גמרא
פירוש
עַל מָמוֹנוֹ אָמְרִינַן אִי שָׁרֵית לֵיהּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מוּם אָתֵי לְמֶעְבַּד בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם.
וְרַבָּנַן כׇּל שֶׁכֵּן דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ כְּלָל אָתֵי לְמֶעְבַּד.
וּמִי אָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וְהָתְנַן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95, דפוס ונציה. בדפוס וילנא הושמט ״רבי״.
על ממונו שהכהן השומר על הבכור רוצה שלא ימות, שהרי אז אינו ראוי לאכילה. אמרינן [אומרים אנו]: אי שרית ליה [אם אתה מתיר לו] להקיז במקום שאין עושין בו מום — אתי למעבד [יבוא לעשות] במקום שעושין בו מום ובלבד שיצילו.
ושואלים: ורבנן [וחכמים]? לדעתם כל שכן, שיש להתיר באופן שאינו עושה מום, מחמת נימוק זה עצמו. דאי [שאם] לא שרית ליה [תתיר לו] כלל — אתי למעבד [יבוא לעשות] באיסור, ויטיל בו מום משום רדיפת הממון. ואולם אם תתיר לו לעשות בהיתר — לא יבוא לעבור בכך.
על הסבר זה מקשים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] לשיטת ר׳ יהודה אדם בהול על ממונו? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר׳ יהודה אומר: אין מקדרין (מסרקים) במסרק ששיניו דקות את הבהמה ביום טוב — מפני שהוא עושה בה חבורה על ידי כך, וחבלה היא מלאכה אסורה. אבל מקרצפין במסרק ששיניו גסות, ואינו עושה חבורה. וחכמים אומרים: אין מקדרין, אף אין מקרצפין. שאם תתיר לו לקרצף, יבוא אף לקדר.
ותניא [ושנינו בתוספתא] ביאור לכך: איזהו קידור ואיזהו קרצוף? קידור — במסרק שיש לו שיניים קטנים, ועושים חבורה. קרצוף — בשיניים גדולים, ואין עושין חבורה. משמע שר׳ יהודה אינו גוזר שמא יבוא לקדר אחר שהתירו לו לקרצף, אף שבהול על ממונו!
ודוחים: התם, דאי שביק ליה [שם, בבכור שאם יניח אותו] ולא יעשה בו דבר — מיית [ימות] הבכור, אמרינן [אומרים אנו]: אדם בהול על ממונו. ומחמת הבהילות לא יבחין בפרטי איסור והיתר, ויעבור. הכא, אי שביק ליה [כאן אם יניח אותו] את בהמתו ולא יקרצף — צערא בעלמא [צער בלבד] הוא מפני הרמשים העוקצים. ובמקרה זה לא אמרינן [אומרים אנו] אדם בהול על ממונו עד כדי כך.
ושואלים: אם כן ר׳ יהודה, מאי שנא גבי [מדוע, מה שונה אצל] חמץ שגזר שמא יבואו לעשות איסור? ומאי שנא לגבי [ומה שונה אצל] קרצוף שלא גזר? ומשיבים: שר׳ יהודה סבר כי לחם בלחם — מיחלף [מתחלף], ואינו נזכר באותה שעה להבחין בין חמץ למצה. קידור בקרצוף — לא מיחלף [מתחלף], שהרי יש להביא כלי אחר לצורך זה, ואין אדם טועה עד כדי כך.
א משנה בזמן אכילתו וביעורו של החמץ בערב פסח נחלקו תנאים. ר׳ מאיר אומר: אוכלים את החמץ כל חמש (שעה חמישית) של יום ארבעה עשר בניסן, ושורפין מיד לאחר כך — בתחלת שש. ר׳ יהודה אומר: אוכלין כל ארבע (שעה רביעית) — ותולין, כלומר משאירים את החמץ במקומו בלא לעשות בו דבר כל חמש, ושורפין בתחלת שש.
ועוד אמר ר׳ יהודה: שתי חלות של קרבן תודה שהן חמץ שהיו פסולות מפני טעם כלשהו, היו מונחות לסימן על גב האיצטבא שמסביב לבית המקדש. שהיו שם שדרות עמודים ועליהן גג, ועליו הניחו את החלות. כל זמן שהחלות מונחות — כל העם אוכלין עדיין חמץ. ניטלה אחת מהן — יודעים שהגיע זמן להיות תולין, כלומר: לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן — התחילו כל העם שורפין.
רבן גמליאל אומר חלוקה אחרת בזמני הביעור: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה נאכלת כל חמש, שהרי מצוה לאוכלה, ואסור להביא לידי שריפתה שאף היא קודש, ושורפין כל חמץ שהוא ואפילו תרומה בתחלת שש. ב גמרא הגמרא רוצה להשוות את מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ מאיר לענין חמץ למחלוקת אחרת שלהם במקום אחר.
תנן התם [שנינו שם] בהלכות עדות: עד אחד אומר ומעיד שהיה הדבר עליו הוא מעיד בשנים בחדש, ואחד אומר שהיה בשלשה בחודש, במקרה כגון זה עדותם קיימת ואינה נפסלת משום סתירה זו שבעדותם, כי זה אחד מהם
יודע בעבורו של חדש, ויודע שעיברו את החודש הקודם והיו בו שלושים יום, ולכן יום זה הוא רק שני בחודש. וזה אינו יודע בעבורו של חדש קודם, וסבור שכבר יום שלישי בחודש הוא.
ואולם אם אחד אומר בשלשה, ואחד אומר בחמשה — עדותן בטלה, משום שאין במה לתלות את הסתירה בדבריהם. וכן אם אחד אומר שאותו מעשה היה בשתי שעות (בשעה השנית) ביום, ואחד אומר בשלש שעות (בשעה השלישית) ביום — עדותן קיימת שהבדל כעין זה יתכן שהוא תוצאה של חוסר דיוק, ואולם אם אחד אומר בשלש שעות ואחד אומר בחמש — עדותן בטלה, אלו דברי ר׳ מאיר,
ר׳ יהודה אומר: במקרה זה עדותם קיימת, שמא טעה אחד מהם מעט. אם אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע — עדותן בטלה, משום שזוהי סתירה ברורה ואין מקום לטעות בכגון זה, שהרי בשעה חמש של היום חמה עדיין במזרח, ובשבע חמה כבר במערב, ואין אפשרות לטעות בין שעה חמישית ושביעית.
אמר אביי: כשתמצא לומר ותמצה את השיטות, לדברי ר׳ מאיר — אין אדם טועה ולא כלום, ואנו מניחים שאדם יודע את השעה בדיוק. ואילו לדברי ר׳ יהודה — אדם טועה חצי שעה. ומפרט את דבריו: לדברי ר׳ מאיר אין אדם טועה ולא כלום, אלא מעשה כי הוה [כאשר היה], היה זה במיפק תרתי ומעייל תלת [ביציאת שעה שניה וכניסת שעה שלישית], והא דקאמר [וזה שאמר] שתים — בסוף שתים התכוון, וזה שאמר שלש — בתחלת שלש, ושניהם דייקו בעדותם.
ואילו לדברי ר׳ יהודה אדם טועה חצי שעה, מעשה כי הוה [כאשר היה], היה זה בפלגא דארבע הוה [בחצי של הרביעית בשלוש וחצי היה], והאי דקאמר [וזה שאמר] שלש — בסוף שלש התכוון, וקטעי פלגא דשעתא לקמיה [וטעה חצי שעה לפניו], כלומר שהקדים את הזמנים, שהרי הדבר לא היה בשלוש אלא בשלוש וחצי. והאי דקאמר [וזה שאמר] חמש שעות — בתחלת חמש, כלומר לסוף שעה רביעית התכוון, וקטעי פלגא דשעתא לאחוריה [וחצי שעה לאחוריו], שאיחר בעדותו את זמן המאורע, ולכך אפשר לצרף את עדותם.
איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן אחר, אמר אביי: כשתמצא לומר לדברי ר׳ מאיר אדם טועה משהו. לדברי ר׳ יהודה אדם טועה שעה ומשהו. ומפרטים: לדברי רבי מאיר אדם טועה משהו — מעשה כי הוה [כאשר היה] או בסוף שתים הוה [היה] או בתחלת שלש היה, וחד מינייהו [ואחד מהם] טועה משהו. לדברי ר׳ יהודה: אדם טועה שעה ומשהו בלבד, מעשה כי הוה [כאשר היה] — או בסוף שלש או בתחלת חמש היהמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush