גמרא
פירוש
פרק א – הורו בית דין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״למומר״.
פרק א
א משנה הורו בית דין בשגגה להתיר לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה כן בשוגג על פיהם על פי הוראתם, בין שעשו דייני בית הדין עצמם מעשה כהוראתם ועשה אותו יחיד עמהן ביחד, בין שעשו והוא עשה אחריהן, בין שלא עשו והוא עצמו עשה בלבד, בכל אלו המקרים — הרי הוא פטור מלהביא קרבן, מפני שתלה בבית דין. אם הורו בית דין, וידע אחד מהן מן הדיינים שטעו, אף שהרוב היה כנגדו, או שהיה תלמיד והוא ראוי בעצמו להוראה, והלך ועשה על פיהן לפי הוראת בית הדין, בין שהם עשו והוא עשה עמהן, בין שהם עשו והוא עשה אחריהן, בין שהם לא עשו והוא עשה — הרי זה חייב על אותה עבירה, מפני שלא תלה בבית דין אלא בדעת עצמו. זה הכלל: התולה בעצמו — חייב, והתולה בבית דין — פטור. ב גמרא אמר שמואל: לעולם אין הדיינים שבבית דין חייבין להביא קרבן על הוראתם השגויה עד שיאמרו להם לשואלים אותם: ״מותרין אתם״. רב דימי מנהרדעא אמר: עד שיאמרו להם ״מותרין אתם לעשות״; מאי טעמא [מה הטעם] שצריכים הם גם להגיד ״לעשות״? לפי שלא נגמרה הוראה אם אומרים רק ״מותרים אתם״, שמא היתה זו רק הבעת דעה ולא הוראה למעשה. אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לשיטת רב דימי: אחד החכמים שחלק ולא קיבל דעת בית הדין (״זקן ממרא״) ובא לירושלים מקום בית הדין הגדול, והם החליטו כנגד דעתו, ואחר כך חזר לעי-רו ועדיין שנה ולימד כדרך שלימד קודם, ולא שינה את דעתו מפני הוראת בית דין — פטור, שאינו אלא מביע את דעתו, ואולם אם הורה לעשות — הרי הוא חייב מיתה. הרי שלא די באמירת ״מותרים אתם״ כדי שתיחשב זו הוראה. אמר ר׳ אבא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לשיטת רב דימי: אשה שנעלם בעלה והעידו עדים (או היתה ראיה אחרת) שמת בעלה והורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה (וזנתה) ולבסוף נמצא שבעלה חי — חייבת בקרבן חטאת, משום שעשתה עבירה בשגגה, ואינה יכולה לטעון שעשתה על פי בית דין, שכן לא התירו לה בית דין אלא להנשא, משמע שלא די שבית הדין אומרים באופן כללי שהיא מותרת אלא הם צריכים לומר שמותר לה להינשא. אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה, מדיוק לשון משנתנו ״הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה״, תו לא מידי [ואין צורך עוד בדבר] שהרי הלשון ״הורו לעבור״ משמעה כאשר הורו לעשות מעשה. עד כאן לשון אחת. איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך את שיטותיהם של החכמים הללו שאמר שמואל: אין בית דין חייבין עד שיאמרו להם ״מותרים אתם לעשות״. ואילו רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו אמרו ״מותרים אתם״ — נגמרה הוראה בכך. אמר אביי, והא לא תנן הכי [והרי לא שנינו כך], כדברי רב דימי, ששנינו בזקן ממרא: חזר לעירו, ושנה או לימד כדרך שלימד — פטור, אם הורה לעשות — חייב, משמע שאין גמר הוראה אלא כשמורה לעשות. אמר ר׳ אבא, והא לא תנן הכי [והרי לא שנינו כך]: הורו לה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה (וזנתה) — חייבת בקרבן, שלא התירו לה אלא להנשא. אמר רבינא, והא לא תנן הכי [והרי לא שנינו כך], ששנינו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, תו לא מידי [אין צורך עוד בדבר] בראיה נוספת. ג שנינו במשנה: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. ושואלים: וניתני [ושישנה]: רק ״ועשה על פיהם״, ״שוגג״ למה לי? והרי ברור שהיה שוגג! אמר רבא: ״שוגג״ בא לאתויי [להביא, לרבות] מקרה נוסף, הורו בית דין שחלב מותר, ואותו אדם נתחלף לו בשגגה חלב בשומן המותר בודאי, והוא סבר שהוא אוכל שומן, ואכלו — הרי זה פטור, ויהיה הפירוש במשנה ״על פיהם״ כוונתו על פיהם ממש, ו״שוגג״ — כאשר שגג במעשהו שהתחלף לו חלב בשומן. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רבא אחרת, וכך הוא פירוש המשנה: ״שוגג״ — ששגגתו היתה דווקא מפני שעשה על פיהם הוא שפטור, אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — הרי זה חייב להביא קרבן, משום ששגגתו אינה תלויה בבית דין אלא בטעותו שלו. ומעירים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שהיה פשוט לו] לרבא או לצד זה או לצד זה קמיבעיא ליה [היה מסופק לו] לרמי בר חמא, דבעי [ששאל] רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, מהו? אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע]: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו׳, שוגג על פיהם הכפילות הזו למה לי? לאו לאתויי [האם לא להביא] שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו — פטור. ודוחים: דלמא [שמא] שוגג על פיהם הוא שפטור, רק כאשר עשה על פיהם ממש, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — הרי זה חייב. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך היה: אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם; מאי לאו [האם לא] כוונת הדברים היא שוגג על פיהם דווקא הוא שפטור, אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו — חייב. ודוחים: דלמא [שמא] כוונת המשנה או שוגג, או על פיהם. ומעירים: בעיה זו כבר היא שנויה בפלוגתא [במחלוקת] של אמוראים קודמים: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו — רב אמר: פטור שהרי בית דין הורו שמותר, ור׳ יוחנן אמר: חייב, שלא עשה ממש על פיהם. מיתיבי [מקשים] על דברי ר׳ יוחנן: נאמר ״אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה׳ אשר לא תעשינה ואשם״ (ויקרא ד, כז), ״מעם הארץ״ — בא למעט, פרט למשומד המביא קרבן חטאת על שגגתו, שאין מקבלים את קרבנו מפני שמה שעשה בשעתו, נחשב כזדון. ר׳ שמעון בן יוסי אומר משום (בשם) ר׳ שמעון: לענין משומד אינו צריך לראיה זו, שכן הרי הוא אומר בכתוב: ״אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו״ (ויקרא כז —כח), לומר: דווקא השב ומתחרט על מעשהו כתוצאה מידיעתו, כאשר נודע לו שחטא בשגגה — הוא זה שמביא קרבן על שגגתו, ואולם מי שלא שב מידיעתו, שגם כשנודע לו שחטא אינו חוזר בתשובה על מעשהו — הוא אינו מביא קרבן גם על שגגתו. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו, הא [הרי] אף במקרה זה שהתחלף לו חלב בשומן לא שב מידיעתו הוא, שהרי גם אם יוודע לו שאכל חלב, גם כן לא יתחרט, שהרי הוא סומך על פסק בית הדין שהתירו את הדבר. אמר רב פפא, קסבר [סבור] ר׳ יוחנן: כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו [שכאשר יוודע להם הדבר לבית הדין הטעות, הם יחזרו בהם] מהוראתם, והוא נמי הדר ביה [גם כן יחזור בו], כאשר נודע לו שאכל חלב שהותר בגלל שגגת בית הדין, לכן שב מידיעתו קרינן ביה [קוראים אנו בו] וחייב להביא קרבן. אמר רבא: אף על פי שרב אומר שהוא פטור, וחטאו תלוי בבית הדין, מודה רב שאינו משלים לרוב צבור, כי בית הדין מביא קרבן רק כשרוב ציבור חטאו על פיהם, ואדם זה שסבור שהוא שומן אינו מצטרף לרוב הציבור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב]: ״בשגגה״ — לומר: עד שיהו כולן בשגגה אחת והוא שגגה אחרת היתה בידו. ד שנינו במשנה: בין שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה — פטור. ושואלים: למה ליה למיתנא כל הני [לו לתנא שבמשנתנו לשנות את כל שלושת המקרים האלה]? בשלמא רישא [נניח בראשה] של ההלכה אפשר לומר שלא זו אף זו קתני [שנה], כלומר שכל מקרה מוסיף חידוש על קודמו, שלא זו בלבד אם עשו ועשה עמהם, הריהו פטור כיון שתלה בבית דין, אלא אפילו עשה אחריהם הריהו פטור. ולא עוד אלא אפילו שעשה הוא בפני עצמו והם לא עשו, בכל זאת נחשב כתולה בהם, ופטור. אלא סיפא דלחיובא [בסוף המשנה שבא הדבר לחייב אותו], איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לשנות] ולהתחיל במקרה הפשוט ביותר לחייב — כאשר הם לא עשו והוא עשה, אם התנא משתמש באופן זה של לשון ״לא זו אף זו״!מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush