Steinsaltz Commentary Menachot 26a – ביאור שטיינזלץ מנחות כו.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

ת״שתָּא שְׁמַע דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בְּשׁוֹגֵג הוּרְצָה בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה הָכִי קָאָמַר דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד נִטְמָא בְּשׁוֹגֵג הוּרְצָה בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה.: מתני׳מַתְנִיתִין: נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ כְּמִדַּת ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ^אכְּשֵׁירָה וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פְּסוּלָה.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב וְהוּא ^בשֶׁנִּטְמְאוּ כׇּל שְׁיָרֶיהָ אֲבָל מִקְצָת שְׁיָרֶיהָ לָא. קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ נִטְמָא אֵין אָבוּד וְשָׂרוּף לָא מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר שִׁיּוּרָא מִילְּתָא הִיא אֲפִילּוּ אָבוּד וְשָׂרוּף נָמֵי אִי קָסָבַר שִׁיּוּרָא לָאו מִילְּתָא הִיא וְנִטְמָא מַאי טַעְמָא דִּמְרַצֵּה צִיץ אִי הָכִי כׇּל שְׁיָרֶיהָ נָמֵי. לְעוֹלָם קָסָבַר שִׁיּוּרָא מִילְּתָא הִיא וְנִטְמָא ^גוְהוּא הַדִּין לְאָבוּד וְשָׂרוּף וְהַאי דְּקָאָמַר נִטְמָא רֵישַׁיְיהוּ נָקֵט. כדתני׳כִּדְתַנְיָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ^דכׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב זוֹרֵק אֶת הַדָּם. כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם ^הוּבָעוֹלָה אפי׳אֲפִילּוּ כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב זוֹרֵק אֶת הַדָּם מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ כָּלִיל וּבַמִּנְחָה אפי׳אֲפִילּוּ כּוּלָּהּ קַיֶּימֶת לֹא יִזְרוֹק. מִנְחָה מַאי עֲבִידְתַּהּ אָמַר רַב פָּפָּא מִנְחַת נְסָכִים ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ הוֹאִיל וּבַהֲדֵי זֶבַח קָא אָתְיָא כְּגוּפֵיהּ דְּזִיבְחָא דָּמְיָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּמָטוּ בַּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר קְרָא {ויקרא י״ז:ו׳} וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳ חֵלֶב ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר. וְאַשְׁכְּחַן חֵלֶב יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת מְנָלַן דְּקָתָנֵי וּבַמִּנְחָה אֲפִילּוּ כּוּלָּהּ קַיֶּימֶת לֹא יִזְרוֹק מִנְחָה הוּא דְּלֹא יִזְרוֹק הָא יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת יִזְרוֹק. מְנָלַן רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר לְרֵיחַ נִיחוֹחַ כֹּל שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ. וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב חֵלֶב וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב לְרֵיחַ נִיחוֹחַ דְּאִי כְּתַב חֵלֶב הֲוָה אָמֵינָא חֵלֶב אִין יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת לָא כְּתַב רַחֲמָנָא רֵיחַ נִיחוֹחַ וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לְרֵיחַ נִיחוֹחַ הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ מִנְחָה כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב.: מתני׳מַתְנִיתִין: ^ושֶׁלֹּא בִּכְלֵי שָׁרֵת פָּסוּל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר הִקְטִיר קוּמְצָהּ פַּעֲמַיִם כְּשֵׁרָה.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא מַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קְרָא {ויקרא ז׳:א׳,ו׳} קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם בָּא לְעוֹבְדָהּ בַּיָּד (כְּחַטָּאת) עוֹבְדָהּ בְּיָמִין כְּחַטָּאת בִּכְלִי עוֹבְדָהּ בִּשְׂמֹאל כְּאָשָׁם. וְרַבִּי יַנַּאי אָמַר כֵּיוָן שֶׁקְּמָצוֹ מִכְּלֵי שָׁרֵת מַעֲלֵהוּ וּמַקְטִירוֹ אֲפִילּוּ בְּהֶמְיָינוֹ וַאֲפִילּוּ בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶשׂ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר הַכֹּל מוֹדִים בַּקּוֹמֶץ שֶׁטָּעוּן קִידּוּשׁ. מֵיתִיבִי ^זהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים וְעֵצִים שֶׁהֶעֱלָן בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי בֵּין בְּיָמִין וּבֵין בִּשְׂמֹאל כְּשֵׁרִין ^חהַקּוֹמֶץ וְהַקְּטוֹרֶת וְהַלְּבוֹנָה שֶׁהֶעֱלָן בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל כְּשֵׁרִין תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא. אָמַר לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא לִצְדָדִין קָתָנֵי בַּיָּד בְּיָמִין בִּכְלִי בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל.: תָּא שְׁמַע קְמָצוֹ שֶׁלֹּא מִכְּלֵי שָׁרֵת וְקִידְּשׁוֹ שֶׁלֹּא בִּכְלֵי שָׁרֵת וְהֶעֱלוֹ וְהִקְטִירוֹ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת פָּסוּל רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁירִין בְּמַתַּן כְּלִי. אֵימָא מִמַּתַּן כְּלִי וְאֵילָךְ. תָּא שְׁמַע וַחֲכָמִים אוֹמְרִים קוֹמֶץ טָעוּן כְּלִי שָׁרֵת כֵּיצַד קוֹמְצוֹ מִכְּלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת וּמַעֲלוֹ וּמַקְטִירוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁקְּמָצוֹ מִכְּלִי שָׁרֵת מַעֲלוֹ וּמַקְטִירוֹ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת וְדַיּוֹ. אֵימָא ^טכֵּיוָן שֶׁקְּמָצוֹ וְקִדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת מַעֲלוֹ וּמַקְטִירוֹ וְדַיּוֹ. תָּא שְׁמַע קָמַץ בִּימִינוֹ וְנָתַן בִּשְׂמֹאלוֹ יַחְזִיר לִימִינוֹ בִּשְׂמֹאלוֹמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳:ל״א
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״א:כ׳

^ב רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳:ל״א
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״א:כ׳

^ג רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳:ל״א
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״א:כ׳

^ד רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳:ל׳

^ה רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין א׳:ל׳

^ו רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״א:ו׳

^ז רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ב׳:כ״ד

^ח רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ב׳:כ״ד

^ט רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ב׳:כ״ד

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] שלא כרב שילא, ממה ששנינו בברייתא הראשונה: דם שנטמא וזרקו, בשוגג — הורצה, במזיד — לא הורצה, ושלא כדברי רב שילא, שאמר שאם זרקו במזיד הורצה! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להבין את הברייתא לפי רב שילא: דם שנטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד, אם נטמא בשוגג — הורצה, אם נטמא במזיד — לא הורצה. א משנה אם לאחר שקמץ מן המנחה נטמאו שיריה המיועדים לכהנים, או נשרפו שיריה, או אבדו שיריה — כמדת (לפי שיטת) ר׳ אליעזר הרי היא כשירה ויקטיר את הקומץ, וכמדת ר׳ יהושע פסולה, ואינו מקטיר את הקומץ, שהקומץ בא להתיר את השיריים. ב גמרא על מה שאמר ר׳ יהושע, שמנחה שנטמאו שייריה פסולה, אמר רב: והוא שנטמאו כל שיריה, אבל אם נטמאו רק מקצת שיריה — לא, הריהי כשרה, ויקטיר את הקומץ. ומקדימים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו לומר] שרק אם נטמא חלק מן השיריים — אין [כן] המנחה כשרה, אבל אם היה חלק אבוד ושרוף — לא. ומתקשים בדבר: מאי קסבר [מה סבור] רב? אי קסבר [אם הוא סבור]: שיורא מילתא היא [שיור דבר נחשב הוא], ולמרות שחלק אינו ראוי לאכילה מקטירים על הנותר את הקומץ — אפילו אבוד ושרוף נמי [גם כן] יקטיר על מה שנותר! אי קסבר [אם הוא סבור]: שיורא לאו מילתא היא [שיור אינו דבר נחשב], ובמקרה שנטמא חלק מן השיריים מאי טעמא [מה טעם] הוא מכשיר — משום שמרצה הציץ על הטומאה; אי הכי [אם כך], אפילו נטמאו כל שיריה נמי [גם כן] יכשיר מטעם זה! ומשיבים: לעולם תפרש קסבר [שהוא סבור]: שיורא מילתא היא [שיור דבר נחשב הוא], ומה שאמר נטמא מקצת השיריים כשר, כוונתו — והוא הדין לאבוד ושרוף, והאי דקאמר [וזה שהוא אומר] רק נטמא — רישייהו נקט [את תחילתם תפס], את המקרה הראשון שהזכירה המשנה (״נטמאו שיריה״). ומניין שר׳ יהושע מכשיר גם במקרה שאבד או נשרף חלק מן השיריים? כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר׳ יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר להתירו באכילה, או כזית חלב להתירו בהקרבה — זורק את הדם, שדין הדם ובשר הזבח כדין הקומץ ושיריי המנחה. אגב כך מביאים את המשכה של הברייתא: אם נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — אינו זורק את הדם, שהרי החלב עולה למזבח, ואילו הבשר נאכל, ואינם מצטרפים. ובעולה אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק את הדם, מפני שכולה עולה כליל למזבח, ואין הבדל בענין זה בין חלב לבשר. ובמנחה אפילו כולה קיימת — לא יזרוק. ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה], כלומר, מה עניינה של מנחה כאן? הרי מדובר בזריקה של דם הזבח! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים שצריך להביא עם הזבח; סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר: הואיל ובהדי זבח קא אתיא [וביחד עם הזבח היא באה] — כגופיה דזיבחא דמיא [כגופו של הזבח היא נחשבת], ואם נשארה מנחת הנסכים ייחשב הדבר כאילו נשאר משהו מן הזבח, ויזרוק את הדם למרות שלא נשאר דבר מן הבשר או מן החלב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא יזרוק את הדם. ושואלים: לגופו של דבר, מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאם נשאר רק כזית מן החלב זורק עליו את הדם? אמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ ישמעאל, ומטו בה [ויש שהיו מביאים אותה] משום ר׳ יהושע בן חנניא, אמר קרא [הכתוב]: ״וזרק הכהן את הדם... והקטיר החלב לריח ניחח לה׳ ״(ויקרא יז, ו), ולא נזכר שם בשר, ללמד שאפילו אם נשאר רק חלב זורק את הדם, ואף על פי שאין בשר. ושואלים: ואשכחן [ומצאנו] מקור למקרה שנשתייר רק חלב, אם נשתיירו רק יותרת הכבד ושתי כליות להקריבם מנלן [מנין לנו] שיזרוק? ומוסיפים: וצריך אתה לומר כן, דקתני [שהרי הוא שונה] בברייתא: ובמנחה, כלומר, אם נשתיירה מנחת נסכים הבאה עם הזבח — אפילו כולה קיימת לא יזרוק את הדם, ויש לדייק מכאן: דווקא אם נשתיירה מנחה הוא שלא יזרוק, מפני שאינה חלק מגוף הקרבן, הא [הרי] אם נשארו יותרת ושתי כליות שהם מגוף הבהמה — יזרוק. ואם כן מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: ר׳ יוחנן דידיה [משל עצמו] אמר, ולא בשם חכמים אחרים (כדין האמור קודם): נאמר שם ״לריח ניחח״, ללמד שכל שאתה מעלה לריח ניחוח, ובכלל זה היותרת ושתי הכליות, זורקים עליו את הדם. ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] ״חלב״ במפורש, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ״לריח ניחח״, דאי כתב [שאם היה כותב] רק ״חלב״, הוה אמינא [הייתי אומר] כך: חלב — אין [כן], יותרת ושתי כליות — לא, משום כך כתב רחמנא [כתבה התורה] ״ריח ניחח״. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] ״לריח ניחח״, הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו מנחה (מנחת נסכים) בכלל זה, שגם היא מוקטרת על המזבח — לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״חלב״, ללמד שהכוונה היא לדבר שהוא מגופו של הזבח. ג משנה קומץ שלא נתקדש בכלי שרת להקטירו — הרי זה פסול, ור׳ שמעון מכשיר. אם הקטיר קומצה פעמים, כלומר, בשתי פעמים — כשרה. ד גמרא אמר ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ שמעון שהקומץ כשר גם אם לא קידשו להקטרה בכלי שרת? שאמר קרא [הכתוב] ביחס למנחה: ״קדש קדשים היא כחטאת וכאשם״ (ויקרא ו, י), ומה שהשווה אותה גם לחטאת וגם לאשם בא לומר שיכול לעשותה כחטאת או כאשם, שאם בא לעובדה ביד כחטאת, שלאחר קמיצה רוצה להעלות את הקומץ בידו וכך להקטירו — עובדה ביד ימין, כמו שעושה בחטאת שמזה מדמה באצבע ידו הימנית. ואם רוצה לעובדה בכלי — עובדה גם בשמאל, כמו שעושה באשם שדמו נזרק בכלי על המזבח, וגם בידו השמאלית. ור׳ ינאי אמר: לדעת ר׳ שמעון אין צורך כלל בקידוש בכלי שרת, אלא כיון שקמצו את הקומץ מכלי שרת, מעלהו ומקטירו בכל דרך, אפילו אם היה מניחו לשם כך בהמיינו (באבנט שלו), ואפילו במקידה (כלי) של חרש. רב נחמן בר יצחק אמר: הכל, ובכלל זה ר׳ שמעון, מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת. מיתיבי [מקשים] על ר׳ יהודה בר׳ חייא ממה ששנינו בברייתא: הקטר חלבים ואברים, כלומר, חלבים ואברים העומדים להקטרה, וכן עצים שהעלן בין ביד בין בכלי, בין בימין ובין בשמאל — כשרין; וכן הקומץ והקטורת והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי, בין בימין בין בשמאל — כשרין. אם כן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא, שאמר שאם עובדה ביד עובדה רק בימין, ולא בשמאל! ומשיבים, אמר לך [היה יכול לומר לך] ר׳ יהודה בריה [בנו] של ר׳ חייא: לצדדין קתני [הוא שונה], כלומר, מה שהוא שונה ״בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל״ וכו׳ יש לפצל לשניים, כאילו הוא שונה: שהעלן ביד — בימין, או בכלי — בין בימין בין בשמאל. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה ממה ששנינו בברייתא אחרת: קמצו שלא מכלי שרת, וקידשו שלא בכלי שרת, והעלו והקטירו שלא בכלי שרת — פסול, ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירין במתן הקומץ בכלי, שאין צריך כלי שרת, ושלא כדעת רב נחמן בר יצחק, שאמר שהכל מודים בקומץ שטעון קידוש! ומשיבים, אימא [אמור]: ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מכשירים ממתן כלי ואילך, כלומר, לאחר שנתן אותו בכלי שרת לקדשו, שאין צורך להעלותו ולהקטירו בכלי שרת. ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] שלא כדברי רב נחמן בר יצחק, ממה ששנינו בברייתא, וחכמים אומרים: קומץ טעון כלי שרת, כיצד? קומצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת. ר׳ שמעון אומר: כיון שקמצו מכלי שרת, מעלו ומקטירו שלא בכלי שרת ודיו, הרי שלדעת ר׳ שמעון אין צורך בקידוש הקומץ בכלי שרת! ומשיבים: אימא [אמור] כך, ר׳ שמעון אומר: כיון שקמצו וקדשו בכלי שרת, מעלו ומקטירו ודיו. ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: קמץ בימינו ונתן את הקומץ בשמאלו — יחזיר אותו לימינו. אם היה הקומץ בשמאלומהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון