גמרא
פירוש
לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם אִין שְׁמוּאֵל מוֹקֵים לַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לימא קסבר [האם לומר מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים? כלומר, שאם ה״יד״, הביטוי הבלתי־שלם שהשתמש בו, אינו מוכיח מעצמו את כוונת הדברים — אין הוא נחשב ל״יד״? ומשיבים: אין [כן], ואכן, שמואל מוקים לה למתניתין [מעמיד אותה את משנתנו] כדעת ר׳ יהודה, שאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים. ומה ההוכחה שזו שיטתו של ר׳ יהודה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו (עיקרו) של גט שנותן אדם לאשתו כאשר מגרשה הוא המשפט הכתוב בו: ״הרי את מותרת לכל אדם״. ר׳ יהודה אומר: יש עוד קטע אחד שהוא חלק מהותי בגט, שכותב ״ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהא לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואיגרת שבוקין [שילוחים] וגט פטורין״. ומכאן משמע שאף על פי שמובן ממה שכותב לה בשטר ונותן לה שזהו הגט, מצריך ר׳ יהודה שיכתוב במפורש שהוא מגרשה בגט זה, ולא בדיבור בלבד. ושואלים: אמאי דחיק [מדוע דוחק] שמואל לאוקומה למתניתין [להעמיד את משנתנו] דווקא כדעת ר׳ יהודה שהיא דעת יחיד? לוקמה כרבנן [שיעמיד ויפרש אותה כדעת חכמים] שאף אם אמר ״מודרני״ או ״מרוחקני״ בלבד אסור באכילה אף על גב [אף על פי] שאין ביטויים אלה ידים מוכיחות? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; אמאי תאני [מדוע שנה] ״שאני אוכל לך״ ״שאני טועם לך״? ליתני [שישנה] ״שאני אוכל״ ״שאני טועם״, ומדוע צריך להוסיף גם ״לך״, שהרי ברור שהוא מדבר לאדם מסויים ואליו הוא מפנה את הדברים הללו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות, ואם אמר סתם ״שאני אוכל״, אף שמתוך ההקשר נראה שהוא נודר ואוסר על עצמו מלאכול אצל האיש שהוא מדבר אליו, אולם כיון שדבר זה אינו מתפרש מדבריו — אין זו נחשבת כאמירה מחייבת. א אותה בעיה שהזכרנו קודם בדרך אגב דנים בה עכשיו במלואה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין [הריהן נחשבות] ידים, ורבא אמר: לא הוויין [אין הן] ידים. אמר רבא: ר׳ אידי אסברא [הסביר] לי את המקור לענין הזה: אמר קרא [הכתוב] ״נזיר להזיר לה׳ ״ (במדבר ו, ב), מקיש [משווה] פסוק זה ידות נזירות לנזירות, ומתוך היקש זה נלמד: מה קבלת נזירות צריכה להיות בהפלאה, כלומר, בהגדרה לשונית ברורה ומוכחת — אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, בלשון ברורה, שמובנה מוכח מתוכה. ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של ר׳ יהודה ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים] אביי ורבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו של גט — ״הרי את מותרת לכל אדם״, ר׳ יהודה אומר שצריך להוסיף: ״ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה יהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] וגט פטורין ואיגרת שבוקין [שילוחין]״. האם נאמר כי אביי, שאמר שידיים שאין מוכיחות נחשבות לידיים, סבור כרבנן [כשיטת חכמים], ורבא שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים סבור כשיטת ר׳ יהודה? ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לשיטת ר׳ יהודה אני אומר כן. ומסבירים: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ יהודה שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות — אלא גבי (אצל) גט, וזאת משום דבעינן [שצריכים אנו] שתהיה בגט כריתות, ניתוק גמור של הקשר בין בני הזוג, ולכן צריך לברר את הענין לחלוטין — וליכא [ואין כאן]. אבל בעלמא [בכלל] — מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] אומר שידיים שאין מוכיחות אינן ידיים? ורבא אמר [יכול היה לומר]: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] הוא אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דלא בעינן [אמרו חכמים שאיננו צריכים] שיהיו ידים מוכיחות אלא גבי (אצל) גט,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush