גמרא
פירוש
מָנֶה אֵין כָּאן מַשְׁכּוֹן אֵין כָּאן אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן אקִידְּשָׁה בְּמַשְׁכּוֹן מְקוּדֶּשֶׁת הָתָם בְּמַשְׁכּוֹן דַּאֲחֵרִים וְכִדְרַבִּי יִצְחָק.
דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק במִנַּיִן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:י״ג} וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה אִם אֵינוֹ קוֹנֶה צְדָקָה מִנַּיִן מִכָּאן לְבַעַל חוֹב שֶׁקּוֹנֶה מַשְׁכּוֹן.
בְּנֵי רַב הוּנָא בַּר אָבִין זְבוּן הָהִיא אַמְתָּא בִּפְרִיטֵי לָא הֲווֹ בַּהֲדַיְיהוּ אותיבי נְסָכָא עֲלֵיהּ לְסוֹף אִיַּיקַּר אַמְתָּא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לְהוּ פְּרִיטֵי אֵין כָּאן נְסָכָא אֵין כָּאן.
גכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
מנה אין כאן — שהרי עדיין לא נתן לה מנה, ומשכון אין כאן — שהרי המשכון הזה אינו מתנה, אלא ערבון בלבד, ונמצא שלא נתן לה מאומה. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במפורש: קידשה במשכון מקודשת! ומשיבים: התם [שם] מדובר במשכון של אחרים שהיה ממושכן בידו של המקדש, וכדברי ר׳ יצחק.
שאמר ר׳ יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, כלומר, שהמחזיק במשכון יש לו זכות קניינית בו — שנאמר ״השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה״ (דברים כד, יג). אם המלווה אינו קונה את העבוט = המשכון לעצמו — צדקה מנין כשמחזיר אותו? שהרי לא את שלו הוא נותן! אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון במקצת קנין.
מסופר: בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי [קנו שפחה אחת על מנת לשלם בפרוטות נחושת], לא הוו בהדייהו [היה בידם] הממון באותה שעה, אותיבי נסכא [נתנו כמשכון חתיכת כסף] עליה. לסוף אייקר אמתא [לבסוף התייקרה האמה] ורצו המוכרים לבטל את המיקח. אתו לקמיה [באו לפני] ר׳ אמי לשאול, אמר להו [להם]: פריטי [פרוטות] אין כאן, לפיכך גם נסכא [חתיכת כסף] אין כאן, שהרי בפועל לא נתנו את הכסף, והמשכון שנתנו גם כן אינו קונה, ונמצא שלא היה כאן מעשה קנין כלל.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה ״התקדשי לי במנה״, נטלתו מידו וזרקתו לים או לאור (לאש) או לכל דבר האבד — אינה מקודשת. ותוהים: מתוך לשון הברייתא משמע כי דווקא במקרים אלו שהלך המנה לאיבוד אינה מקודשת, הא שדיתינהו קמיה [הרי אם זרקה אותם, את המעות, לפניו] ולא איבדה אותו — הוו [הרי הם] קידושין? הא קאמרה ליה: שקיל, לא בעינא [והרי היא אומרת לו בכך: קח, אינני רוצה] בקידושין!
ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קא אמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [צריך] לומר שכאשר שדיתינהו קמיה דלא הוו [זרקה אותם לפניו שאינם] קידושין, שהרי גילתה את דעתה שאינה חפצה בקידושין, אבל זרקתו לים או לאור אימא [אמור] כיון דמיחייבא בהו [שמחוייבת בהם] להחזירם, שמא נאמר כי קדושי קדיש נפשה [קידשה את עצמה] בכסף שקיבלה, והא דקא עבדא הכי סברא [וזה שהיא עושה כך, שזורקת לים — חשבה]: איבדקיה להאי גברא אי רתחנא [אבדוק את האיש הזה אם כעסן] הוא או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שגם במקרה זה אין אלה קידושין.
תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה ״התקדשי לי במנה״ ואמרה לו: ״תנם, את המעות, לאבא או לאביך״ — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה ״תנם לאבא או לאביך על מנת שיקבלום לי״ — מקודשת.
ומעירים: תנא [שנה] ״אבא״ — להודיעך, כלומר, להדגיש עד היכן מגיע כח הדין דרישא [שבתחילתה של הברייתא] שאם אמרה שיתנם לאחר, אפילו כשאמרה ״לאבא״ שלה, שמן הסתם היא רוצה בהנאתו — אינה מקודשת. תנא [שנה] ״אביך״ להודיעך כח דסיפא [שבסוף הברייתא] שאם אמרה על מנת שיקבלום עבורה — אפילו אמרה שימסרם לאביו של המקדש — הרי אלו קידושין.
עוד שנינו: אם אמר לה ״התקדשי לי במנה״ ואמרה לו ״תנם לפלוני״ — אינה מקודשת. ואולם אם אמרה לו ״על מנת שיקבלם לי״ — הריהי מקודשת. ומעירים: וצריכא [וצריכה] גם פיסקה זו להיאמר אף שלכאורה היא מעין האמור בפיסקה הראשונה;
דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק את הדין כשאמרה ״אבא ואביך״ היינו אומרים התם [שם] הוא דכי אמרה [שכאשר אומרת] ״על מנת שיקבלום לי״ הוו [הריהם] קידושין, משום דסמכה דעתה עילייהו [שסומכת דעתה עליהם] כי סברה [חושבת היא]: עבדין [יעשו] לי הם שליחותאי [את שליחותי] ויחזיקו בכסף עבורי. אבל כאשר אמרה ״תנם לפלוני, סתם אדם, על מנת שיקבל לי״ — לא. ולהיפך,
אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו רק] בפלוני, היינו אומרים: הכא [כאן] הוא דכי אמרה [שכאשר היא אומרת] ״תנם לפלוני״ סתם — לא הוו קידושי [אינם קידושין] משום דלא מקרבא דעתה לגביה [שאין דעתה קרובה אליו] ואינה מעוניינת למיתבה ליה [לתת לו] במתנה כסף זה. אבל ״אבא ואביך״ דמקרבא דעתה לגבייהו [שקרובה דעתה לגביהם] אימא [אמור] שבמתנה יהביתיה ניהלייהו [נתנה אותה להם], שקיבלה את המעות ככסף קידושין, והחליטה לתת אותם במתנה וצריכה להיות מקודשת, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי הפיסקאות, שבשניהם אינה מקודשת.
תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר לאשה ״התקדשי לי במנה״ ואמרה לו ״תנם על גבי סלע״ — אינה מקודשת. ואם היה סלע זה שלה — הריהי מקודשת. בעי [שאל] רב ביבי: אם היה הסלע של שניהם, מהו? השאלה הזו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.
אמר לה ״התקדשי לי בככר״, אמרה לו: ״תנהו לכלב״ — אינה מקודשת. ואם היה כלב זה שלה — מקודשת. בעי [שאל] רב מרי: ואם היה כלב רץ אחריה לנשכה ואמרה לו תן את הככר לכלב, מהו הדין?
וצדדי השאלה: האם בההוא [באותה] הנאה דקא מצלה נפשה מיניה [שהיא מצילה את עצמה ממנו, מן הכלב] גמרה ומקניא ליה נפשה [גומרת בלבה ומקנה לו לנותן הככר את עצמה לקידושין], או דלמא מצי אמרה ליה [שמא יכולה לומר לו]: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן [מדין התורה הלא חייב אתה להציל אותי] משום ״לא תעמוד על דם רעך״, ואינה חייבת לו דבר, ואינה מקודשת על ידי ככר זו? אף בעיה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.
אמר לאשה ״התקדשי לי בככר״ ואמרה לו ״תנהו לעני״ — אינה מקודשת, אפילו היה זה עני הסמוך עלה [עליה] שהיא רגילה לספק לו את מזונותיו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את [כשם שאני מחויבת בו לתת לו צדקה כך מחויב אתה בו] ואין זו נחשבת כנתינה לאשה שתתקדש בה.
ב מסופר: ההוא גברא דהוה קא מזבין [אדם אחד שהיה מוכר]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush