Steinsaltz Commentary Horayot 3b – ביאור שטיינזלץ הוריות ג:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

^אאוֹ דִּלְמָא [יְדִיעָה] דְּהָהוּא ב״דבֵּית דִּין דְּהוֹרוּ בָּעִינַן תֵּיקוּ. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מֵאָה שֶׁיָּשְׁבוּ לְהוֹרוֹת אֵין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ כּוּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ד׳:י״ג} וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ ^בעַד שֶׁיִּשְׁגּוּ כּוּלָּן [עַד שֶׁתִּפְשׁוֹט הוֹרָאָה בְּכׇל עֲדַת יִשְׂרָאֵל] אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוֹשַׁעְיָא הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ קיי״לקַיְימָא לַן רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ וְהָכָא כתי׳כְּתִיב כׇּל הָעֵדָה הוֹאִיל וְכָךְ אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה. [תְּנַן] הוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ אוֹ תַּלְמִיד וְרָאוּי לְהוֹרָאָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶם בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן וּבֵין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן וּבֵין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה ה״זהֲרֵי זֶה חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָּלָה בב״דבְּבֵית דִּין. הַאי הוּא דְּחַיָּיב הָא אַחֵר פָּטוּר וְאַמַּאי הָא לֹא נִגְמְרָה הוֹרָאָה הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן ^גכְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין הַהוּא אֶחָד מֵהֶן בְּרֹאשׁוֹ. ת״שתָּא שְׁמַע הוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ ^דוְאָמַר לָהֶן טוֹעִין אַתֶּם הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים טַעְמָא דְּאָמַר לָהֶן טוֹעִין אַתֶּם דִּפְטוּרִים ^ההָא שָׁתֵיק מִישְׁתָּק חַיָּיבִין וְגָמַר לַהּ הוֹרָאָה וְאַמַּאי וְהָא לֹא הוֹרוּ כּוּלָּן אָמְרִי ה״נהָכִי נָמֵי כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ. מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא סָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר בר׳בְּרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ^ואֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא א״כאִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ. וְאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַבָּא מַאי קְרָא {מלאכי ג׳:ט׳} בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאוֹתִי אַתֶּם קוֹבְעִים הַגּוֹי כּוּלּוֹ וְהָא הָכָא דכתי׳דִּכְתִיב הַגּוֹי כּוּלּוֹ וְרוּבָּא כְּכוֹלָּא דָּמֵי תְּיוּבְתָּא דר׳דְּרַבִּי (יוֹחָנָן) [יוֹנָתָן] תְּיוּבְתָּא. וְאֶלָּא מַאי כׇּל עֲדַת דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא ה״קהָכִי קָאָמַר אִי אִיכָּא כּוּלָּם הָוְיָא הוֹרָאָה וְאִי לָא לָא הָוְיָא הוֹרָאָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ י׳עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כּוּלָּן פְּשִׁיטָא הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ. רַב הוּנָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא מַיְיתִי עֲשָׂרָה תַּנָּאֵי דְבֵי רַב לְקַמֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא רַב אָשֵׁי כִּי הֲווֹ מַיְיתִי טְרֵפְתָּא לְקַמֵּיהּ מַיְיתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי מִמָּתָא מַחְסֵיָא וּמוֹתֵיב קַמֵּיהּ אָמַר כִּי הֵיכָא דְּנִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא.: מתני׳מַתְנִיתִין: הוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ וְחָזְרוּ בָּהֶן בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר ור׳וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר סָפֵק אֵיזֶהוּ סָפֵק ^זיָשַׁב לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ חַיָּיב הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם פָּטוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא מוֹדֶה אֲנִי בָּזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי מַאי שְׁנָא זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ ^חשֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע וְזֶה לֹא הָיָה לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁמַע. ^טהוֹרוּ ב״דבֵּית דִּין לַעֲקוֹר אֶת כָּל הַגּוּף ^יאָמְרוּ אֵין נִדָּה בַּתּוֹרָה אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה אֵין עֲבוֹדָה זָרָה¹ בַּתּוֹרָה הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין ^כהוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין. ^לכֵּיצַד אָמְרוּ יֵשׁ נִדָּה בַּתּוֹרָה אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמּוֹצִיא מרה״ימֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר. יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה² בתור׳בַּתּוֹרָה אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָּטוּר הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ד׳:י״ג} וְנֶעֱלַם דָּבָר דָּבָר וְלֹא כָּל הַגּוּף.: גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מ״טמַאי טַעְמָא דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוֹאִיל וּבִרְשׁוּת ב״דבֵּית דִּין הוּא עוֹשֶׂה אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אוֹמֵר הָיָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן כׇּל הוֹרָאָה שֶׁיָּצְאָה בְּרוֹב צִבּוּר יָחִיד הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ פָּטוּר לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הוֹרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. מֵיתִיבִי פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה³ ^מבַּתְּחִלָּה גּוֹבִין עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין אַמַּאי כֵּיוָן דְּגָבֵי לְהוּ הָוֵי לֵיהּ הוֹדַע. אִיבָּעֵית אֵימָא כְּגוֹן שֶׁגָּבוּ סְתָם. ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא כְּגוֹן דְּלָא הֲוָה לֵיהּ בְּמָתָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַב כְּאִידַּךְ תַּנָּא סָבַר דְּתַנְיָא אִיפְּכָא בַּתְּחִילָּה גּוֹבִין לָהֶן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֵן בָּאִין. תָּנֵי⁴ ר״מרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר ^נסָפֵק מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ תָּלוּי אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָשָׁם ^סתָּלוּי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא מָשָׁל דר״אדְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁאָכַל סָפֵק חֵלֶב סָפֵק שׁוּמָּן וְנוֹדַע לוֹ ^עשֶׁמֵּבִיא אָשָׁםמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שגגות י״ג:ד׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ב רמב״ם הלכות שגגות י״ג:א׳

^ג רמב״ם הלכות שגגות י״ג:א׳

^ד רמב״ם הלכות שגגות י״ג:א׳

^ה רמב״ם הלכות שגגות י״ג:א׳

^ו רמב״ם הלכות ממרים ב׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה קי״א

^ז רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ה׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ח רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ה׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ט רמב״ם הלכות שגגות י״ב:ב׳
רמב״ם הלכות שגגות י״ד:א׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^י רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ב׳

^כ רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ב׳
רמב״ם הלכות שגגות י״ב:ב׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ל רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ב׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^מ רמב״ם הלכות שקלים ד׳:ב׳

^נ רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ה׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ס רמב״ם הלכות שגגות י״ד:ה׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ז

^ע רמב״ם הלכות שגגות ח׳:ב׳

¹ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

² כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבי׳⁠ ⁠⁠״.

³ כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.

⁴ כן בדפוס וילנא. בדפוס ונציה: ״תניא״.

E/ע

הערותNotes

או דלמא [שמא] ידיעה דההוא [של אותו] בית דין שהורו בעינן [צריכים אנו]; ואותו בית דין הרי אינו קיים עוד! שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה. א אמר ר׳ יונתן: אפילו מאה דיינים שישבו בדין להורות, והם דנו בדבר ושגגו — אין חייבין בקרבן עד שיורו כולן, שנאמר בחיוב הקרבן: ״ואם כל עדת ישראל ישגו״ (ויקרא ד, יג), ולשון ״כל״ באה להדגיש: עד שישגו כולן כלומר, עד שתפשוט (תתקבל) הוראה בכל עדת ישראל, שהוראה שגויה זו תהיה על דעת ״כל העדה״ — הסנהדרין. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב הושעיא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שהרי בכל התורה כולה קיימא לן [מוחזק בידינו] הכלל של רובו ככולו, ואילו הכא [כאן] לא נאמר ״עדה״ בלבד, אלא כתיב [נאמר] ״כל העדה״, והרי זו הדגשה יתירה, הואיל וכך, אפילו הן מאה כולם צריכים להורות. תנן [שנינו במשנתנו]: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה — הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין. ויש לדייק בלשון המשנה: האי [זה] אותו חכם הוא שחייב, הא [הרי] אם היה אחר שעושה בהוראת בית דין — הריהו פטור, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא נגמרה הוראה על פי כל הדיינים, שהרי אמרנו שאם לא הורו כל בית הדין כולם אין זו קרויה הוראה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהרכין ההוא אחד מהן שחלק עליהם בראשו ונראה היה כמסכים להם. תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו ראיה הנוגעת לענין זה של ר׳ יונתן: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן ״טועין אתם״ — הרי אלו פטורים. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר להן ״טועין אתם״ — שפטורים, הא שתיק מישתק [הרי אם שתק] — חייבין, וגמר לה [ונגמרה על ידי כך] ההוראה, ואמאי [ומדוע]? והא [והרי] לא הורו כולן, ואם כן, הרי זה שלא כדברי ר׳ יונתן! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הכי נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שהרכין אותו אחד בראשו. מתיב [מקשה] רב משרשיא על דברי ר׳ יונתן ממה ששנינו: סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר׳ אלעזר בר׳ צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ואמר על כך רב אדא בר אבא: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? שנאמר: ״במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו״ (מלאכי ג,ט), שכל העם כולו קיבל עליו בשבועה (״במארה״) את דיני המעשרות, ובכל זאת עברו עליהם. והא הכא דכתיב [והרי כאן שנאמר] ״הגוי כלו״, ובכל זאת רובא ככולא דמי [הרוב כמו הכל נחשב], שהרי מפסוק זה סמכו רבותינו שאין גוזרים גזירה אלא כן עם רוב הציבור יכולים לעמוד בה, מכאן תיובתא [קושיה חמורה] לר׳ יונתן. ומסכימים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו. ושואלים: אם כן, ואלא מעתה שנדחו דבריו של ר׳ יונתן שנסמכו על ייתור הכתוב, מאי [מה פירוש] ״כל עדת״ דקאמר רחמנא [שאמרה התורה]? מה ההדגשה הזו באה ללמדנו? הכי קאמר [כך אמר]: אי איכא [אם נמצאים] כל הדיינים כולם ומחליטים כך (לפי דעת הרוב) — הויא [הרי זו] הוראה, ואי [ואם] לא נמצאים כולם — לא הויא [אין זו] הוראה. ובענין זה של מושב הדיינים אמר ר׳ יהושע: עשרה שיושבין בדין — קולר (השלשלת של ההולכים להיענש) תלוי בצואר כולן. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו תלמיד בפני רבו אם ראה שנעשתה שגגה ולא תיקן — הרי החוב תלוי בו, ואינו רשאי לשתוק מפני כבוד הרב. מסופר שרב הונא כי הוה נפיק לבי דינא [כאשר היה יוצא לבית הדין], מייתי [היה מביא] עשרה תנאי דבי [שוני משניות מבית] רב לקמיה [לפניו] שיהיו כאילו שותפים עמו בדין, שהיה אומר כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה] כלומר, שיחלקו אלה עמי באחריות לפסק הדין. וכיוצא בזה מסופר שרב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה [כאשר היו מביאים טריפה לפניו] לשאול אם הבהמה היא טריפה או לא, מייתי [היה מביא] עשרה טבחי [שוחטים] ממתא מחסיא ומותיב קמיה [ומושיבם לפניו], אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו שבב מן הקורה]. ב משנה הורו בית דין הוראה בטעות, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן (קרבנם) על מה שהורו ובין שלא הביאו כפרתן, והלך אדם שלא ידע שחזרו בהם ועשה על פיהן — ר׳ שמעון פוטר אותו מקרבן, ור׳ אלעזר אומר: ספק הוא, ומביא אשם תלוי. איזהו ספק? מתי נחשב דבר לספק להתחייב עליו באשם תלוי? אם ישב לו אדם בתוך ביתו ועשה כן — חייב באשם, שהיה יכול לדעת שבית הדין חזר בו. הלך לו למדינת הים והוא סומך עדיין על ההוראה הישנה — פטור. אמר ר׳ עקיבא: מודה אני בזה שהלך למדינת הים שהוא קרוב לפטור מן החובה. אמר לו בן עזאי: מאי שנא [מה שונה] זה מן היושב בביתו? אמר לו: שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה שבמדינת הים לא היה לו אפשר שישמע. ומכאן באה המשנה להסביר באיזה ענין נחשב הדבר לשגגת הוראה שהציבור מביא עליה קרבן. הורו בית דין לעקור את כל הגוף של המצוה ולא פרט אחד ממנה, כגון שאמרו: אין איסור נדה בתורה, אין איסור שבת בתורה, אין איסור עבודה זרה בתורה — הרי אלו פטורין. שאין זו שגגת הוראה אלא טעות פשוטה. אם הורו לבטל מקצת מהמצוה ולקיים מקצת — הרי אלו חייבין. כיצד? אם אמרו: יש איסור נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום על אשה שראתה דם נידה שלא בזמנה במשך יום אחד, שאז היא צריכה לשמור יום שני ולבדוק אם היא ממשיכה בנידתה, ואף אם לא ראתה ביום השני היא נחשבת אותו יום לנידה, והם הורו שהבא עליה פטור, או שאמרו: יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור. יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה (שלא הקריב לה קרבן) פטור — הרי אלו חייבין על הוראת טעות, שנאמר: ״ונעלם דבר״ (ויקרא ד, יג), לומר ״דבר״ — פרט אחד, ולא כל הגוף. ג גמרא שנינו במשנה שר׳ שמעון פוטר את מי שעשה על פי בית דין למרות שחזרו בהם. ועל כך אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ שמעון? הואיל וברשות בית דין הוא עושה. איכא דאמרי [יש שאומרים] זאת בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה ר׳ שמעון: כל הוראה שיצאה (שפשטה) ברוב צבור אף שבית הדין חזר בו — יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שהעושה על פי אותה ההוראה נחשב לשוגג שהרי תלה הדבר בהוראת בית הדין, ואדם זה שלא ידע שבית הדין חזר בו מהוראתו אף הוא הריהו שוגג ולא מזיד. מיתיבי [מקשים על כך]: פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה — בתחלה גובין עליהן כלומר, גובים כסף מהציבור במיוחד לצורך זה, אלו דברי ר׳ שמעון. ר׳ יהודה אומר: מתרומת הלשכה הן באין כלומר, היו מביאים קרבנות אלה מן התרומה הכללית שהציבור מביא בכלל לצורך הקרבנות. ולשיטת ר׳ שמעון עצמו, אמאי [מדוע] יהיה אדם זה פטור, הלא כיון דגבי להו [שגובים אותם] את הכספים לצורך כל קרבן וקרבן חטאת של הציבור, הוי ליה [נהיה לו] הדבר בגדר ״הודע אליו חטאתו״, שהרי מתוך המגבית בוודאי נודע לו שטעה בית הדין בהוראתו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כגון שגבו סתם, ולא הודיעוהו לשם מה גובים, כך שלא ידע שבית הדין חזרו בהם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כגון שלא הוה ליה במתא [היה בעיר] בשעה שגבו בעירו, ולא נודע לו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: רב כאידך תנא סבר [כמו התנא האחר הוא סבור], דתניא איפכא [ששנויה ברייתא להיפך] שבה נהפכו השיטות הללו וכך נאמר שם: בתחילה גובין להן, דברי ר׳ יהודה, ר׳ שמעון אומר: מתרומת הלשכה הן באין ולפיכך לשיטת ר׳ שמעון שבברייתא זו יתכן שלא ידע אותו אדם שחזרו בהם בית הדין. ועוד בענין זה תני [שנויה ברייתא]: יחיד שעשה לאחר שחזרו בהם בית הדין ר׳ מאיר מחייב אותו בקרבן חטאת, ור׳ שמעון פוטר, ר׳ אלעזר אומר: ספק, משום (בשם) סומכוס אמרו: תלוי. אמר ר׳ יוחנן: לענין אשם תלוי איכא בינייהו [יש ביניהם, בין ר׳ אלעזר לסומכוס, הבדל בהלכה] שלדעת ר׳ אלעזר מביא אשם תלוי, ולדעת סומכוס צד החיוב של האיש תלוי בספק, ואף אשם תלוי אינו מביא. אמר ר׳ זירא: משל לשיטת ר׳ אלעזר למה הדבר דומה? לאדם שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן וחשב שהוא שומן, ואכלה. ואחר כך נודע לו שהוא ספק איסור כרת, שבמקרה זה מביא אשם תלוי. ואף לענין זה, כיון שנודע לו לאחר זמן שחזרו בית הדין, הרי זה כמי שספק בידו אם חטא.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון