גמרא
פירוש
כְּחִיזְרָא לְדִיקְלֵי חַד לִתְלָתִין יוֹמִין וְכִי תִּירְיָיקִי לְגוּפָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לָא הִיא וְלָא תִּירְיָיקָה.
אָמַר רַבָּה בַּר יוֹנָתָן אָמַר רַב יְחִיאֵל עַרְסָן יָפֶה לַחוֹלֶה לִרְפוּאָתוֹ מַאי עַרְסָן אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כחיזרא לדיקלי [כמו הקוצים שמקיפים סביב לדקל], שהם שומרים אותו, אם היה החום בא חד לתלתין יומין [אחת לשלושים יום], וכי תירייקי לגופא [וכמו סם רפואה לגוף]. רב נחמן בר יצחק אמר: מוטב לו לאדם כשאין לו קדחת, לא היא ולא תירייקה [רפואתה].
אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו. ושואלים: מאי [מהו] ערסן זה? אמר ר׳ יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא [שעורים ישנות קלופות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא [וצריכות בישול כמו בשר שור], כלומר, בישול רב. רב יוסף אמר: ערסן הוא סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא [סולת של שעורים ישנות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא [צריכות בישול כבשר שור].
אמר ר׳ יוחנן: מי שחולה במחלת המעיים בורדם, אין מבקרים אותו, ואין מזכירין שמו מפני שיש בכך בושה לחולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אין מבקרים אותו? אמר ר׳ אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע שכל הזמן בשלשול. ואמר ר׳ אלעזר: למה נקרא שמו ״בורדם״ — לפי שהוא כמעיין הנובע (בור— דם).
א ושבים למשנתנו, שנאמר בה שמכל מקום מי שחבירו מודר ממנו הנאה ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון. ומבררים: היכי קתני [איך בדיוק שנה]? אילימא [אם תאמר] ש״רפואת נפש״ כוונתו שמרפאהו בחנם, ״רפואת ממון״ כוונתו בשכר, ליתני הכי [שישנה כך] במפורש: מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר! אלא: ״רפואת נפש״ כוונתה רפואת גופו, ״רפואת ממון״ היא רפואת בהמתו. אמר ר׳ זוטרא בר טוביה אמר רב: אף על פי שאסור ברפואת בהמתו של המודר ממנו הנאה, אבל אומר לו ״סם פלוני יפה לה לבהמה, סם פלוני רע לה״, שמאחר שאינו מטפל בה ממש, אין זה נקרא שמהנה אותו.
ב משנה ורוחץ עמו עם המודר ממנו הנאה באמבטי גדולה שאין בה כל השפעה לכך שאף הוא נמצא באמבטי, אבל לא בקטנה, שאם היא חמה מדי או קרה מדי גורם גוף נוסף הנמצא באמבטי למתן את מידת החום של המים, ונמצא שגורם לו הנאה. וישן עמו במטה.
ר׳ יהודה אומר: מותר לישן עימו במטה בימות החמה, שאין בכך הנאה כאשר נמצאים יחד, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו במה שמחמם את המיטה. ומיסב עמו על המטה אפילו בימות הגשמים, שאין בכך הנאה. ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי (כלי גדול) שאוכלים ממנו יותר מאדם אחד. שהרי אם משאיר עבור חבירו חלק מן האוכל, גורם לו בכך הנאה. אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר, שאם התמחוי סובב וחוזר שנית בין כל המסובים — יכול לאכול עימו ממנו.
ג גמרא תניא [שנויה ברייתא]: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין גדולה בין קטנה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: במיטה גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה מותר, שאין בכך הנאה. רוחץ עמו באמבטי גדולה, ומזיע עמו בקטנה, שאין נוכחותו מביאה תועלת לחבירו. אבל מיסב עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. אמר ר׳ יוסי בר חנינא: הכוונה היא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, שהמסובים אינם גומרים את כל המצוי בתמחוי, וכל מי שאוכל ממנו משאיר מקצת, ויש די לכולם.
ד משנה לא יאכל עמו מן האבוס (כלי אוכל) ששמים לפני הפועלים, ולא יעשה עמו עבודה באומן (שורה אחת בכרם), אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: עושה והוא ברחוק ממנו ולא כשהוא קרוב לו, שיש בכך משום עזרה לו.
ה גמרא כשעובד אתו בקרוב — הכל לא פליגי דאסיר [אינם חלוקים שאסור]. כי פליגי [כאשר נחלקו] במשנה הרי זה ברחוק ממנו, ר׳ מאיר סבר: גזרינן [גוזרים אנו] רחוק משום קרוב, דקא מרפי לה לארעא קמיה [שבקרוב הוא מרפה את האדמה לפניו] על ידי שעודר בה, ומיקל עליו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush