמה הוא אוסר עצמו — דעתיה [דעתו] על כזית, וכשם שהוא בנבילה כן הוא בעפר!
ומשיבים: לא, יש הבדל בין הדברים, עפר לאו [אינו] בר אכילה הוא כלל, ואין מקום לדבר בו כלל על שיעור אכילה. ואילו נבילה כשלעצמה בת אכילה היא, ויש עליה שם אוכל, אלא אריא [אריה] הוא דרביע עילווה [שרובץ עליה] כלומר, איסור הוא שמונח עליה ואינו מניח לאכול ממנה, ולכן יש בה שיעור אכילה.
ג משנה ״שבועה שלא אוכל״, ואכל וגם שתה — אינו חייב אלא אחת, שהשתיה נכללת בשבועה על אכילה. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אוכל ושלא אשתה״, ואכל ושתה — חייב שתים, שעל כל אחד מהפרטים נשבע לחוד. אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין — אינו חייב אלא אחת, שכולם בכלל שבועתו. אבל אם פירש: ״שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין״, ואכל את כולן — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם נשבע: ״שבועה שלא אשתה״, ושתה סוגי משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש״, ושתה את כולם — חייב על כל אחת ואחת.
אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה — פטור, שאין אלה בכלל אכילה. אבל אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, שאסורים באכילה מן התורה — הרי זה חייב, שהרי הם ראויים לאכילה מצד עצמם. ור׳ שמעון פוטר אותו משבועה זו, לפי שהוא כבר מושבע מהר סיני שלא לאוכלם, ואין שבועה חלה על שבועה. אבל אם אמר: ״קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום״, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה, שהרי מכל מקום אכל דבר מה.
ד גמרא אמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל: אמר ״שבועה שלא אוכל״, ושתה — חייב, וטעמו של דבר זה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא [מן הסברה], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מן קרא [הכתוב].
ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], דאמר ליה אינש לחבריה [שאומר לו אדם לחבירו]: ״נטעום מידי [דבר מה]״, ועיילי ואכלי ושתו [והם נכנסים ואוכלים ושותים], משמע ששתיה היא בכלל אותה טעימה. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב]: שתיה בכלל אכילה היא, שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך״ (דברים יד, כג),מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush