גמרא
פירוש
פרק י – אלו הן הנחנקין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א א רמב״ם הלכות ממרים ה׳:ה׳
רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
סמ״ג מצוות לא תעשה רי״ט
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור יורה דעה רמ״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רמ״א:א׳
ב רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות גניבה ט׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ד
ג רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות ממרים ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ג
ד רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות יסודי התורה ט׳:א׳
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ה׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ל״ה
ה רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ה׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ל״ב
ו רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות איסורי ביאה א׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ג
ז רמב״ם הלכות עדות כ׳:י׳
ח רמב״ם הלכות איסורי ביאה ג׳:ג׳
רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
סמ״ג מצוות לא תעשה רי״ט
סמ״ג מצוות עשה ק״ו
טור יורה דעה רמ״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רמ״א:א׳
ב רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות גניבה ט׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קל״ד
ג רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות ממרים ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קי״ג
ד רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות יסודי התורה ט׳:א׳
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ה׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ל״ה
ה רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים ה׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ל״ב
ו רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:י״ג
רמב״ם הלכות איסורי ביאה א׳:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ג
ז רמב״ם הלכות עדות כ׳:י׳
ח רמב״ם הלכות איסורי ביאה ג׳:ג׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
פרק י
א משנה אלו הן הנחנקין כעונש על חטאיהם: המכה אביו או את אמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי (את פי) בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן, כלומר, העדים המעידים בשקר על בת כהן שזנתה שאינם נדונים בשריפה כמותה, אלא בחנק וכן בועלה ידון בחנק כבא על אשת איש סתם. ב גמרא ושואלים: מכה אביו ואמו מנלן [מנין לנו] שעונשו בחנק? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״ומכה אביו ואמו מות יומת״ (שמות כא, טו) ולא נתפרש מה מיתתו, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. ומקשים: אימא [אמור] שפירושו שהבן נענש רק אם מכה את אביו עד דקטיל ליה מיקטל [שהורג אותו]! ודוחים: וכי סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כדבר הזה? הלא לדבריך אם קטל חד [הרג אחד], סתם אדם, דינו בסייף ואם הרג את אביו יהיה דינו בחנק בלבד, והדבר אינו מסתבר! ומקשים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף ולכן קל וחומר הוא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא, יש להביא ראיה אחרת, מדכתיב [ממה שנאמר]: ״מכה איש ומת מות יומת״ (שם יב), וכתיב [ונאמר]: ״או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רוצח הוא״ (במדבר לה, כא), שמע מינה [למד מכאן] כי כל היכא דאיכא [מקום שיש, שנאמרה] לשון ״הכאה״ סתם בלא התוצאה של אותה הכאה (״ומת״, ״וימות״) — לאו [לא] מיתה הוא אלא מכה כפשוטה. ומסבירים: ואיצטריך למיכתב [והיה צריך לכתוב] את הכתוב ״מכה איש״ ואיצטריך למכתב [והיה צריך לכתוב] ״כל מכה נפש״, שאין אחד מהם מיותר. דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק ״מכה איש ומת״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא מכה איש דבר מצוה [שהוא בן קיום מצוות], שמקיים מצוות וחייב בהן — אין [כן], חייב מיתה עליו, אבל ההורג קטן — לא. על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״כל מכה נפש״. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] ״כל מכה נפש״, הוה אמינא [הייתי אומר] שאפילו נפלים בכלל זה, שהרי נפש כלשהי להם, ואפילו בן שמונה ילד שנולד לאחר הריון של שמונה חדשים בלבד שנחשב כמת, לפי שלא יוכל לחיות הרבה, שאפילו הם בכלל נפש, על כן צריכי [הוצרך] לומר ״מכה איש״ שמשמעו איש גדול, ואם כן צריכין אנו לשני הכתובים. ומקשים: אם זה הוא המקור שיהא חייב על הכאת אביו, אם כן אימא [אמור] שאף על גב [אף על פי] שלא עביד ביה [עשה בו] חבורה, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה] שהמכה אביו או את אמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: ״מכה אדם״ ו״מכה בהמה״ (״ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת״ (ויקרא כד, כא) באותו כתוב, ללמדנו בהשוואה זו מה מכה בהמה אינו חייב עד דעביד [שיעשה] בה חבורה, דכתיב [שנאמר] בה ״נפש״ כאמור ״ומכה נפש בהמה ישלמנה״ (שם יח), כלומר, שאינו חייב אלא על מכה שיש בה מקצת הוצאת נפש (והדם הוא הנפש. ראה דברים יב, כג), וחבורה יש בה הוצאת נפש כזו, אף מכה אדם אינו חייב עד דעביד [שיעשה] חבורה מתקיף לה [מקשה עליה] רב ירמיה על הוכחה זו: אלא מעתה אם הכחישה באבנים (שם עליה משא כבד של אבנים) עד שניזוקה הבהמה או מתה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מיחייב [יתחייב] עליה כיון שלא עשה בה חבורה?! והלא ברור לנו שחייב אדם לשלם על נזקים שגרם לרכוש חבירו בכל אופן! אלא כך יש לומר: אם ״מכה נפש״ אינו ענין לנפש בהמה, דהא אי נמי [שהרי אם גם כן] הכחישה באבנים חייב, תניהו ענין לנפש אדם, שמכה אדם, והכוונה למכה אביו, שהרי רק על הכאה זו חייבים מיתה — אינו חייב אלא בעשיית חבורה, שהיא הוצאת נפש. ומקשים: אם כן שהדבר נלמד במדת ״אם אינו ענין״ מ״נפש בהמה״, אלא הקישא [ההיקש] שבפסוק בין מכה אדם ומכה בהמה למה לי, לשם מה היא? ומשיבים: לכדתניא דבי [לפי ששנינו בבית מדרשו] של חזקיה שפורטו כמה טעמים שלמדים מכאן שכל מי שמואשם (אף כי לא חוייב) בהריגת נפש אדם — פטור מכל עונשי ממון על נזקים שהזיק אגב כך. ושואלים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו, שמקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, אלא למאן דלית ליה [למי שאין לו, שאינו מקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, היקישא [היקש] למה לי? ומסבירים: לשיטה זו למדים מן ההיקש, מה מכה בהמה לרפואה פטור שהרי התכוון לרפאה — אף מכה אדם לרפואה פטור, ואין מחייבים אותו כלל אם גרם למוות, משום שכוונתו היתה לצורך רפואה. ג דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: בן מהו הדין לענין שיקיז דם לאביו? האם יש בכך משום עושה חבורה באביו, או לא? רב מתנא אמר: נאמר ״ואהבת לרעך כמוך״ (שם יט, יח), ללמד כשם שאתה רוצה שירפאוך בשעת הצורך, אף לחברך צריך אתה לדאוג לרפאותו, ולא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינם רוצים לעשות לעצמם, וממילא המרפא את אביו מותר לכתחילה. רב דימי בר חיננא אמר: לומדים זאת מן ההשוואה של ״מכה אדם״ ו״מכה בהמה״ הכתובים באותו פסוק; מה מכה בהמה לרפואה פטור — אף מכה אדם לרפואה פטור. מסופר כי רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [התיר לבנו להוציא ממנו קוץ] שמא יעשה בו חבורה בלא כוונה. מר בריה [בנו] של רבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [הניח לבנו שיפתח לו פתח בתוך בועה של מוגלה], דילמא חביל [שמא אגב כך יחבול בו], ויעשה חבורה כל שהיא, והוה ליה [ותהיה זו] שגגת איסור. ומקשים: אי הכי [אם כך], אם חושש הוא לכך, אחר נמי [גם כן] שאינו בנו אל יטפל בו, שהרי אסור לכל אדם מישראל להכות ולחבול בחבירו! ומשיבים: עדיין יש הבדל, שכן אחר אם יגרום חבלה בשגגה תהא זו שיגגת לאו, שהאיסור להכות חבירו הוא ״לא תעשה״ בלבד, ואילו בנו שעושה זאת הרי זו שגגת חנק. ומקשים: והדתנן [וזו ששנינו במשנה]: מחט של יד (מחט לתפירה) מותרת בטלטול בשבת משום שמותר ליטול בה את הקוץ בשבת. ויש לשאול: מדוע התירו להוציא קוץ בשבת, ליחוש דילמא חביל [ושיחשוש שמא תוך כדי הוצאת הקוץ בשבת יגרום חבלה], והויא לה [ותהיה זו] שגגת סקילה, שגגה של עבירה שעונשה סקילה, שהרי עשיית חבורה איסור מן התורה הוא בשבת! ודוחים: התם [שם] בשבת גם אם יחבול בו בשגגה הלא מקלקל הוא ואילו בשבת חייבים רק על מלאכה שיש בה תיקון. ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהמקלקל בשבת פטור בכל מקרה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאף המקלקל חייב במקרים מסויימים אם יש לו הנאה בדבר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא יצטרכו לאסור הוצאת קוץ! ומשיבים: מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא החכם ששמעת אותו אומר] כי המקלקל בחבורה חייב אם יש בכך צד מסויים של תיקון? — הלא ר׳ שמעון היא,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush