גמרא
פירוש
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה דְּהָוְיָא לַיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (הִיא) אֵימָא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ נָמֵי לֵיתַנְהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני״ (דברים טז, ג), נלמד מכאן: כל שישנו במצוה זו של קום אכול מצה — ישנו גם באיסור זה של ״בל תאכל חמץ״, והני נשי [ונשים אלה] הואיל וליתנהו [ואינן] במצות קום אכול מצה, דהויא ליה [שהרי היא] מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכרגיל פטורות נשים ממצוות אלה, אימא [אמור] כי בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו [גם כן אינן], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב וחידש שאף נשים חייבות שלא לאכול חמץ. ומעירים: והשתא דאתרבו להו [ועכשיו שהתרבו שנלמד ריבוי להן לנשים] שחייבות בבל תאכל חמץ — איתרבי נמי [התרבו גם כן] לענין חיוב אכילת מצה, אף שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, כשיטת ר׳ אליעזר, שאמר ר׳ אליעזר: נשים חייבות במצות עשה של אכילת מצה מדבר תורה, שנאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״, שהשווה הכתוב את שני הדברים הללו ללמדנו: כל שישנו באיסור של בל תאכל חמץ, ישנו בחובת אכילת מצה. והני נשי נמי [ואותן נשים גם כן] הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן אף בקום אכול מצה. על לימוד זה שואלים: ומאי חזית [ומה ראית] דהאי [שזה] ״כל״ שנאמר לרבויי [לרבות] נשים הוא שבא, ומפקת [ואתה מוציא] את ענין ערובו של החמץ? אימא [אמור] להיפך: לרבויי [לרבות] עירובו שגם על תערובת החמץ חייבים בכרת! ומשיבים על כך: מסתברא [מסתבר] הדבר באופן זה, כאשר קאי [עומד, עוסק] הפסוק באנשים האוכלין הוא מרבה אוכלין, שנאמר ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא״, ולכן מסתבר לרבות על ידי ההדגשה ״כי כל״ לא מיני חמץ אחרים אלא סוגים נוספים של אנשים שחייבים כרת על אכילת החמץ. אבל כאשר קאי [עומד, עוסק] הפסוק המדבר מענין אזהרת לאו באוכלין (מיני מאכל) מרבה על ידי המלה ״כל״ את הנאכלים, כלומר סוגי חמץ חדשים? אין הדבר מסתבר. ומעירים על כך: מתקיף לה [מקשה עליה] רב נתן אבוה [אביו] של רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: והאמנם כן הוא? וכי בכל היכא דקאי [מקום שעומד, עוסק] הפסוק באנשים האוכלין לא מרבה נאכלין? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שיטת לימוד שונה, שעל הפסוק ״כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה׳ ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה״ (ויקרא ז, כה) דרשו: אין לי אלא ללמוד מכאן שהאיסור הוא על חלב בעלי חיים תמימין שראוי ליקרב להקריבם למזבח, חלב בעלי מומין שאינם ראויים למזבח והוקדשו, מנין הדבר שאסור? תלמוד לומר: ״מן הבהמה״. חלב חולין שלא הוקדשו כלל למזבח מנין שאסור לאוכלו? תלמוד לומר: ״כי כל אוכל חלב״. והא הכא [והרי כאן] בפסוק זה דקאי [שעומד, עוסק] באוכלין באוכלי החלב, ובכל זאת קא מרבה נאכלין, שאינו לומד מ״כי כל אוכל חלב״ סוגי אנשים נוספים האסורים באכילה אלא מינים אחרים של חלב! ומשיבים: התם [שם] דליכא [שאין] מקום לרבות באוכלין אחרים, שהכל אסורים באיסור זה, מרבה הכתוב בלשון ייתור זו נאכלין אחרים, אבל הכא [כאן] בענין חמץ דאיכא [שיש] אוכלין נוספים שאפשר לרבותם כגון נשים, לא שביק להו [יעזוב אותם] את האוכלין ומרבה נאכלין, שמסתבר שהפסוק בא לרבות כענין הכתוב בו, ורק במקום שאי אפשר ללמדו לענינו למדים ממנו אפילו דבר שונה במקצת. ומסבירים: ורבנן דלית להו [וחכמים שאין להם שאינם מקבלים] את האיסור בעירוב (תערובת חמץ) והם ״כל ״לא דרשי [דורשים] ואינם סבורים ש״כל״ זה בא לרבות את התערובת, אם כן אף ״כל״ שנאמר בכרת אינם דורשים. ושואלים: אלא אם כן נשים מנא להו [מנין להם] שהן אסורות לאכול חמץ? ומשיבים: אמנם ״כל״ — לא דרשי [דורשים], ואולם ״כי כל״ — דרשי [דורשים הם], שנראה להם שלשון ״כי כל״ האמורה בענין ״כי כל אוכל מחמצת״ שונה היא ובאה כדי לרבות. ושואלים: אם כן, שלשון ״כי כל״ היא לשון ריבוי יותר מאשר ״כל״ בלבד, אף לר׳ אליעזר נלמד מכאן ריבוי כפול, ואימא [נאמר] לשיטתו: ״כל אוכל מחמצת ״משמעו: לרבות את הנשים, ״כי כל אוכל ״— לרבות את עירובו של החמץ, ויהיו חייבים כרת אף על תערובת חמץ! וכי תימא [ואם תאמר] ״כי כל״ ר׳ אליעזר לא דריש [דורש], שאינו מוצא בכך לשון ריבוי יתירה, והתניא [והרי שנויה ברייתא] באותו ענין על הכתוב ״כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ ״, ולמדים: אילו היה כתוב ״שאר בל תקטירו״ — אין לי איסור אלא כשמקטיר את השאור כולו, מקצתו מנין? תלמוד לומר: ״כל שאור ״— שחייבים אף בחלק ממנו. עירובו מנין שחייבים על הקטרתו? תלמוד לומר: ״כי כל שאור״. ונדייק: מאן [מי] הוא החכם ששמעת ליה דדריש [אותו שהוא דורש] לשון ריבוי מהמלה ״כל ״? ר׳ אליעזר הוא, וקא דריש [והרי הוא דורש] ״כי כל״ לריבוי נוסף! ומסכמים: אמנם כן, קשיא [קשה] הדבר וצריך עיון, ולא מצאנו תירוץ מספיק מדוע אין ר׳ אליעזר דורש כן אף לענין תערובת חמץ. א כיון שעסקנו בדין תערובת איסור, מביאים הלכה כללית יותר. אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, שאם אוכל אדם מן ההיתר, והאיסור יחד כדי השיעור שמתחייבים בו באיסור זה — פטור עליו. חוץ מאיסורי נזיר, שחייבים גם על תערובתם, שהרי אמרה תורה בנזיר ״מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה״ (במדבר ו, ג), משמע שחייב לא רק על יין ושכר עצמם, אלא גם על דברים השרויים ביין ובשכר. וזעירי אמר: אף שאור בל תקטירו, שנאמר בתורה ״כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ ״ (ויקרא ב, יא), חייבים עליו לא רק אם הקטיר שאור בלבד אלא גם על תערובת שאור. ושואלים: כמאן [כמי] אמר זעירי את הדברים הללו? ומשיבים: כשיטת ר׳ אליעזר, דדריש [שהוא דורש] את המלה ״כל״ לאסור תערובת איסור בכל שהוא. ומקשים: אי הכי [אם כן]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush