גמרא
פירוש
דְּאִיכָּא דְּבַשׁ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא דְּבַשׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ דְּחַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ הָא לָא חַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ מַאי אָסוּר. אִי הָכִי הָא דְתָנֵי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
דאיכא [שכן בימות החמה יש] דבש בכוורת, ואולם ביחס לימות הגשמים דליכא [שאין] דבש בכוורת, מאי איכא למימר [מה יש לומר] כדי להתיר, לדעת ר׳ יצחק, את כיסוי הכוורת? ומשיבים: לא נצרכא הלכה זו אלא כדי להתיר לאותן שתי חלות דבש אותן משאירים בתוך הכוורת אף בימות הגשמים כדי שיתפרנסו מהן הדבורים, ולצורך דבש זה מותר לכסות את הכוורת. ומקשים: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] החלות הללו, שהרי הן מיועדות עבור הדבורים בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דחשיב עלייהו [שחשב עליהן] עוד מלפני שבת והכינן לצורך אכילתו. ושואלים: הא [הרי] אם כן נבין כי אם לא חשיב עלייהו [חשב עליהן] מאי מה] יהא הדין בכגון זה — אסור יהיה לכסות את הכוורת, אי הכי, הא דתני [זה ששנה] התנא באותה ברייתא ״ובלבד שלא יתכוין לצוד״, לפלוג ולתני בדידה [שיחלק וישנה באותה הלכה עצמה], ובאופן זה: במה דברים אמורים שמותר לכסות את הכוורת — כשחישב עליהן, אבל לא חישב עליהן — אסור! ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו], חידוש נוסף בדברים שאף על פי שחישב עליהן, מכל מקום התירו לו ובלבד שלא יתכוין לצוד. לגופו של דבר שואלים: מני [ברייתא זו דעת מי היא]? אי [אם] כשיטת ר׳ שמעון — הרי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את איסור מוקצה, ואין אם כן מקום לחלק בין כוורת לכוורת. אי [אם] כשיטת ר׳ יהודה כי [כאשר] הוא לא מתכוין מאי הוי [מה יש]? הא [הרי] ר׳ יהודה אינו מחלק, ולשיטתו אף מלאכה בדבר שאין מתכוין — אסור! ומשיבים: לעולם יש לפרש שברייתא זו כר׳ יהודה. אלא מאי [מה, כיצד יש לפרש] ״ובלבד שלא יתכוין לצוד״ — שלא יעשנה את המחצלת כמצודה, אלא דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו ממילא [שישאיר להם רווח כדי שלא ייצודו מעצמם]. רב אשי אמר אפשר לתרץ באופן אחר: מי קתני [האם שנה] ״בימות החמה ו״בימות הגשמים״? למעשה נאמר שם רק ״בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים״, ויש אפשרות לפרש זאת ביומי ניסן [בימי] וביומי [ובימי] תשרי, דאיכא [שיש חמה ואיכא ויש] צינה ואיכא [ויש] גשמים ואיכא [ויש] דבש בכוורות. א אמר להו [להם] רב ששת לחכמים: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לר׳ יצחק בארץ ישראל: כבר תרגמא [פירש] רב הונא לשמעתיך [להלכה זו שלך] בבבל, שאין אתה מחדש דבר בתוספת הכלל שקבעת שכלי אינו ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. שאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. כלומר, שלצורך המת אסור לטלטל דברים, כיון שהמת עצמו אסור בטלטול בשבת. ושואלים: מאי היא [מה היא דרך שימושה של הלכה זו]? — שאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא [שנה] שילא מרי בברייתא: מת המוטל בחמה וחוששים שמא יסריח, באים שני בני אדם ויושבין בצדו. לאחר זמן, כאשר חם להם מלמטה, זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, משני צידי המת, שהרי לצורך עצמם מותר לטלטל מיטות. חם להם מלמעלה, מביאים מחצלת ופורסין עליהן, על ראשם. אחר כך זה זוקף מטתו שתשאר המחצלת מונחת עליה ונשמט והולך לו, וזה, השני זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה על המת עשויה כאילו מאליה בלא שיעשו אותה בגלוי לצורך המת. ומכאן למדנו שלא התירו לטלטל מחצלת כדי לכסות את המת לצורך עצמו, אלא בעקיפין, ולצורך החיים. ב אגב הזכרת הלכות הקשורות במת בשבת, מביאים את זה שאיתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים מה עושים במת המוטל בחמה. רב יהודה אמר בשם שמואל: הופכו ממטה למטה עד שיגיע בדרך זו לצל. ורב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: מניח עליו ככר לחם או תינוק ומטלטלו, שנעשה המת כאילו בסיס לדבר המותר בטלטול בשבת, ונושאים אותו אגב הדבר המותר. ומוסיפים: היכא דאיכא [היכן שיש] ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר] להשתמש בדרך זו לטלטל את המת. כי פליגי דלית ליה [כאשר נחלקו הרי זה במקרה שאין לו ככר או תינוק]. מר סבר [חכם זה רב סבור] כי טלטול מן הצד, שאינו נעשה כדרכו אלא כבדרך אגב, ובאופן שונה מן המקובל, שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ולכן לדעתו אין לטלטלו בדרך העברה ממיטה למיטה. ומר סבר [וחכם זה, שמואל סבור] כי טלטול מן הצד לא שמיה [אין שמו], טלטול, ולכן לדעתו מותר לטלטל את המת כבדרך אגב ממיטה למיטה. על מחלוקת זו של רב ושמואל מעירים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו היא כמחלוקת תנאים] במקום אחר? שבתוספתא נחלקו בדבר. שאמרו חכמים: אין מצילין את המת מפני הדליקה בשבת. אמר ר׳ יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ומבררים את הדבר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר], אי דאיכא [אם מדובר באופן שיש] ככר או תינוק, מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאסר להוציאו מפני הדליקה? אי דליכא [אם מדובר באופן שאין] ככר או תינוק, אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה בן לקיש המתיר? אלא לאו [האם לא] שבטלטול מן הצד פליגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה חכמים סבור] שטלטול מן הצד שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ולכן אסר להוציא את המת אף בדרך זו. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ יהודה בן לקיש סבור] כי לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] טלטול, ולכן לדעתו מותר להוציא את המת בדרך זו. ואם כן הרי שכבר נחלקו תנאים במחלוקת אמוראים זו! ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טלטול מן הצד שמיה [שמו, נחשב] טלטול, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ יהודה בן לקיש: שמתוך שאדם בהול על מתו וחושש מאד לכבוד המתמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush