גמרא
פירוש
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי גּוּפֵי נִינְהוּ מִי מִיצְטָרְפִי.
הָא מַנִּי רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא אהַשּׁוֹחֵט אֶת הַכֶּבֶשׂ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ וְכֵן חֲבֵירוֹ לֶאֱכוֹל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ רַבִּי אוֹמֵר אוֹמֵר אֲנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר.
טַעְמָא דְּאָמַר חֲצִי חֲצִי אֲבָל אָמַר כְּזַיִת מִשְּׁתֵּיהֶן מִצְטָרֵף.
וְרַבִּי אַלִּיבָּא דְּמַאן אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שלשיטת ר׳ יוסי, ירך ימין וירך שמאל תרי גופי נינהו [שני גופים הם נחשבים], ואם חישב באחת מהן לא פיגל בחבירתה, שתי הלחם מי מיצטרפי [האם מצטרפות] במחשבה לאכול כזית משתיהן? השיב רב הונא: אין להוכיח מכאן לשיטת ר׳ יוסי, שכן הא מני [ברייתא זו בענין שתי הלחם כשיטת מי היא]? שיטת רבי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הכבש האחד מכבשי העצרת על מנת לאכול חצי זית מחלה זו למחר, וכן שוחט את חבירו על מנת לאכול חצי זית מחלה זו השניה למחר, רבי אומר: אומר אני שזה כשר, שאין זה מצטרף. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאמר חצי חצי כלומר, ששחט כל כבש על מנת לאכול חצי כזית מחלה אחת למחר — אינו מצטרף וכשר, אבל אם אמר בכל אחד מן הכבשים: הריני שוחט כבש זה על מנת לאכול כזית משתיהן, חצי כזית מחלה זו וחצי כזית מחלה זו — מצטרף, כפי ששנינו בברייתא. ושואלים: ורבי אליבא דמאן [על פי שיטתו של מי] הוא שונה בברייתא לעיל: לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטת חכמים] במשנתנו, שאם חישב לאכול חלה אחת למחר נתפגלה גם חבירתה — אפילו חישב על כזית באחת מהן נמי [גם כן] הרי זה פיגול! אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר׳ יוסי, שאם חישב לאכול אחת למחר לא נתפגלה השניה — הדרא קושיין לדוכתיה [חוזרת קושייתנו על רב הונא למקומה], שאם בשתי ירכות סבור ר׳ יוסי ששני גופים הן, ואין מחשבת באחת מפגלת בחבירתה, כיצד יצטרפו חצי כזית וחצי כזית משתי הלחם! ומשיבים: לעולם תפרש כי רבי שונה בברייתא אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] של משנתנו, שדי שיחשב לאכול אחת מן החלות למחר כדי לפגל את השניה, ולא תימא [ואל תאמר] ״אינו פיגול עד שיפגל בשתיהן״ בלשון נקבה, שמשמעו עד שיפגל בשתי החלות, אלא אמור כך: לעולם אינו פיגול עד שיפגל בשניהן כלומר, שיחשוב מחשבת חוץ לזמנו בשחיטת שני הכבשים, ובמקרה זה אפילו חישב באחת מהן מן החלות לאוכלה למחר — הרי זה פיגול. ודבר זה בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ מאיר שאמר במשנה להלן (מנחות טז,א): מפגלין בחצי מתיר, שאם שחט אחד מן הכבשים לאכול את שתי הלחם למחר הרי זה פיגול, וכאן קא משמע לן [משמיע לנו] רבי שלא. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, מאי [מה פירוש] הלשון ״לעולם אינו פיגול״? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהכוונה היא שאין זה פיגול עד שיחשב בשתיהן בשתי הלחם לאוכלן למחר, וגם בשניהן כששחט את שני הכבשים, ושיטת ר׳ יוסי היא, ואם כן לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ מאיר וגם מדרבנן קאתי [מדברי חכמים הוא בא] — היינו דקאמר [זהו שהוא אומר] ״לעולם״, שמדגיש שדעתו היא בניגוד לכל שאר הדעות. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שהיא שיטת רבנן [חכמים] ואינה באה לאפוקי [להוציא] אלא מדברי ר׳ מאיר, מאי [מהו] ההדגשה ״לעולם״? אלא בהכרח ברייתא זו שיטת ר׳ יוסי היא, ועומדת בעינה הקושיה ממנה על רב הונא, שאמר כי לדעת ר׳ יוסי אם פיגל בירך ימין לא פיגל בירך שמאל. ועוד, הא [הרי] אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] שלא כרב הונא, ממה ששנינו, רבי אומר משום ר׳ יוסי: המחשב מחשבת חוץ לזמנו בחטאות הפנימיות, שמזים מדמן בהיכל, אם פיגל (חישב) בדבר הנעשה בחוץ (בעזרה) — פיגל, אבל חישב בדבר הנעשה בפנים (בהיכל) — לא פיגל, כיצד? היה עומד בחוץ בזמן השחיטה ואמר: ״הריני שוחט על מנת להזות מדמו בפנים למחר״ — לא פיגל, לפי שזו מחשבה שחישב בחוץ בדבר הנעשה בפנים. וכן להיפך, אם היה עומד בפנים בשעת ההזאה, ואמר: ״הריני מזה על מנת להקטיר אימורין על המזבח החיצון למחר ולשפוך שיריים על יסוד המזבח החיצון למחר״ — גם כן לא פיגל, שהיתה זו מחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ. אבל אם היה עומד בחוץ בשעת שחיטה, ואמר: ״הריני שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר ולהקטיר אימורין למחר״ — פיגל, שהיא מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. ויש לברר: כשהוא שוחט על מנת לשפוך שיריים למחר, לאיפגולי מאי [שיתפגל מה]? מה מתפגל על ידי כך? אילימא לאיפגולי [אם תאמר שיתפגל] הדם עצמו, וכי דם מי מיפגל [האם נעשה פיגול]? והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת נסכים, ומנחת כהן משיח, והדם! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא לאפגולי [שיתפגל] הבשר של הקרבן. השתא [ומעתה] יש לדון: ומה התם דלא חשיב ביה [שם שאינו מחשב בו] בבשר גופיה [עצמו] לאוכלו חוץ לזמנו, אלא בדם לשפוך את שייריו למחר, בכל זאת אמר ר׳ יוסי: מיפגל [מתפגל] הבשר, הכא [כאן] כששוחט על מנת לאכול ירך של ימין חוץ לזמנו, דחשיב ביה [שמחשב בו] בזבח גופיה [עצמו], לא כל שכן שאם פיגל בירך ימין שפיגל גם בירך שמאל? ועוד, האמר [הרי אמר] רבינא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר, מודה ר׳ יוסי בזו שפיגל וחייבין עליו כרת. ויש לברר: להקטיר קומצה לאיפגולי מאי [שיתפגל מה]? מה מתפגל על ידי כך? אילימא לאיפגולי [אם תאמר שיתפגל] הקומץ, וכי קומץ מי מיפגל [האם נעשה פיגול]? והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ כו׳! אלא פשיטא [פשוט] הדבר שהכוונה היא לאיפגולי [שיתפגלו] השיריים. השתא [ומעתה] יש לדון: ומה התם [שם] דלא חשיב בהו [שאינו מחשב בהם] בשיריים גופיה [עצמם] לאוכלם למחר —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush