גמרא
פירוש
אָמַר רָבָא בָּדַק וּפִנָּה בָּדַק וּפִנָּה בְּדַק וְאַשְׁכַּח לָא הַאי מְפַנֵּי לֵיהּ גַּבֵּי הָנָךְ תְּרֵי וְלָא הָנֵי תְּרֵי לְגַבַּי הַאי חַד.
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לִפְנוֹת מְפַנֶּה לְהוֹן וְלִישַׁוִּינְהוּ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ עִילָּא מָצְאוּ וְטִיהֲרוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רבא: בדק ומצא מת ופנה אותו ממקומו, וחזר ובדק סמוך לו ומצא מת אחר ופנה גם אותו ממקומו, בדק שוב ואשכח [ומצא] מת שלישי — לא האי [את זה], השלישי, מפני ליה גבי הנך תרי [מפנה אצל שני אלה הראשונים], שהרי נתברר לו עתה שהיתה זו שכונת קברים, ובמתכוון קברוהו שם. ולא את הני תרי לגבי האי חד [אלה השניים אצל אחד זה], שלאחר שפינה אותם אינו זקוק לחזור ולקוברם במקומם. איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא: כיון שנתנה רשות לפנות את המת הראשון והשני שמצא, לכן מפנה להון [אותם] גם את השלישי לאן שירצה. ושואלים: ולישוינהו [ונעשה נחשיב, אותם] כשכונת קברות, שהרי נתברר שהיו שם שלושה מתים קבורים במקום, ונחשוש לכל האזור שמא יש בו קברים נוספים! אמר ריש לקיש: עילא (סיבה, תואנה) מצאו וטיהרו ארץ ישראל. כלומר, הואיל ועכשיו אין לפנינו אלא מת אחד — מקילים בדבר, ואין חוששים שמא יש טומאה נוספת בארץ ישראל, כדי שלא לטמא מספק, שהרי נוהגים דיני טהרה בארץ ישראל. ועוד שואלים: בדק מאותם שלושה מתים שמצא מעשרים אמה ולא מצא, מאי [מה] הדין? אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב: הרי זו שכונת קברות. כלומר, רק אותם שלושה מתים שמצא הם שכונת קברות, ולא יותר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אומרים כן, ואין חוששים שמא יש עוד קברים רבים סביב? אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל, ואין אנו מחזיקים טומאה בארץ ישראל מספק. א משנה כל ספק נגעים (נגע צרעת) בתחילה כלומר, עד שלא נטמא שאמרו שהוא טהור, אימתי הוא — עד שלא נזקק לטומאה, כלומר עד שלא חלה עליו טומאה. אבל משנזקק לטומאה מאז ספקו טמא. ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] מה מקורם בתורה? ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא [הכתוב] ״זאת תורת נגע צרעת... לטהרו או לטמאו״ (ויקרא יג, נט), הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, הרי זה בא ללמד שכאשר יש ספק — יש לטהר. ושואלים: אי הכי [אם כך] אם על כתוב זה אנו סומכים, אפילו משנזקק לטומאה נמי [גם כן] יהא ספקו טהור! אלא, כי איתמר [כאשר נאמר] מה שאמר רב יהודה אמר רב — אהא איתמר [על דבר זה נאמר] שנחלקו במשנה בהלכות ספק נגעים: אם בהרת לבנה שהיתה בעור האדם קדמה לשער לבן — טמא, כאמור בתורה (ויקרא יג, ג ועוד), ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור, ואין שניהם נחשבים לסימן טומאה. אם ספק מה קדם — הרי זה טמא. ור׳ יהושע אמר: כיהה. ושאלו: מאי [מה פירוש] ״כיהה״? אמר רב יהודה: כיהה ר׳ יהושע ודן בדבר והחליט שהוא טהור. ושואלים: ודילמא [ושמא] תפרש כיהה והסתפק, והחליט שהוא טמא? אמר רב יהודה אמר רב: על כך אמר קרא [הכתוב] ״לטהרו או לטמאו״ — הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, לכן במקום הספק נוטים לטהרו. ג משנה ועוד בקשר לעיקרון של ״רגלים לדבר״, אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, כלומר בשתי ראיות ראשונות, עד שלא ברור לנו שהוא טמא בטומאת זיבה, בודקים שמא דבר אחר גרם לו לשתיתה זו. ואלו הם: במאכל ובמשתה שמא מרוב אכילה ושתיה אירע לו הדבר, במשא שמא תחת משא יתר, ובקפיצה שקפץ, ובחולי שגרם לכך, ובמראה שראה דבר שגרם לו גירוי, ובהירהור שהרהר באשה. משנזקק לזיבה וראה שתי ראיות שהן ודאי זוב — אין בודקין אותו עוד בדברים אלה, וכל זוב שרואה מוחזק כטמא, ומשראה שלוש ראיות צריך להביא קרבן לאחר שיטהר. ואז, אונסו כלומר זוב שרואה מחמת אונס, וספיקו וספק זוב, ואפילו שכבת זרעו היוצאת ממנו שאיננה זוב — כל אלה טמאים. ומדוע — שרגלים לדבר יש להניח שלא סיבה אחרת גרמה לכך, אלא הוא חלק מן הזוב. כיוצא בזה אמרו: המכה את חבירו מכות כבדות ואמדוהו (והעריכו) הרופאים שהמוכה סופו למיתה כתוצאה ממכות אלה, והקל חוליו ממה שהיה, והחליטו שאינו מת ממכות אלה, לאחר מכאן (אחר כך) הכביד החולי ומת — הרי זה חייב, שאנו תולים שמחמת המכות הראשונות אירע הדבר. ר׳ נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר שכיון שהוקל חוליו באמצע, יש מקום לחשוב שהיתה סיבה אחרת שגרמה למוות, ולא המכות במישרין. ד גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שבודקים את הזב תחילה, ולאחר שהוא נטמא שוב אין בודקים אותו? אמר ר׳ נתן: אמר קרא [הכתוב] ״והזב את זובו לזכר ולנקבה״ (ויקרא טו, לג), לומר לנו שלאחר שראה זוב פעמיים (״זב״, ״זובו״) הרי לראיה שלישית כאשר ברור לנו כבר שהוא זב איתקש [הוקש, הושווה] בכתוב הזכר לנקבה, וכשם שבנקיבה אין מחלקים אם שתת ממנה דם באונס או שלא באונס, וטמאה היא בכל מקרה אף בזב, כיון שמוחזק בטומאה — שוב אין בודקים אם היה זה מחמת אונס. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר׳ אלעזר אומר: בראיה שלישית עדיין בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו, והלוא אין בכתובים זיבה נוספת שנזכרת! ומשיבים: אלא באתים בעניין דרשת המלה ״את״ במקראות קמיפלגי [חלוקים הם], ר׳ אליעזר דריש [דורש] אתים, ולכן הוא דן ״הזב את זובו״ הרי זה שלוש פעמים. ורבנן לא דרשי [אינם דורשים] אתים, ולכן יש להם בכתוב זה רמז רק לשתי ראיות. ה שנינו במשנה שאונסו וספיקו מטמאים במי שהוא מוחזק זב.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush