גמרא
פירוש
תָּנָא אשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּדְיוֹ (ושתי) אוֹתִיּוֹת בְּקוּלְמוֹס שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּקַלְמָרִין בָּעֵי רָבָא אוֹת אַחַת בִּדְיוֹ אוֹת אַחַת בְּקוּלְמוֹס אוֹת אַחַת בְּקַלְמָרִין מַהוּ תֵּיקוּ.
אָמַר רָבָא בהוֹצִיא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וּכְתָבָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ חַיָּיב כְּתִיבָתָן זוֹ הִיא הַנָּחָתָן וְאָמַר רָבָא גהוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ פָּטוּר מַאי טַעְמָא בְּעִידָּנָא דְּאַפְּקַא לְבָתְרָיְיתָא חֲסַר לֵיהּ לשיעורא דְקַמַּיְיתָא.
וְאָמַר רָבָא דהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה רִאשׁוֹנָה נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁקְּלָטָהּ [כֶּלֶב] אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה וּפָטוּר וְאַמַּאי הָא מַנְּחָה הָכִי קָאָמַר וְאִם קָדַם וְהִגְבִּיהַּ רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם הַנָּחַת שְׁנִיָּיה נַעֲשֵׂית רִאשׁוֹנָה כְּמִי שֶׁנִּקְלְטָה אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה וּפָטוּר וְאָמַר רָבָא ההוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהֶעֱבִירָהּ דֶּרֶךְ עָלֶיהָ חַיָּיב וְאַמַּאי הָא לָא נָח כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִירָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה.
וְהָאָמַר רָבָא תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְרַבָּנַן צָרִיךְ הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּזוֹרֵק כָּאן בְּמַעֲבִיר.
תָּנוּ רַבָּנַן הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת פָּטוּר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר ובְּהֶעְלֵם אֶחָד לִרְשׁוּת אחד חַיָּיב לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת פָּטוּר אָמַר רַבָּה זוְהוּא שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב חַטָּאת בֵּינֵיהֶם אֲבָל כַּרְמְלִית לֹא.
אַבָּיֵי אָמַר אֲפִילּוּ כַּרְמְלִית אֲבָל פִּיסְלָא לֹא וְרָבָא אָמַר אֲפִילּוּ פִּיסְלָא וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא רְשׁוּת שַׁבָּת כִּרְשׁוּת גִּיטִּין דָּמְיָא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ובתוספתא תנא [שנינו]: שתי אותיות כשמוליך בדיו יבש, שתי אותיות כשהן בקולמוס, ושתי אותיות בקלמרין (קסת). בעי [שאל] רבא: הוציא אות אחת בדיו, אות אחת בקולמוס, אות אחת בקלמרין, מהו? האם נאמר שמצטרפים כל אלה לשיעור אחד, או שמא כל אחד לעצמו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה. אמר רבא: הוציא בשבת דיו כדי כתיבת שתי אותיות, וכתבן כשהוא מהלך, ולא הניח את הדבר הכתוב במקום מסויים — חייב בכל זאת על הוצאת הדיו, כי כתיבתן זו היא הנחתן, ואין צורך להניח את הדיו על גבי קרקע. ואמר רבא: הוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה, וחזר והוציא דיו כדי כתיבת אות אחת, וכתבה — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? בעידנא דאפקא לבתרייתא [בזמן שהוציא את הטיפה האחרונה], חסר ליה לשיעורא דקמייתא [לו השיעור של הראשונה] שהתייבשה קצת בינתים, ואין בה כדי כתיבת אות, ונמצא שלא הוציא כשיעור שתי אותיות. ב ובענין דומה אמר רבא: הוציא בשבת חצי גרוגרת אחת, והניחה ברשות אחרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת והניחה, הראשונה נעשה כמי (כאילו) שקלטה (תפסה) כלב. או שנשרפה, ופטור, שלא הוציא כשיעור גרוגרת שחייבים עליו. ותוהים: ואמאי [ומדוע]? הא מנחה [הרי מונחת] הגרוגרת כולה כאחת, ומדוע לא יתחייב על הוצאתה? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, נתכוון לומר]: ואם קדם והגביה את הראשונה מהמקום שהניחה קודם הנחת השנייה, ולא היו שני חצאי הגרוגרת מונחים יחד — נעשית הראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה, ופטור. ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה, שהעביר את החצי השני מעל לחצי הראשון המונח — חייב, ואפילו אינם מונחים יחד. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא נח החצי השני! ומשיבים: כגון שהעבירה תוך שלשה טפחים, וכלל בידינו שדברים המצויים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה נחשבים כצמודים. ומקשים: אפילו כך אין זה מספיק, והאמר [והרי אמר] רבא עצמו שדבר העובר תוך שלשה טפחים לשיטת רבנן צריך שתהא בו הנחה על גבי משהו, ואם לא נח כלל אינו נחשב כנוגע! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר רבא שדרושה הנחה ממש הרי זה בזורק, וכאן שעצם הקירבה מספקת הרי זה במעביר ביד, כיון שיכול להניח את החפץ בכל עת. תנו רבנן [שנו חכמים]: הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, אם היה זה בהעלם אחד — חייב, בשתי העלמות — פטור, לפי שלא הוציא בכל פעם כשיעור המחייב. ר׳ יוסי אומר: אם הוציא בהעלם אחד לרשות אחד — חייב, לשתי רשויות — פטור. שאם הוציא לשני חלקים ברשות הרבים, המופרדים זה מזה — פטור, כיון שאין דרך היתר לקרב את שני החצאים זה לזה. אמר רבה: בדברי ר׳ יוסי יש להדגיש: והוא דווקא כשיש חיוב חטאת ביניהם, שבין חלק אחד ברשות הרבים ומשנהו יש איזור של רשות היחיד שמן התורה אסור לטלטל בו. אבל היתה ביניהם כרמלית — לא, שהרי אין איסור מן התורה להעביר בה, ואין שתי רשויות הרבים נחשבות כמופרדות. אביי אמר: אפילו היתה כרמלית מפרידה ביניהם, אין זו נחשבת כרשות אחת. אבל אם היתה ביניהם פיסלא [קורה גדולה] — לא תיחשב זו כהפרדה בין שתיהן. ורבא אמר: אפילו פיסלא [קורה גדולה] מפרידה לדעת ר׳ יוסי בין חלק לחלק שברשות הרבים ועושה אותו כשתים. ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: רשות שבת כרשות גיטין דמיא [נחשבת]. וכשם שבדיני גיטין שני מקומות הנבדלים זה מזה בקורה אינם נחשבים כרשות אחת לגט, כך נבדלים הם לדיני שבת. ג שנינו במשנה, ששיעור כחול להוצאת שבת הוא כדי שיוכלו לכחול בו עין אחת. ושואלים: עין אחת הא לא כחלי [הרי אין כוחלין] אלא שתיים! אמר רב הונא: שכן נשים צנועות המכסות את פניהן ברעלה כוחלות עין אחת בלבד, שאותה הן מגלות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם משתמשים בו לרפואה — שיעורו כדי לכחול עין אחת, אם לקשט — בשתי עינים. תרגמא [פירש אותה] הילל בריה [בנו] של ר׳ שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא [כשנשנתה ברייתא זו] הרי היא בעירניות (בנות כפר) שאינן נוהגות לכסות פניהן. שנינו במשנה ששיעור הוצאת שעוה הוא שיש בה כדי ליתן על פי נקב קטן. תנא [שנינו] בתוספתא: כדי ליתן על פי נקב קטן של יין, שדי בנקב קטן ביותר עבור יין, ולא בנקב כלי המכיל חומרים אחרים הסמיכים יותר ובהם יש צורך בנקב גדול יותר. ד שנינו במשנה ששיעור הדבק להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליתן בראש השפשף. תנא [שנו] חכמים: משמעו — כדי ליתן בראש שפשף שבראש קנה של ציידין, שהם שמים עליו דבק כדי שילכד בו העוף. עוד שנינו במשנה ששיעור הזפת וגפרית להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי לעשות נקב. והכוונה היא שסותמים בזפת ובגפרית חור גדול שבכד, ואותה סתימה עשויה שיעשו בה נקב. תנא [שנה] החכם בתוספתא: המדובר כאן בנקב קטן. שנינו במשנה ששיעור חרסית להוצאת שבת הוא כדי לעשות בו פי כור, ולדעת ר׳ יהודה כדי לעשות פטפוט (רגל) לכירה. ותמהים: למימרא דשיעורא [האם נאמר כי השיעור] של ר׳ יהודה נפיש [גדול יותר]? הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש [הלא מוחזק בידינו ששיעורם של חכמים גדול], דתנן שכן שנינו במשנה] בדין גמי, שר׳ יהודה אומר: שיעורו להוצאת שבת הוא שיהא בו כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן. והיא פחות מן השיעור שקבעו חכמים. ומתרצים: אף כאן אין הכוונה כדי לעשות את הרגל כולה, אלא כדי לסוד פיטפוט כירה קטנה ושיעור הטיח קטן ביותר. ה שנינו במשנה ששיעור סובין להוצאת שבת הוא כדי שיהא בו כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush