Steinsaltz Commentary Keritot 27a – ביאור שטיינזלץ כריתות כז.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

סֵיפָא קָרֵי לֵיהּ לִמְעִילָתוֹ אֵיל אָשָׁם. רֵישָׁא דְּהָוֵה לֵיהּ אַיִל רוּבָּן קֶרֶן וְחוּמְשׁוֹ קָרוּ לֵיהּ לִמְעִילָתוֹ גְּזֵילוֹ סֵיפָא דְּלָא הָוֵי אַיִל רובן קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ קָרֵי לֵיהּ אֵיל אָשָׁם מְעִילָתוֹ וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ. בָּעֵי רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא בְּכִינּוּס חוּמְשִׁין מַהוּ שֶׁיִּתְכַּפֵּר. מִי אָמְרִינַן אִם תִּימְצֵי לוֹמַר אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם דְּקָטָרַח קַמֵּיהּ אֲבָל הָכָא דְּלָא קָטָרַח לָא מִתְכַּפֵּר. אוֹ דִלְמָא אִם תִּימְצֵי לוֹמַר אֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם דְּלָא אַפְרְשֵׁיהּ אֲבָל הָדֵין כִּינּוּס חוּמְשִׁין דְּאַפְרְשֵׁיהּ אִיכָּא לְמֵימַר מִתְכַּפֵּר דְּאִיבְּעִי לְהוּ מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ אוֹ לָא. ת״שתָּא שְׁמַע הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. מַאי לָאו דִּזְבַן בארבע אַיִל וּשְׁבַח דְּשָׁוֵי תְּמָנְיָא וּשְׁמַע מִינַּהּ אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ לָא הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן דְּאוֹזֵיל רוֹעֶה גַּבֵּיהּ. ת״שתָּא שְׁמַע לָקַח אַיִל בְּסֶלַע וּפִטְּמוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל שְׁתַּיִם כָּשֵׁר ש״משְׁמַע מִינַּהּ אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ לָא פִּטְּמוֹ שָׁאנֵי דְּהָא חָסַר לֵיהּ תְּמָנְיָא. ת״שתָּא שְׁמַע לָקַח אַיִל בְּסֶלַע וַהֲרֵי הוּא בִּשְׁתַּיִם כָּשֵׁר הָכָא נָמֵי כְּשֶׁפִּטְּמוֹ. א״האִי הָכִי הַיְינוּ רֵישָׁא רֵישָׁא דִּזְבַן בארבע וְאַשְׁבְּחֵיהּ בְּאַרְבְּעָה אַחֲרִינֵא דְּחָסַר לֵיהּ תְּמָנְיָא סֵיפָא דזבין אַיִל בארבע וְאַשְׁבְּחֵיהּ בִּתְלָתָא וְשָׁוֵי תְּמָנְיָא. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא יְשַׁלֵּם סֶלַע הָא חֲסַר לֵיהּ ז׳שִׁבְעָה מַאי יְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע. וְאִי ס״לסְבִירָא לֵיהּ דְּאֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ כִּי יָהֵיב תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע מַאי הָוֵי אַיִל בֶּן שְׁתֵּי סְלָעִים בָּעֵינַן וְלֵיכָּא לְעוֹלָם קָסָבַר אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. אִי הָכִי תַּשְׁלוּם דְּסֶלַע לֹא יִתֵּן הַיְינוּ טַעְמָא דְּקָיָהֵיב תַּשְׁלוּמִין דְּסֶלַע גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אַיִל פָּחוּת מִשְׁתֵּי סְלָעִים מְכַפֵּר. מַאי הָוֵי עֲלַהּ תָּא שְׁמַע ^אבִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע בִּשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים (לֹא) יָצָא. בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר אָדָם מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ אוֹ לֹא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּמָּה שָׁנִים גָּדַל זֶה בֵּינֵינוּ וְלֹא שָׁמַע הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנִּי. מִכְּלָל דא״רדְּאַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן ^באִין וְעַל הָדָא אַמְרַהּ דִּתְנַן ^גוְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ אֵין טְעוּנָה לֶחֶם. וּשְׁלַח ר׳ חנינא משמיה דר׳ יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר כַּפָּרָה דְּוָלָד אֵין טָעוּן לֶחֶם. אֲבָל לִפְנֵי כַּפָּרָה טָעוּן לֶחֶם אַלְמָא קָסָבַר מִתְכַּפֵּר בִּשְׁבַח הֶקְדֵּשׁ. בָּעֵי ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין אוֹ לֹא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים גָּדַל זֶה בֵּינֵינוּ וְלֹא שָׁמַע הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנִּי. מִכְּלָל דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַמְרַהּ אִין דְּאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן ^דבְּהֵמָה שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישָׁהּ קְדוֹשָׁה וְאֵינָהּ קְרֵיבָה וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה וּתְמוּרָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ. ש״משְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת ש״משְׁמַע מִינַּהּ בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים מְדַחָה וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ יֵשׁ דִּיחוּי בְּדָמִים. בָּעֵי ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר ^ההוּזְלוּ טְלָאִים בָּעוֹלָם מַהוּ מִי אָמְרִינַן {דברים י״ב:י״א} מִבְחַר נִדְרֵיכֶם בָּעֵינַן וְהָא אִיכָּא אוֹ דִילְמָא {ויקרא ה׳:ט״ו} כֶּסֶף שְׁקָלִים בָּעֵינַן וְלֵיכָּא. א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּמָּה שָׁנִים גָּדַלְנוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שָׁמַעְנוּ הֲלָכָה זוֹ וְלָא וְהָאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מִפְּנֵי מָה לֹא נָתְנָה תּוֹרָה קִצְבָה בִּמְחוּסְּרֵי כַפָּרָה שֶׁמָּא יוּזְלוּ טְלָאִים וְאֵין לָהֶן תַּקָּנָה לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים אֵימָא לֹא לִימַּדְנוּ הֲלָכָה זוֹ. וְהָא רַבִּי זֵירָא בַּר אַדָּא מַהְדַּר תַּלְמוּדֵיהּ כֹּל תְּלָתִין יוֹמִין קַמֵּיהּ אֵימָא לֹא נִתְבַּקְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ מִמֶּנּוּ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. גּוּפָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רשב״ירַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה קִצְבָה בִּמְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה שֶׁמָּא יוּזְלוּ טְלָאִים וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים. מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה חַטַּאת חֵלֶב יִנָּתֵן לָהּ קִצְבָה דִּלְכַפָּרָה אָתְיָא וְלָאו לְאִישְׁתְּרוֹיֵי בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים הוּא מַתְקֵיף לַהּ רָבָא אֶלָּא מֵעַתָּה אֲשַׁם נָזִיר לֶהֱוֵי לֵיהּ קִצְבָה דִּלְבַטָּלָה הוּא דְּאָתֵי דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהוּא בָּא לְבַטָּלָה אֶלָּא אֲשַׁם נָזִיר בִּלְבָד קַשְׁיָא.:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ד׳:כ״ד

^ב רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ד׳:כ״ד

^ג רמב״ם הלכות תמורה ד׳:א׳
רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין י״ב:ח׳

^ד רמב״ם הלכות מעשה הקרבנות ט״ו:ד׳

^ה רמב״ם הלכות פסולי המוקדשין ד׳:כ״ג

סיפא קרי ליה [בסוף קורא לו] ״למעילתו״ איל אשם! ומשיבים: רישא [בתחילה] כשקנה בשני הסלעים אילים לחולין, דהוה ליה איל רובן [שהאיל הגדול שקנה בשווי עשרה זוז שווה] לקרן וחומשו כלומר, לשני סלעים שמעל בהם ועוד חומש — קרו ליה [קורא לו] ״למעילתו״ לגזילו. סיפא [בסוף] שקנה בסלע אחד איל לחולין, דלא הוי איל רובן [שהאיל הגדול שקנה בעשרה זוז אינו שווה] במדוייק לקרן וחומש — אין מקום לקרוא לו ״מעילתו״, ולכן קרי ליה [קורא לו] לאיל אשם ״מעילתו״, ויביא עמה סלע וחומשה. א ומביאים דיון שהובאה בו משנתנו כראיה. בעי [שאל] רב מנשיא בר גדא שאלה זו: בכינוס חומשין מהו שיתכפר? אם מעל כמה פעמים בהקדש, עד שהחומשים עצמם הגיעו לשיעור של שני סלעים, האם יכול להביא בהם אשם ולהתכפר בכך? ומפרטים את השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: גם אם תימצי [תמצא] לומר כי באופן עקרוני אדם מתכפר בשבח הקדש, ברווח שהרויח מההקדש, וכגון שקנה איל אשם בשווי סלע, והגיע לשיעור שני סלעים — הרי זה משום דקטרח קמיה [שהוא טורח בו], שאיל זה נמצא ברשותו, והוא שומר עליו, אבל הכא דלא קטרח [כאן שאינו טורח], אלא שמצטבר אצלו כסף שהתחייב להקדש — לא מתכפר בו. או דלמא [שמא] נאמר להיפך: גם אם תימצי [תמצא] לומר שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כשהשביח האיל בידיו — הרי זה משום דלא אפרשיה [שלא הפריש אותו] כשהיה שווה שני סלעים, אלא מאליו בא השבח, אבל הדין [זה] כינוס חומשין דאפרשיה [שהפריש אותו] — איכא למימר [יש לומר] שהוא מתכפר בו. דאיבעי להו [שנשאלה להם, לחכמים] השאלה: האם מתכפר אדם בשבח הקדש שהשביח הקרבן ברשותו, או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: המפריש שני סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם, אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים — יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. מאי לאו דזבן [האם לא מדובר שקנה] בארבע זוזים (שהם סלע) איל, ושבח [והושבח] האיל ברשותו, דשוי תמניא [שהוא שווה עכשיו שמונה], שהם שני סלעים, ולכן יכול להביא אותו כאשם? ושמע מינה [ולמד מכאן] שאדם מתכפר בשבח הקדש! ודוחים: לא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? באיל שהיה שווה שני סלעים כשקנה אותו, אלא דאוזיל רועה גביה [שהרועה הוזיל את המחיר בשבילו]. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: לקח (קנה) איל בסלע, ופטמו והעמידו על שתים (שני סלעים) — הרי זה כשר לקרבן אשם. שמע מינה [למד מכאן] שאדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש! ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, שכן מקרה שפטמו שאני [שונה], דהא חסר ליה תמניא [שהרי חסר לו שמונה דינרים], שבסך הכל הוציא שני סלעים על איל זה. אבל אם שבח מאליו ברשותו — אינו מתכפר בכך. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בהמשך אותה ברייתא: לקח איל בסלע והרי הוא עכשיו שווה בשתים — כשר, הרי שמתכפר אדם בשבח הקדש. ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשפטמו. ומקשים: אי הכי היינו רישא [אם כך זהו מה ששנינו בתחילתה של הברייתא], ולא הוצרך לדין זה! ומשיבים: רישא דזבן [בתחילה מדובר שקנה] איל בארבע זוזים ואשבחיה [והשביח אותו] בארבעה זוזים אחרינא [אחרים] שהוציא בפיטומו, דחסר ליה תמניא [שחסר לו שמונה] זוזים שהוציא על איל זה, שהם שני סלעים. ואילו סיפא דזבין [בסוף מדובר שקנה] איל בארבע זוזים ואשבחיה בתלתא [והשביח אותו בשלושה] זוזים שהוציא בפיטומו, ושבח מאליו בזוז נוסף, ושוי תמניא [והוא שווה עכשיו שמונה]. ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] ששנינו שם: וישלם סלע משלו להקדש, ומדוע? הא חסר ליה [הרי כבר חסר לו] באיל זה שבע זוזים, שקנאו בארבעה זוזים ופיטמו בשלושה, ולא שבח האיל משל הקדש אלא זוז אחד! ומשיבים: מאי [מהו] ישלם סלע? כוונתו תשלום של סלע, מה שצריך להשלים לסלע, כלומר, זוז אחד. ומקשים: ואי סבירא ליה [אם סבור הוא] שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, כי יהיב [כאשר יתן] תשלום של סלע, כלומר זוז מביתו להקדש, מאי הוי [מה בכך]? הלוא איל בן שתי סלעים בעינן [צריכים אנו], שיחסר ממנו שני סלעים באיל זה שהוא מקריב, וליכא [ואין כאן]! אלא לעולם קסבר [סבור הוא] תנא של ברייתא זו: אדם מתכפר בשבח הקדש. ומקשים: אי הכי [אם כך], תשלום של סלע לא יתן, שהרי איל זה שווה עכשיו שני סלעים! ומשיבים: היינו טעמא דקיהיב [זה הטעם שהוא נותן] תשלומין של הסלע — גזירה שמא יאמרו: איל פחות משתי סלעים מכפר. ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]? כיצד יש להכריע במחלוקת זו, האם מתכפר אדם בשבח הקדש או לא? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: איל שבשעת הפרשה היה יפה סלע, בשעת כפרה עלה ערכו והוא יפה שתי סלעים — לא יצא, ומכאן שאין אדם מתכפר בשבח הקדש. ובענין זה עצמו מסופר, בעי [שאל] ר׳ אלעזר: אדם מתכפר בשבח הקדש או לא? אמר ר׳ יוחנן בתמיהה: כמה שנים גדל זה בינינו, ישב ר׳ אלעזר ולמד תורה מפי, ולא שמע הלכה זו ממני! ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שאמר ר׳ יוחנן הלכה בענין זה? ומשיבים: אין [כן], ועל הדא אמרה [ועל זו אמרה], דתנן [ששנינו]: ולד קרבן תודה, וכן תמורתה בהמת חולין שהמיר בה קרבן תודה שלו, וכן המפריש קרבן תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אף על פי שדינה של כל אחת מאלו ליקרב כתודה, אין טעונה לחם שמביאים עם קרבן התודה. ושלח ר׳ חנינא משמיה [משמו] של ר׳ יוחנן בענין ולד התודה: לא שנו אלא לאחר כפרה שהקריב את אמו וזרק את דמה, שאז הולד אין טעון לחם, מפני שאינו יוצא בו ידי חובתו. אבל אם הקריבו לפני כפרה כלומר, לפני שהקריב את אמו — טעון הולד לחם, ויוצא בו ידי חובת תודתו במקום אמו, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שאדם מתכפר בשבח הקדש, שהרי ולד זה נולד לבהמת הקדש, ובעליו מתכפר בו. ב אגב כך מביאים מעשה דומה, בעי [שאל] ר׳ אלעזר: בעלי חיים נדחין או לא כלומר, קרבן שנדחה מהקרבה מסיבה כל שהיא, האם דחייתו היא מוחלטת והוא פסול לעולם, או שמא הוא חוזר להכשרו? אמר ר׳ יוחנן בפליאה: הרי כמה שנים גדל זה בינינו, ולא שמע הלכה זו ממני! ושואלים: האם מכלל הדברים אתה לומד שר׳ יוחנן אמרה [אמר אותה]? ומשיבים: אין [כן], שאמר ר׳ יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש אחד מהם את חציה, וחזר ולקח (וקנה) מחבירו את חציה השני, והקדישה גם את החצי שקנה — קדושה הבהמה, אבל אינה קריבה, והיא עושה תמורה, שאם המיר אותה בבהמת חולין — גם בהמת החולין מתקדשת בקדושתה, ודין תמורתה כיוצא בה, שאינה קריבה. שמע מינה תלת [למד ממנה מהלכה זו של ר׳ יוחנן שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים שנדחו מהקרבה נדחין לעולם, ולכן כשהקדיש חציה מתחילה, הואיל ולא היתה ראויה אז להקרבה, אינה קריבה גם כאשר חוזר ומקדיש את החלק השני. ושמע מינה [ולמד מכאן] שקדושת דמים מדחה עושה בהמה אחרת דחויה כמותה, כלומר, את תמורתה, שהרי הקדושה הראשונה שהקדישה לא היתה קדושת הגוף, שהרי אינו יכול להקריב מחצית בהמה. ושמע מינה [ולמד מכאן] שיש דיחוי בדמים, שגם דבר שהוקדש רק לדמיו נדחה מהקרבה. ג עוד בענין אשם בשני סלעים, בעי [שאל] ר׳ אלעזר: אם הוזלו טלאים בעולם בכלל, ואין איל ששווה שני סלעים, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי ״מבחר נדריכם״ (דברים יב, יא) בעינן [צריכים אנו], והא איכא [והרי יש כאן], שהוא מביא את המובחר שיש, או דילמא [שמא] אשם ב״כסף שקלים״ (ויקרא ה, טו) בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין כאן]? אמר ר׳ יוחנן: כמה שנים גדלנו בבית המדרש ולא שמענו הלכה זו. ושואלים: ולא, האם לא שמע? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן אמר ר׳ שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה תורה קצבה שווי לקרבנות במחוסרי כפרה כגון זב ומצורע, שצריכים קרבן לטהרם לאכילת קדשים? שמא יוזלו טלאים מן הקצבה שנתנה התורה, ואז אין להן תקנה לאכול בקדשים. משמע במפורש מדבריו שאיל אשם, שקצבה לו התורה שני סלעים, אינו קרב בפחות מכך! ומשיבים, אימא [אמור] כך אמר ר׳ יוחנן: כמה שנים לא לימדנו הלכה זו בבית המדרש. ומקשים: והא [והרי] ר׳ זירא בר אדא מהדר תלמודיה כל תלתין יומין קמיה [היה חוזר על תלמודו כל שלושים יום לפניו], לפני ר׳ יוחנן, ונמצא שדבריו של ר׳ יוחנן חזרו ונאמרו! ומשיבים, אימא [אמור] שכך אמר ר׳ יוחנן: לא נתבקשה הלכה זו ממנו בבית המדרש, לא נשאלנו עליה. גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי: מפני מה לא נתנה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להם תקנה לאכול בקדשים. מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: אלא מעתה, חטאת חלב כלומר, חטאת שמביא על חטא ינתן לה קצבה, דלכפרה אתיא [שהרי לכפרה היא באה] ולאו לאישתרויי [ולא להתיר] באכילת קדשים הוא! וכן, מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אלא מעתה, אשם נזיר טמא להוי ליה [שתהיה לו] קצבה בתורה, דלבטלה הוא דאתי [שלחינם הוא שבא], שאינו בא להכשירו לאכילת קדשים, ודי לו שייטהר מטומאתו לשם כך, שאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי: אין לך דבר שהוא בא לבטלה, שאין לו תיקון מוגדר ומסויים לעצמו, אלא אשם נזיר בלבד! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] ענין זה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון