גמרא
פירוש
וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָלוֹת בְּפִדְיוֹן אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא הָא דְּלָא כְּרַבִּי.
דְּאִי רַבִּי כֵּיוָן דְּאָמַר שְׁחִיטָה מְקַדְּשָׁא דְּפָרֵיק לְהוּ הֵיכָא.
אִי דְּפָרֵיק לְהוּ מֵאַבָּרַאי כֵּיוָן דִּכְתִיב לִפְנֵי ה׳ אִיפְּסִיל לְהוּ בְּיוֹצֵא אִי גַּוַּואי הָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה.
אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא לְעוֹלָם כְּרַבִּי וּפָרֵיק לְהוּ גַּוַואי וְחוּלִּין מִמֵּילָא קָא הָוְויָין.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְהָתַנְיָא כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן אֵין פּוֹדָן אֶלָּא בַּחוּץ.
הָא וַדַּאי רַבִּי אֶלְעָזָר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
והשאר (שתי החלות האחרות) נאכלות בפדיון, אמרוה רבנן [חכמים] את ההלכה הבאה קמיה [לפני] רב חסדא: הא [ברייתא זו] הריהי שלא כשיטת רבי הסבור כי שחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים, ולפיכך כבר התקדשו הלחמים הללו בקדושת הגוף. אלא כר׳ אלעזר בר׳ שמעון הסבור כי השחיטה אינה מקדשת את הלחמים, ולא התקדשו עדיין הלחמים בקדושת הגוף, ומשום כך יכול למשוך שני לחמים שירצה מתוך הארבעה, ולזרוק עליהם את הדם ולקדשם בכך, ושני הלחמים האחרים נפדים. דאי [שכן אם] היא כשיטת רבי — יש לשאול: כיון שרבי אמר כי השחיטה מקדשא [מקדשת] את שני הלחמים, זה שאמרה הברייתא דפריק להו [שפודה אותם, את שאר החלות], היכא [היכן] הוא פודה אותן? שלשיטתו לשם פדיונם צריך שיהיו ארבעת הלחמים לפניו בשעת הפדיון (שהרי אינו יודע מי מהם הלחמים המקודשים בקדושת הגוף, ומי מהם הלחמים הקדושים בקדושת דמים)? ומעתה, אי [אם] מדובר באופן דפריק להו מאבראי [שפודה אותם, את הלחמים מחוץ לעזרה], שמוציא את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה ופודה שנים מתוכם — כיון דכתיב [שנאמר] במצוות התנופה בשתי הלחם ״והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה׳ על שני כבשים...״ (ויקרא כג, כ), הרי אותם שני הלחמים שהתקדשו בתנופה זו, איפסיל להו [נפסלו] בכך ביוצא! ואי [אם] הוא מביא את כל ארבעת הלחמים ופודה שנים מהם בגוואי [בפנים העזרה] — הא [הרי] נמצא שבכך הוא מעייל [מכניס] חולין לעזרה, את שני הלחמים שיצאו לחולין! אמר להו [להם, לחכמים] רב חסדא: לעולם דעת ברייתא זו היא כשיטת רבי, ופריק להו גוואי [ופודה אותם בפנים], אבל אין זה נחשב כמכניס חולין לעזרה, שכן בכגון זה עצם היותם חולין בעזרה ממילא (מאליהם, מעצמם) קא הוויין [הם נעשים], ברגע פדיונם, שאין זה דומה לאדם המכניס מלכתחילה חולין אל תוך העזרה. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בשאלה על דברי רב חסדא אלה: והתניא [והרי שנויה ברייתא] הדנה במקרה זה של השוחט שני כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ובמפורש אומרת הברייתא כי כשהוא פודן את שאר החלות, אין הוא פודן בעזרה אלא בחוץ לעזרה, ולדברי רב חסדא יכול הוא לשיטת רבי לפדותן בפנים כיון שנעשות הן חולין מאליהן! ומשיבים: מברייתא זו אין להקשות על דברי רב חסדא שכן לא אמר רב חסדא את הסברו אלא לשיטת הברייתא הקודמת, ואילו הא [ברייתא זו], בודאי כשיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא. וראיה לדבר, דאי [שאם] כשיטת רבי האומר שהשחיטה מקדשת את הלחמים — כיצד מוציאים את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה, והא איפסלו להו [הרי נפסלו להם] הלחמים שהתקדשו משום יוצא! אלא ודאי כיון שאמר שיכול לפדות אותן משמע שעדיין לא התקדשו לגמרי. א למעלה הובאו דברי הברייתא בדין השוחט את כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ששנינו בה שהתקדשו שני לחמים מתוכם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר כי תהא ברייתא זו קושיה] על שיטת ר׳ יוחנן, מיהא דאיתמר [מזו שנאמר] בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות ולא על ארבעים חלות כדינה, חזקיה אמר כי קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים הללו. ואילו ר׳ יוחנן אמר שלא קדשו ארבעים מתוך שמונים. והרי מברייתא זו רואים כי כאשר שחט את הקרבן על מספר לחמים יותר מכפי הראוי לו, שמתקדש רק חלק מהם כמספר הראוי! ודוחים את הקושיה: ולאו מי איתמר עלה [והאם לא נאמר עליה] בהסבר מחלוקת זו שבין חזקיה ור׳ יוחנן, שאמר ר׳ זירא: הכל מודים, ואף ר׳ יוחנן, כי היכא [היכן, במקום] שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה עם לחמיה ״ליקדשו [שיתקדשו] ארבעים חלות מתוך השמונים״ — דקדשה [שהתקדשו] אכן ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. ואף הכא נמי [כאן, בדברי הברייתא, גם כן] צריך לומר שמדובר בה באופן שאמר ״ליקדשו תרתי [שיתקדשו שתים] מתוך ארבע החלות״, ובאופן זה אף ר׳ יוחנן מודה שהתקדשו רק שנים. ב ומביאים עוד בעניינם של כבשי ולחמי העצרת ממה שתני [שנה] ר׳ חנינא טירתא קמיה [לפני] ר׳ יוחנן ברייתא זו: אם שחט ארבעה כבשים לכבשי העצרת (ולא שנים, כדין) על שתי חלות, מה יעשה בשני הכבשים הנוספים? הריהו מושך שנים מהן (מתוך הארבעה הללו) וזורק את דמן על המזבח שלא לשמן (שלא לשם כבשי העצרת), ולאחר מכן הריהו זורק את דמם של הכבשים האחרים לשם כבשי העצרת. שאם אי (אין) אתה אומר לנהוג כך, אלא שיזרוק בתחילה את דמם של שני כבשים לשם כבשי העצרת, ורק לאחר מכן יזרוק את דמם של השנים האחרים שלא לשם כבשי העצרת — הפסדת בכך את שני הכבשים האחרונים, שכיון שכבשים אלו כבר היו ראויים להיזרק דמם על המזבח לשמם, ונדחו בזריקת דמם של השנים הראשונים — שוב אין הם כשרים להיזרק שלא לשמם. אמר לו ר׳ יוחנן בתמיהה על הדברים הללו: וכי הנהגה נכונה היא זו, שיהא בית דין אומר לו לאדם ״עמוד וחטא בדבר אחד (כגון זה שיזרוק דמם של שני הכבשים הראשונים שלא לשמם) בשביל שתזכה בדבר אחר (הכבשים האחרונים)״?! והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו תנאים בדינם של אברי קרבן חטאת (הנאכלים לכהנים) שנתערבו באברי עולה (העולים כליל על המזבח), ואין אנו יודעים איזה מן האיברים הללו הם לאכילה ואיזה להקטרה על המזבח. שר׳ אליעזר אומר כי יתנו את האיברים האלה כולם למעלה על המזבח, ובכללם גם אברי החטאת. ואין בדבר משום הקרבה של דבר שאינו ראוי למזבח, משום שרואה אני את בשר החטאת הנמצא עתה למעלה על המזבח כאילו היא עצים הנשרפים, ולא כקרבן. וחכמים אומרים כי תעובר צורתן של כל האיברים הללו (שימתינו עד שיפסלו בלינת לילה), ויצאו כולם לבית השריפה. ולשיטתך יש מקום לשאול על דעת חכמים אמאי [מדוע] שורפים את כל תערובת האיברים הזו? לימא [יאמר] לו בית דין לכהן ״עמוד וחטא בהקרבת איברי החטאת על המזבח, בשביל שתזכה בהקרבתם של איברי העולה״! השיב ר׳ חנינא טירתא לר׳ יוחנן על שאלתו זו: אין להקשות ממשנה זו שכן ״עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן חטאת זה״, שקרבן אחד הוא זה — אמרינן [אומרים אנו], ובענייננו, אומרים לו לחטוא בשני כבשי העצרת הראשונים, כדי שיזכה בשני כבשי העצרת האחרים. אבל ״עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן עולה זה״ — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכך לשיטת חכמים גם אין מעלים את איברי החטאת על המזבח כדי לאפשר את הקרבתם של איברי העולה. הקשה על כך ר׳ יוחנן: וכי בחדא מילתא מי אמר [בדבר אחד האם אכן אומרים, מורים] לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכותו בדבר השני?! והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן (לפני חג השבועות), בין לאחר זמנן (לאחר חג השבועות), מה יעשה בהם? — הדם יזרק שלא לשם כבשי עצרת אלא לשם שלמים, והבשר יאכל כשלמים. אבל אם היתה חג העצרת ביום השבת, מאחר שלא הותרה בשבת זריקת דמם של קרבנות יחיד, אלא של ציבור בלבד, כבשים אלה שנדחו מכלל קרבנות ציבור כשנשחטו שלא לשמם או שלא בזמנם — לא יזרוק את דמם, ולא יוקרבו על המזבח, וייאסר בשרם להיאכל. ואולם אם עבר וזרק בשבת את דמם של הכבשים הללו — הורצה (התקבל) הקרבן לענין זה שיהא מותר להקטיר את האימורין (חלק הקרבן הקרב על המזבח) לערב (במוצאי שבת), והבשר ייאכל. ואם כדבריך, שבדבר אחד אומרים לאדם לחטוא בזה על מנת שיזכה בזה, אמאי [מדוע] אינו מותר בזריקת הדם בעצרת שחלה בשבת? לימא [יאמר, יורה לו בית דין] ״עמוד וחטא בזריקת הדם של קרבן זה, בשביל שתזכה בהקטרת איבריו ובאכילת בשרו של קרבן זה לערב״. ומשיבים: ״עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בשבת״ — אמרינן [אומרים אנו], אבל ״עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בחול״ — לא אמרינן [אין אנו אומרים]. וחזר ושאל ר׳ יוחנן: ובתרתי מילי [ובשני דברים נבדלים] לא אמר [אין אומרים] הוראה זו לחטוא בדבר אחד כדי לזכות בדבר אחר?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: חבית של משקה תרומה שנשברה ביום השבת. ונמצאת החבית בגת העליונה, ומשם נוזל המשקה הנמצא בה למטה אל הגת התחתונה. ובגת התחתונה היו מצויים באותה עת משקים של חולין טמאין, מה יעשה? מודה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע (שנחלקו, להלן במקרה האחר) שאם הוא יכול להספיק ולהציל ממנה מן המשקה הנמצא בחבית התרומה אפילו רביעית לוג אחת בטהרה על ידי כלי טהור — יציל את משקה התרומה הטהור, אף ששאר המשקה שבחבית ישפך לגת התחתונה אל החולין הטמאים, ונטמא משקה התרומה, וכן נפסדו החולין (כיון שהתערב בתוכם משקה של תרומה ואינם ראויים אלא לכהנים). ואם לאו [לא], שאין לו כלי טהור, ועתיד כל משקה התרומה בחבית שבגת העליונה להישפך אל החולין הטמאים שבגת התחתונה — נחלקו בכך, שר׳ אליעזר אומר:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush