Steinsaltz Commentary Megillah 25b – ביאור שטיינזלץ מגילה כה:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

וּמָה לפנים וּמָה לְאָחוֹר קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה לוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְאַבְרָהָם קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה תָמָר וִיהוּדָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דִיהוּדָה קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן שְׁבָחֵיהּ הוּא דְּאוֹדִי. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן כׇּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לְהוּ דְּהָוְיָא לְהוּ כַּפָּרָה. קְלָלוֹת וּבְרָכוֹת נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ דִּלְמָא פָּיְיגָא דַּעְתַּיְיהוּ דְצִבּוּרָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. אַזְהָרוֹת וָעוֹנָשִׁין נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא נֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתוּ לְמֶעְבַּד מִיִּרְאָה קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם [מַעֲשֵׂה אַבְשָׁלוֹם נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם] פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לִיקָרֵיהּ דְּדָוִד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. מַעֲשֵׂה פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לִכְבוֹדוֹ דְבִנְיָמִין קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ״ (יחזקאל ט״ז:ב׳) נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם פְּשִׁיטָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתַנְיָא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא לְמַעְלָה מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ אָמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה בּוֹדֵק בְּתוֹעֲבוֹת יְרוּשָׁלַיִם צֵא וּבְדוֹק בְּתוֹעֲבוֹת אִמֶּךָ בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.: וְאֵלּוּ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין (רעבד״ן סִימָן) מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לְכָבוּל וְהָיָה קוֹרֵא חַזַּן הַכְּנֶסֶת ״וַיְהִי בִּשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל״ (בראשית ל״ה:כ״ב) וְאָמַר לוֹ לַמְּתוּרְגְּמָן (הַפְסֵק) אַל תְּתַרְגֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹן וְשִׁיבְּחוּהוּ חֲכָמִים. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם אֵיזֶה מַעֲשֵׂה עֵגֶל הַשֵּׁנִי מִן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה״ (שמות ל״ב:כ״א) עַד ״וַיַּרְא מֹשֶׁה״ (שמות ל״ב:כ״ה). תַּנְיָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבוֹתָיו שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֱשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה פָּקְרוּ הַמִּינִין¹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״ (שמות ל״ב:כ״ד).: בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין מ״טמַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״יִשָּׂא״ (במדבר ו׳:כ״ו).: מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין וְהָא אָמְרַתְּ מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם לָא קַשְׁיָא ^אהָא דִּכְתִיב אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד הָא דִּכְתִיב אַמְנוֹן סְתָמָא. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן כׇּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה לִגְנַאי קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח כְּגוֹן: ״יִשְׁגָּלֶנָּה״ – ״יִשְׁכָּבֶנָּה״ (דברים כ״ח:ל׳), ״בַּעֲפוֹלִים״ – ״בַּטְּחוֹרִים״ (דברים כ״ח:כ״ז), ״חִרְיוֹנִים״ – ״דִּבְיוֹנִים״ (מלכים ב ו׳:כ״ה), ״לֶאֱכוֹל אֶת חוֹרֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי שִׁינֵּיהֶם״ – ״לֶאֱכוֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם״ (מלכים ב י״ח:כ״ז). ״לְמַחֲרָאוֹת״ (מלכים ב י׳:כ״ז) – ״לְמוֹצָאוֹת״ ר׳רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר לְמַחֲרָאוֹת כִּשְׁמָן מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְּנַאי לַעֲבוֹדָה זָרָה². אָמַר רַב נַחְמָן כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא ^בבַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה³ דְּשַׁרְיָא דִּכְתִיב ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״ (ישעיהו מ״ו:א׳) וּכְתִיב ״קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּיו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא״ וְגוֹ׳ (ישעיהו מ״ו:ב׳) ר׳רַבִּי יַנַּאי אָמַר מֵהָכָא ״לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שׁוֹמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ״ (הושע י׳:ה׳) אַל תִּקְרֵי כְּבוֹדוֹ אֶלָּא כְּבֵידוֹ. אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא שְׁרֵי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְגוֹי⁴ שִׁקְלֵיהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה⁵ וְאַנְּחֵיהּ בְּשִׁין תָּיו שֶׁלּוֹ אָמַר רַב אָשֵׁי הַאי מַאן דסנאי שׁוּמְעָנֵיהּ שְׁרֵי לֵיהּ לְבַזּוֹיֵיהּ בגימ״לבְּגִימֶל ושי״ןוְשִׁין הַאי מַאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ שְׁרֵי לְשַׁבּוֹחֵיהּ וּמַאן דְּשַׁבְּחֵיהּ יָנוּחוּ לוֹ בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.:

הדרן עלך הקורא עומד

פרק ד – בני העיר

מתני׳מַתְנִיתִין: בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר לוֹקְחִין בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת ^גבֵּית הַכְּנֶסֶת לוֹקְחִין תֵּיבָה תֵּיבָה לוֹקְחִין מִטְפָּחוֹת מִטְפָּחוֹתמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים י״ב:י״ב
סמ״ג מצוות עשה י״ט

^ב טור יורה דעה קמ״ז:ה׳
שולחן ערוך יורה דעה קמ״ז:ה׳

^ג רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים י״א:י״ד
טור אורח חיים קנ״ג:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים קנ״ג:ב׳

¹ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המערערים״.

² כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.

³ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״דַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״דעבודת כוכבים״.

⁴ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.

⁵ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.

E/ע

הערותNotes

ומה לפנים ומה לאחור, כלומר, על מה שקדם לבריאה ועל מה שיהיה אחר כך, וכולם דברים שאין ראוי לעסוק בהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך. שנינו: מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ומדוע לא? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש [נחשוש] לכבודו של אברהם, שהרי לוט היה בן אחיו, ובזיון הוא גם לאברהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך. שנינו שמעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של יהודה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי אדרבא שבחיה [שבחו] הוא דאודי [שהודה] על חטאו. שנינו כי מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [לחשוש] לכבודם של ישראל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כל שכן דניחא להו [שנוח להם] שיתפרסם הדבר, דהויא להו [שתהיה להם] כפרה על ידי בזיונם. שנינו בברייתא: קללות וברכות נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא [נחשוש שמא תפוג תיחלש דעתו של הציבור] שיבהל מחמת ריבוי הקללות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך. שנינו כי אזהרות ועונשין נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא אתו למעבד [נחשוש שמא יבואו לעשות] מיראה, מפני העונש ולא מאהבת ה׳, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך. עוד שנינו, כי מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, וכן מעשה אבשלום נקרא ומתרגם. ושואלים פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש ליקריה [נחשוש לכבודו] של דוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך. עוד שנינו, כי מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של בנימין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך. שנינו כי ״הודע את ירושלים את תועבותיה״ (יחזקאל טז, ב) נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ אליעזר שאסר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה (בפני) מר׳ אליעזר בהפטרה של ״הודע את ירושלים את תועבותיה״. אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. ומסופר: בדקו בו, ומצאו בו שמץ (חשש⁠־מה) של פסול, שאכן היה באמו פסול זנות, וממזר היה. עוד שנינו בברייתא, ואלו נקראין ולא מתרגמין, ורעבד״ן הוא סימן להם (ר אובן, ע גל, ברכת כהנים, דוד ואמ נ ון): מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה בר׳ חנינא בן גמליאל שהלך לכפר כבול, והיה קורא חזן בית הכנסת ״ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר״ (בראשית לה, כב), ואמר לו למתורגמן: הפסק, אל תתרגם אלא אחרון (סוף הפסוק), ושיבחוהו חכמים על כך. שנינו כי מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. ומסבירים: איזה מעשה עגל השני — מן ״ויאמר משה אל אהרן ״וכו׳ (שמות לב, כא) עד ״וירא משה״ (שמות לב, כה). וכהסבר לזה מביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שלפעמים התשובה גרועה יותר מן ההאשמה, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו (כפרו) המינין, שנאמר בדברי אהרן: ״ואשלכהו באש ויצא העגל הזה״ (שמות לב, כד), ומלשונו נראה שהעגל יצא מעצמו ויש בו ממש. עוד שנינו כי פסוקי ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין ושואלים: מאי טעמא [מה טעם]? ומסבירים: משום דכתיב [שנאמר] שם: ״ישא ה׳ פניו אליך״ (במדבר ו, כו), ועלולים אנשים לתהות שיש כביכול משוא פנים לפני הקדוש ברוך הוא. שנינו כי מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין. ומקשים: והא אמרת [והרי אמרת] שמעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאין קוראים, הוא דווקא במקום דכתיב [שכתוב] בו ״אמנון בן דוד״, שלא לבזות את דוד, הא [וזה] שאמרנו שקוראים, הוא במקום דכתיב [שנאמר] ״אמנון״ סתמא [סתם]. א תנו רבנן [שנו חכמים]: כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי שיש בהם מלה שאינה בלשון נקיה, קורין אותן בתורה לשבח ויש בזה איפוא כתיב וקרי שונים. כגון מה שכתוב ״ישגלנה״ (דברים כח, ל), שקוראים ״ישכבנה״. ״בעפלים״ (דברים כח, כז) — קוראים ״בטחורים״. ״חריונים״ (מלכים ב׳ ו, כה) — קוראים ״דביונים״. ״לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם״ (מלכים יח, כז) — קוראים: ״לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם״. וכן ״ויתצו את בית הבעל וישימוהו למחראות״ (מלכים י, כז) — קוראים ״למוצאות״. ר׳ יהושע בן קרחה אומר: ״למחראות״ קוראים כשמן כפי שנכתב, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה, ומותר להשתמש בלשון שאינה נקיה לשם זה. וכיוצא בו אמר רב נחמן: כל ליצנותא [ליצנות ומילים מגונות] אסירא [אסורה], בר מליצנותא [חוץ מליצנות] של עבודה זרה דשריא [שהיא מותרת]. וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: ״כרע בל קרס נבו״ (ישעיהו מו, א), שאנחנו מבינים אותו שהנביא מתאר שהבעל כורע לעשות צרכיו. וכעין זה מפרשים ״קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא״ (ישעיהו מו, ב), באותו מובן. ר׳ ינאי אמר מהכא [מכאן] מכתוב זה למדים שמותר להתלוצץ על עבודה זרה — שנאמר: ״לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו״ (הושע י, ה), אל תקרי (תקרא) ״כבודו״ אלא ״כבידו״, כלומר, כאילו הוא אינו יכול להמנע מלעשות צרכיו. אמר רב הונא בר מנוח משמיה [בשמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: שרי ליה [מותר לו] לבר [לבן] ישראל למימר ליה [לומר לו] לגוי: שקליה [קח אותו] את העבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו [והנח אותו בשת שלך], כלומר, באחוריו. אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [מי ששמועתו רעה], שידוע שהוא נואף — שרי ליה לבזוייה [מותר לבזותו] בגימ״ל ושי״ן, שהם ראשי תיבות של בן ג ירתא ס ריא (= בן זונה מסריחה). האי מאן דשפיר שומעניה [ומי שטובה שמועה עליו] — שרי לשבוחיה [מותר לשבח אותו] בפרהסיא, ומאן דשבחיה [ומי שמשבח אותו] — ינוחו לו ברכות על ראשו.

פרק ד

א משנה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לצורך אחר, ואין משתמשים עוד ברחבה הזאת לצרכי ציבור (שיש בהם גם דברים שבקדושה) — לוקחין (קונים) בדמיו (במחירו) של הרחוב בית הכנסת. מכרו בית הכנסת — לוקחין תיבה (ארון קודש). מכרו תיבה — לוקחים מטפחות לעטוף בהם את ספרי הקודש. מכרו מטפחותמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון