גמרא
פירוש
וְאֶלָּא הָא גָּמַר גְּזֵירָה שָׁוָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ואלא הא גמר [הרי למד] ר׳ עקיבא דבר זה בגזירה שוה! ומשיבים: גזירה שוה לא גמר [למד], כלומר, ר׳ יהודה בן בתירא לא קיבל מרבותיו גזירה שווה זו. ולכן לא קיבל את מסקנת ר׳ עקיבא. ושואלים: ואלא לשיטת ר׳ יהודה בן בתירא מהיכא הוה [מהיכן היה] כלומר, בשל איזה חטא מת? ומשיבים: צלפחד היה מאלה שנאמר בהם ״ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה״ (במדבר יד, מד). כיוצא בדבר דרש ר׳ עקיבא וגילה דבר שלא פורש בתורה, שכן אתה אומר כאשר דברו אהרן ומרים במשה: ״ויחר אף ה׳ בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת״ (במדבר יב, ט–י), ומהמלים ״ויחר אף ה׳ בם״, שמשמעו — בשניהם, מלמד הכתוב שאף אהרן נצטרע, אלו דברי ר׳ עקיבא. אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. שכן אם כדבריך — התורה כסתו לאהרן בענין העונש ואתה מגלה אותו?! ואם לאו [לא] — אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ושואלים: ואלא הכתיב [הרי נאמר] ״בם״ בלשון רבים, ומשמע — בשניהם! ומשיבים: הלשון ההוא בא ללמדנו רק שחרה אף ה׳ באהרן בנזיפה בעלמא [בלבד]. תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר, ר׳ עקיבא] שאף אהרן נצטרע. דכתיב [שכן נאמר]: ״ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת״ (במדבר יב, ט-י), ועל כך תנא [שנה] החכם: כתוב זה מלמד שפנה מצרעתו, כלומר, התרפא מצרעתו, משמע שאף הוא היה מצורע קודם לכן. א וכיון שהוזכרה צרעת מרים מביאים את מה שאמר ריש לקיש: החושד בכשרים — לוקה בגופו, דכתיב [שכן נאמר]: ״ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה׳ ״ (שמות ד, א) וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני [וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שמאמינים] הם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הן — מאמינים בני מאמינים, ואילו אתה אין סופך להאמין. הן מאמינים — כפי שמפורש בכתוב: ״ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו״ (שמות ד, לא). בני מאמינים — שנאמר באברהם אבינו: ״והאמין בה ׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו, ו). ואילו אתה אין סופך להאמין בך בני ישראל, וכפי שנאמר: ״ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל״ (במדבר כ, יב). ממאי [ממה, מנין לנו] שלקה משה? דכתיב [שכן נאמר]: ״ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג״ (שמות ד, ו). על אותו ענין אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות. ומנין? — שאילו במדת פורענות כתיב [נאמר]: ״ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג״ (שמות ד, ו), ואילו במדה טובה כתיב [נאמר]: ״ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו״ (שמות ד, ז), ונדייק: מחיקו הוא ששבה כבשרו, כלומר, מיד, עוד לפני שהוציאה. כיון שהוזכר הענין מעירים בענין נס אחר שאירע שם. על מה שנאמר ״וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטתם״ (שמות ז, יב), אמר ר׳ אלעזר: היה זה נס בתוך נס, שבלע המטה את התנינים לא בעודו בצורת תנין אלא בצורת מטה. ב שנינו במשנה שנחלקו ר׳ עקיבא וחכמים בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע. שר׳ עקיבא מחייב כזורק מרשות לרשות, וחכמים פוטרים. בעי [שאל] רבה: האם כשזרק למטה (בתוך גובה) מעשרה טפחים מן הקרקע פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ עקיבא סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] שקלוטה באויר ועוברת דרכו הריהי כמה (כמו) שהונחה, והרי זה אם כן כאילו הונחה ממש ברשות הרבים ונחשבת כעקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] שקלוטה באויר כמה שהונחה, אבל הזורק למעלה מעשרה טפחים — לדברי הכל פטור, ולא ילפינן [ואין אנו לומדים] דין זורק מדין מושיט. שאף שהמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לדעת הכל חייב, אפילו למעלה מעשרה טפחים, מכל מקום הזורק בכגון זה פטור. או דילמא [שמא] בלמעלה מעשרה טפחים פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובדבר זהב נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ עקיבא סבור]: ילפינן [למדים אנו] דין זורק מדין מושיט, ולכן אף הזורק למעלה מעשרה דרך אויר רשות הרבים — חייב, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור] כי לא ילפינן [אין אנו למדים] זורק ממושיט, אבל למטה מעשרה — לדברי הכל חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — קלוטה כמה שהונחה דמיא [נחשבת]. אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה [דבר זה נסתפק לו] לרב חסדא ופשטה ניהליה [ופתר לו] זאת רב המנונא מהא [ממה ששנינו בברייתא זו], ששנינו: מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה, ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרים. ומכאן נדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ״ברשות הרבים עצמה״ פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי בלמטה מעשרה טפחים פליגי [חלוקים הם], ובמאי [ובמה], באיזה סוג של העברה מרשות לרשות? אילימא [אם תאמר] במעביר בידיו ממש, וכי יכול אתה לומר שכאשר העביר למטה מעשרה — הוא דמחייב [שמתחייב], ואילו בשהעביר למעלה מעשרה — לא מחייב [אינו מתחייב]? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: המוציא בשבת משוי (משא) מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — חייב, שכן היה משא בני קהת במשכן, ומהם למדנו דין הוצאה. אלא לאו [האם לא] מדברת הברייתא בזורק, ולמטה מעשרה הוא דמחייב [שמתחייב], למעלה מעשרה — לא מחייב [אינו מתחייב], ואם כן שמע מינה [למד ממנה] כי בשאלה האם קלוטה באויר דינה כמה שהונחה פליגי [נחלקו]. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה]. ופליגא [וחלוקה] מסקנה זו על שיטת ר׳ אלעזר, שאמר ר׳ אלעזר: מחייב היה ר׳ עקיבא אפילו בלמעלה מעשרה טפחים. והאי דקתני [וזו ששנינו] באותה ברייתא ״רשות הרבים עצמה״ הרי זה להודיעך כחן (תוקף דעתם) דרבנן [של חכמים] שאפילו ברשות הרבים עצמה הריהם פוטרים, וכל שכן למעלה מעשרה טפחים שאינו עוד בתחומה. וכן פליגא [חלוקה] מסקנה זו שאמר ר׳ אלעזר על דברי רב חלקיה בר טובי, שאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה טפחים לקרקע — לדברי הכל חייב, שמאחר וקבעו חכמים כלל שכל דבר שבתוך שלושה טפחים דינו כמחובר לו (״לבוד״), הרי זה אם כן כהנחה גמורה. למעלה מעשרה — לדברי הכל פטור. משלשה טפחים ועד עשרה — באנו למחלוקת ר׳ עקיבא ורבנן [וחכמים]. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כרב חלקיה: בתוך שלשה — לדברי הכל חייב, למעלה מעשרה — אינו אלא משום שבות (איסור שמדברי חכמים בהלכות שבת), שאסרו חכמים לזרוק ולהעביר חפץ מרשות היחיד השייכת לאדם אחד לרשות השייכת לאחר, בלא עירוב. ואם היו שתיהן רשויות שלו — מותר. משלשה טפחים ועד עשרה — ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין. ג שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שהוזכרה שאם היו שתי רשויות היחיד שלו — מותר. לימא תהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על שיטת רב, דאיתמר [שנאמר] שהיתה מחלוקת אמוראים בבעיה זו: שני בתים אפילו הם שייכים לאדם אחד והיו בשני צדי רשות הרבים, רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אסור לזרוק בשבת חפץ מזה לזה. ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה. ודוחים: ולאו מי אוקימנא [והאם לא העמדנו, הסברנו] כבר את ההלכה ההיא של רב בכגון דמידלי חד ומתתי חד, דזימנין נפל, ואתי לאתויי [שמוגבה אחד הבתים ונמוך אחד, שכיון שאינו זורק למישרין לפעמים יפול החפץ לרשות הרבים, ויבוא להביאו] משם, ויעבור על איסור שמדברי תורה. ד אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] ככלל: כל פחות משלושה טפחים — כלבוד (צמוד) דמי [נחשב]? אמר ליה [לו]: לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט [תוחלק, תיושר] במלקט וברהיטני, כיון שאי אפשר שרשות הרבים תהא חלקה לחלוטין, ויש להביא בחשבון שבתוך המציאות קיימים הבדלי גובה קטנים ברשות הרבים. והקשה לו: אי הכי [אם כך] שזהו הטעם, אם כן שלשה טפחים נמי [גם כן] מדוע אינם נחשבים כלבוד אלא רק פחות משלושה? ותו, הא דתנן [ועוד, הלכה זו ששנינו במשנה] בדיני סוכה: המשלשל דפנות של סוכה מלמעלה למטה, אם הן גבוהין מן הארץ למטה שלשה טפחים — פסולה, שנחשבת הסוכה כחסרת דפנות, ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם שלשל את הדפנות פחות משלשה טפחים לקרקע — כשרה, וכאן הלא אין מקום לנימוק שאין אפשרות להחליק את קרקע רשות הרבים. ודחה: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] שחלל שהוא גדול משלושה טפחים אינו נחשב כמחיצה משום שמחיצה כזאת אינה משמשת עוד לתפקידה, משום דהויא לה [שהרי היא] מחיצה שהגדיים בוקעין (עוברים) בה. ורק בפחות משלושה טפחים שוב אינם יכולים לעבור. ועוד הקשה לו קושיה אחרת: תינח [נניח] להסבר זה כשהרווח של שלושה טפחים הוא למטה כלפי הקרקע, שאפשר לומר שביותר מזה שוב אינו מחיצה, אבל דין פחות משלושה טפחים האמור בכמה הלכות כאשר החלל הוא למעלה, וכגון באופן שהסכך מרוחק מן הדפנות, מאי איכא למימר [מה יש לומר] להסברתו? אלא יש לסכם כי הלכה זו שכל פחות משלשה כלבוד דמי [נחשב] — הלכתא גמירי לה [כהלכה למשה מסיני היא נלמדת]. ה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מקרה הנידון לאיסור בדומה לזה המובא במשנה: הזורק חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע — רבי מחייב משום הוצאה לרשות היחיד, וחכמים פוטרין. ועל כך שנינו כי רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה בגג הנמצאת בין שתי רשויות הרבים, שבמקרה כזה אמרינן [אומרים אנו] כי ביתא כמאן דמליא דמי [הבית נחשב כממולא] וחפץ העובר בתוך בית נחשב אם כן כאילו נח על גבי דבר ממשי, אבל ברשות היחיד שאינו מקורה הוא לא חייב אפילו לדעת רבי. ובנושא זה אמר רב חנא שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחייב היה רבי במקרה זה שתים, שתי חטאות: אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (השניה), ואחת משום הכנסה, כשנכנס החפץ בתחילה לרשות היחיד. ומסופר כי יתיב [יושב היה] רב חנא וקא קשיא ליה [והיה מתקשה בדבר זה]:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush