גמרא
פירוש
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב אנִקְטַע רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיו אֵינוֹ מִטַּמֵּא לוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רב חסדא אמר רב: אם נקטע ראשו של אביו (או קרוב אחר שכהן מותר להיטמא לו) של הכהן — אינו מטמא לו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: ״לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... ולאביו״ (ויקרא כא, א-ב), לומר: בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר. אמר ליה [לו] רב המנונא לרב חסדא: אלא מעתה, לדבריך, קאזיל בפקתא [אם היה הולך בבקעה] של ערבות מקום שהיו מצויים בו שודדים, ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה [וחתכו גנבים את ראשו, כך גם כן תאמר שאינו מיטמא לו] הכהן, כיון שהוא קטוע ראש ואינו שלם?
אמר ליה [לו]: מת מצוה קאמרת [אומר אתה]? בזה בוודאי אין לומר כן, כי השתא [עכשיו] הרי יש לומר באחריני מיחייב [שבאחרים הוא חייב] להיטמא להם גם אם אינם קרוביו, לפי שכהן ונזיר מיטמאים למתי מצוה, על מנת לטפל בקבורתם, באביו שהוא מת מצוה לא כל שכן שמותר ואף מצוה ליטמא לו, אף באופן כזה שנקטע ראשו?
ושואלים: והאי [וזה] מת מצוה הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו מת מצוה שמותר לכהן להיטמא לו — כל שאין לו קוברין מלבד כהן זה. ואם המת מצוי במקום שהיה קורא ואחרים עונין אותו — אין זה נחשב כמת מצוה. והא אית ליה ברא [והרי יש לו בן], ואם כן שוב אין אביו מוגדר כמת מצוה, וצריך בנו הכהן לדאוג לכך שאנשים אחרים יטפלו בקבורתו! ומשיבים: כיון דקאזיל באורחא [שהוא הולך בדרך] — כמי שאין לו קוברים דמי [הוא נחשב].
מיתיבי [מקשים] על רב חסדא ממה ששנינו בפסוק ״ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא״ (ויקרא כא, ג), וייתור הלשון ״לה״ בא ללמדנו: לה בשלמותה הוא מטמא, ואינו מטמא לאיבריה אם נחתך ממנה איבר בחייה, לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו. אבל מחזיר (מחזר, מחפש) הוא על עצם כשעורה, שאם נטמא כבר לגופו מותר לחפש ולהשלים אפילו עצם שנחתכה ממנו כדי לקוברה, אף שיש בה כדי שיעור טומאה.
ומבררים: מאי [מה] פירוש ״מחזיר הוא על עצם כשעורה״? לאו למימרא [האם לא לומר] דאי מיחסר פורתא [שאם חסר אביו המת מעט] כגון עצם אחת, מיטמא לו? והרי זה שלא כדברי רב חסדא בשם רב שרק אם אביו שלם מיטמא לו!
ומשיבים: לא, מכאן אין להקשות, כי ההיא [אותה] ברייתא, שיטת ר׳ יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: ״לה יטמא״ (ויקרא כא, ג) — לה מיטמא ואינו מיטמא לאבריה, שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא אפילו לאבר מן המת של אביו. אבל רב חסדא אמר כחכמים החולקים על ר׳ יהודה, והם סבורים שאינו מיטמא אלא לגוף שלם.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] של רב כהנא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב: ״לה יטמא״ (ויקרא כא, ג) — לה הוא מיטמא, כשהיא כולה, ואינו מיטמא לאברים ממנה, ובא הכתוב ללמד: פרט לכזית מן המת, וכזית נצל (ליחה היוצאת מן המת) ומלא תרווד רקב של המת.
יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת או לרוב בניינה ולרוב מניינה של גוויית אחותו — לכך כתיב [נאמר] בפתיחת פרשה זו של טומאת הכהנים: ״אמור אל הכהנים... ואמרת אליהם״ (ויקרא כא, א) וכפילות זו של אמירה באה לומר כי הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת, שלאלו מותר הכהן להיטמא.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush