גמרא
פירוש
שֶׁשָּׁגַג עַל הָאוֹכָלִין וְהֵזִיד עַל הַכְּלִי מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי וְהָא אַף עַל הַכְּלִי קָתָנֵי אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, וחייב קרבן חטאת על האוכלים וכרת על הכלי (רה״נ). מתקיף לה [מקשה עליה] רב אשי: והא [והרי] ״אף על הכלי״ קתני [שנינו], ומכאן שיש בהם חיוב מאותו סוג! אלא אמר רב אשי: יש לומר שמדובר בכגון ששגג בזה ובזה, בכלי ובאוכל, ונודע לו על אחד מהם, וחזר ונודע לו על האחר, ובפלוגתא [ובמחלוקת] ר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן לקיש שהובאה קודם בשאלה זו, האם שתי ידיעות מחלקות עבירה אחת עד שיצטרך להקריב שתי חטאות. א שנינו במשנה שהמוציא את החי במטה פטור אף על המטה. ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר כי משנתנו] כשיטת ר׳ נתן היא ולא כרבנן [חכמים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא בשבת בהמה או חיה וכן עוף לרשות הרבים, בין שהיו חיין ובין שהיו שחוטין — חייב. ר׳ נתן אומר: על שחוטין — חייב ועל חיין — פטור, וטעמו: שהחי נושא את עצמו, שהחי משתדל להקל את עצמו ומשתתף לפיכך בנשיאתו. אמר רבא: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כדעת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על ר׳ נתן אלא בבהמה, חיה ועוף דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים ומפילים את עצמם], אבל אדם חי שנושא את עצמו — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהמוציאו פטור. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה] שאסור למכור לגוי בהמות עבודה שמא על ידי כך יגיעו הדברים שבהמת ישראל השייכת עדיין לישראל תעשה עבודה בשבת, ובן בתירא מתיר בסוס. ותניא [ושנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לרכיבה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת, שאין רכיבה על הסוס נחשבת כמלאכה ממש. ואמר ר׳ יוחנן: בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד, ששניהם סבורים שהרכבת חי אינה נחשבת לנשיאת משא. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שלא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר׳ נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום דמשרבטי נפשייהו [שהם משמיטים את עצמם] מאי איריא [מדוע דווקא] אמר ר׳ יוחנן שבן בתירא ור׳ נתן הסכימו לכך? והאמרת [והרי אמרת] כי בהם אפילו רבנן מודו [חכמים מודים]! ומשיבים: כי [כאשר] אמר ר׳ יוחנן דבר זה התכוון לסוס המיוחד לנשיאת עופות. ושואלים: ומי איכא [והאם יש] סוס המיוחד לעופות? ומשיבים: אין, איכא דבי וייאדן [כן, יש סוס הנושא את בזי הציד]. אמר ר׳ יוחנן: ומודה ר׳ נתן באדם כפות, שאינו נחשב כמסוגל להקל ממשא עצמו. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו [והרי אותם פרסים שכמי שהם כפותים הם נחשבים] שהיו עטופים בשריון כבד ורוכבים תמיד על סוסים, ובכל זאת אמר ר׳ יוחנן: בן בתירא ור׳ נתן אמרו דבר אחד, והתירו למכור סוסים אפילו לפרסים! ומתרצים: ביסודו של דבר אין לומר שהפרסים אינם מסוגלים לרדת מעל סוסיהם, אלא התם [שם], רמות רוחא הוא דנקיט להו [גסות הרוח היא המחזיקה בהם] ומשום כך אינם יורדים מן הסוסים. וראייה לדבר: דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה, ורהיט תלתא פרסי בכרעיה [שאותו פרש שכעס המלך עליו, ורץ שלוש פרסאות ברגליו], הרי שאף הפרסיים הרוכבים אינם ככפותים ומסוגלים להלך גם בלא סוסיהם. ב שנינו במשנה שלדעת התנא קמא המוציא את המת במטה חייב, וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ — חייב, ור׳ שמעון פוטר. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן, וכן אמר רב יוסף שכך אמר ר׳ שמעון בן לקיש: פוטר היה ר׳ שמעוןמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush