גמרא
פירוש
הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּתַנְיָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ומשיבים: הוא ר׳ יצחק, דאמר [שאומר, סבור] כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד? — אומר אדם לחבירו: מנה לאביך שמת בידי שהייתי חייב לו, והאכלתיו פרס (חצי ממנו) ועדיין אני חייב לך חצי מנה — הרי זה נשבע שפרע מחצית, כדרך שנשבע כל מודה במקצת הטענה, וזה הוא המקרה שנשבע אדם על טענת עצמו, שאף על פי שאחר לא תבע ממנו — הוא נשבע על סמך מה שאמר בעצמו.
וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור. וכעין שיטת ר׳ אליעזר בן יעקב כך שיטת ר׳ יצחק, שכיון שאמר שמצא רק מחצית — הרי זה כמודה במקצת.
ושואלים: וכי ר׳ אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו] סברה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: כאן מדובר לא במקרה שהאיש בא והודה מעצמו, אלא בטוענו קטן. שהיה זה בן קטן של המת שתבעו, ואמר שהוא יודע שהלה חייב ממון לאביו, והנתבע הודה במקצתה של טענה זו, ואם כן, יש פה כפירה במקצת הטענה.
ותוהים: וכי קטן מידי מששא אית ביה [כלום ממש יש בו], בטענתו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן, שאין מתחשבים כלל בטענה של מי שאינו בר־דעת! ולפי זה אם טוענו קטן הרי זה כאילו לא היתה טענה כלל, אלא הודאה מפי עצמו בלבד!
ומשיבים: מאי [מה] פירוש ״קטן״ שאמר רב — גדול, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] ״קטן״? שלגבי מילי [דברים] של אביו, קטן הוא, שאינו יודע בוודאות, ואומר: אני סבור שאתה חייב לאבי יותר.
ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, כיצד אומר ר׳ אליעזר בן יעקב ש״אדם נשבע על טענת עצמו״? וכי טענת עצמו היא? הלא טענת אחרים הוא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים, ואולם הודאת עצמו.
על כך תוהים: כולהו טענתא נמי [כל הטענות גם כן] של מודה במקצת טענת אחרים והודאת עצמו נינהו [הן]! אלא ר׳ אליעזר בן יעקב וחכמים בדברי רבה קמיפלגי [חלוקים הם], שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה שמודה במקצת הטענה — ישבע, ואילו זה הכופר בכל — לא ישבע? — הטעם הוא שעומדים על דעתו של אדם; חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור ולהכחיש הכל כאשר בעל החוב יודע שהוא משקר.
והאי [וזה] המודה במקצת, בכוליה בעי למכפריה ליה [בכל היה רוצה לכפור לו], והאי דלא כפריה [וזה שלא כפר לו בכל] — משום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובעצם בכוליה בעי דלודי ליה [בכל היה רוצה להודות לו], והאי דלא אודי ליה [וזה שלא הודה לו] ולא אמר שהוא באמת חייב הכל — אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה [משתמט הוא לו], סבר [חושב הוא]: עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו] את השאר שלא הודיתי עליו, ועל כן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה [הטל שבועה עליו כדי שיודה לו בכל].
ובהשלכה המעשית של דבר זה למקרה שהבן תובע חוב של אביו נחלקו; ר׳ אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא [אינו שונה] בו עצמו, במלווה, ולא שנא [ואינו שונה] בבנו של המלווה — אינו מעיז הלווה פניו, והילכך (ומשום כך) לאו [לא] משיב אבידה הוא משום שאנו אומרים שבעצם היה רוצה לכפור הכל, אלא מכיון שאינו יכול להעיז פנים כופר רק במקצת, ולכן צריך להישבע. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בו הוא שאינו מעיז, אבל בבנו הריהו מעיז, ומשלא מעיז ולא כפר הכל, הרי כמשיב אבידה הוא, ואין להשביעו.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush