גמרא
פירוש
אָמַר רָבָא הִלְכְתָא אחָמֵץ בִּזְמַנּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ אָסוּר בְּמַשֶּׁהוּ כְּרַב בשֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ מוּתָּר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי וְהָאָמַר רָבָא רַבִּי שִׁמְעוֹן קְנָסָא קָנֵיס הוֹאִיל וְעָבַר עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. הָנֵי מִילֵּי בְּעֵינֵיהּ אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת לָא וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב נַחְמָן כִּי הֲווֹ נָפְקִי שִׁבְעָה יוֹמֵי דְפִסְחָא אֲמַר לַן פּוּקוּ וּזְבִינוּ חֲמִירָא דִּבְנֵי חֵילָא.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות חמץ ומצה א׳:ה׳
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט״ו:ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תמ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תמ״ז:א׳
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט״ו:ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תמ״ז:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תמ״ז:א׳
ב רמב״ם הלכות חמץ ומצה א׳:ה׳
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט״ו:ט׳
טור אורח חיים תמ״ז:י״א
שולחן ערוך אורח חיים תמ״ז:י״א
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט״ו:ט׳
טור אורח חיים תמ״ז:י״א
שולחן ערוך אורח חיים תמ״ז:י״א
אמר רבא: הלכתא [הלכה] פסוקה במחלוקת זו שחמץ בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — אסור אפילו במשהו, כשיטתו של רב. שלא בזמנו, בין נתערב במינו בין נתערב שלא במינו — מותר אפילו בנותן טעם, כשיטת ר׳ שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר. ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלשיטת ר׳ שמעון מותר חמץ לאחר זמנו? והאמר [והרי אמר] רבא עצמו כי ר׳ שמעון קנסא קניס [קנס קנס] ואסר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליו בימות החג ב״בל יראה״ ו״בל ימצא״! ומשיבים: הני מילי בעיניה [דברים אלה אמורים כשהחמץ בעינו], אבל על ידי תערובת — לא קנס, אף שהחמץ עדיין קיים. ומוסיפים: ואזדא [והלך] רבא בכך שפסק הלכה כר׳ שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא [כאשר היו יוצאים שבעת ימי הפסח] במוצאי החג אמר לן [היה אומר לנו] רב נחמן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא [צאו וקנו את החמץ של הגוים] שאפוהו באותו יום שהוא שביעי של פסח, הרי שסבר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה. א אמר רב: קדירות חרס שבישלו בהן חמץ בפסח ישברו, שהרי בתוכן בלוע משהו מן החמץ ואסור לבשל בהן שוב מפני טעם האיסור. ושואלים: ואמאי [ומדוע] החמיר כל כך? לשהינהו [שישהה] את הקדירות עד לאחר הפסח, וליעבד בהו [ושיעשה, יבשל בהן] שלא במינן, שהרי אף רב התיר חמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו לאחר הפסח! ומסבירים שלא רוצה לומר כן כי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו [שמא יבואו לעשות לבשל, בהן] במינו, ויהא אסור בהנאה, ולכן גזר שישברו ולא יבואו לידי מכשול. ושמואל אמר: לא ישברו קדירות אלו, אבל משהי להו [ישהו אותם] לאחר זמנו של פסח, ועביד בהו [ועושה בהם] בין במינו בין שלא במינו. ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי [לאותם המוכרים קדירות] שהיו מפקיעים מחירי הקדירות לאחר הפסח: אשוו זביני אכנדיכי [השוו את המחיר על קדירותיכם] כלומר: אל תפקיעו את המחירים, ואי [ואם] לא תצייתו — דרשינא לכו [אדרוש לכם בפניכם] שההלכה היא כר׳ שמעון, שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וישאירו כל העם את קדירותיהם ולא יקנו מכם כלל קדירות חדשות אחר הפסח. ושואלים: ולידרוש להו [ושידרוש להם], דהא [שהרי] שמואל כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא] כפי שנתבאר, ומדוע לא יפרסם ברבים שהלכה כמותו! ומשיבים: אתריה [מקומו] של רב הוה [היה], ולכתחילה אינו ראוי שידרוש ויפרסם במקומו של רב שלא כשיטתו, אבל כשראה שהם מפקיעים את המחירים איים עליהם שבכל זאת יפרסם הלכה זו. ב מסופר: ההוא תנורא [תנור אחד] שטחו ביה טיחיא [בו שומן] של בשר ואפו בו לחם, ונבלע בו משהו משומן הבשר. אסרה [אסר] רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא [לאכול את הלחם] אפילו במילחא [במלח] ולא רק בחלב לעולם אפילו כשיאפו בו פעם אחרת משום טעם הבשר שנבלע בו, דילמא אתי למיכליה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותו עם כותח] תבלין שמעורב בו חלב, ונמצא אוכל בשר וחלב באחד. מיתיבי [מקשים] על כך: שנינו אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש את העיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה באכילה, מפני הרגל עבירה שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר ונמצא אוכל בשר וחלב יחד. וכיוצא בומהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush