גמרא
פירוש
מְקוֹם שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחוּלִּין אֶלָּא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אהַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה1 וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה2 הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים בשְׁחָטָהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
3 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
5 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין, שאין המחשבה פוסלת אלא בשתי עבודות, בשחיטה ובזריקה בלבד — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט? ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן: השוחט את הבהמה במחשבה לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה — הרי אלו זבחי מתים. ומוסיפה הברייתא: אם שחטה תחילה סתם ואחר כך חישב עליה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה — זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה חכמים לא איסור ולא היתר. ובטעם הדבר, אמר רב חסדא: לא אמרו בה איסור — משום כבודן דרבנן [של חכמים] במשנתנו, שלדעתם אין אומרים סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ולכן שחיטתו שנעשתה בסתם — כשרה. ולא אמרו בה היתר — משום כבודו של ר׳ אליעזר, שהוא סבור שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. ומקשים: ממאי [ממה] אתה מסיק מסקנה זו? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אומרים חכמים שם] במשנה, אלא במקרה דלא שמענא דחשיב [שלא שמענו אותו שהוא מחשב כלל] לשם עבודה זרה, אבל הכא [כאן] דשמענא דחשיב [ששמענו אותו שהוא מחשב] לזרוק את דמה ולהקטיר את חלבה — הוכיח סופו על תחלתו שלכך התכוון גם בשעת השחיטה! אי נמי [או גם כן] אפשר לדחות מצד אחר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר׳ אליעזר התם [שם] שהשחיטה אסורה אלא לגבי נכרי, ומשום שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אבל לגבי ישראל, שאין סתם מחשבתו לעבודה זרה, אינו אומר כן, ולשיטתו הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן [אין אנו אומרים]! אלא אמר רב שיזבי: לא אמרו בה היתר — משום כבודו של רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שככלל אומרים אנו ש״הוכיח סופו על תחילתו״. ושואלים: הי [לאיזה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל הוא מתכוון? אילימא [אם תאמר] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל של גיטין, דתנן [ששנינו במשנה]: אדם העומד למות ואמר לאנשים ״כתבו גט לאשתי״ — יכתבו ויתנו, למרות שלא ציווה במפורש שיתנו, מפני שבוודאי היתה כוונתו לכך. אבל הבריא שאמר ״כתבו גט לאשתי״, הואיל ולא ציוה במפורש לתיתו לה — כותבים אבל אין נותנים לה, שאנו מניחים שרק רצה לשחק בה, ולא עשה אותם שליחים לכך. ומעשה בבריא שאמר ״כתבו גט לאשתי״ וכתבו, ואחר כך עלה לגג ונפל ומת, אמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל, שהתאבד — הרי זה גט, ויתנוהו לה, מפני שמוכח שמפני שהתכוון למות ציוה לכתוב את הגט לאשתו, ואם הרוח דחתו (הפילה אותו) ועל ידי כך מת — אינו גט. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: וכי מביאים מעשה לסתור את הדברים שנאמרו קודם? שהרי מתחילה נאמר סתם שאומרים אנו שרצה לשחק בה, ולא חילקו בדבר! והסברנו כי חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: אם הוכיח סופו על תחלתו, שידע או חשש שהוא עומד למות — הרי זה גט, ומעשה נמי [גם כן] בבריא שאמר ״כתבו גט לאשתי״, ועלה לגג ונפל ומת, ואמר רבן שמעון בן גמליאל בעניינו: אם מעצמו נפל — הרי זה גט, ואם הרוח דחתו — אינו גט. לפי זה יש ללמוד גם לענייננו, שלשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אם שחט בשתיקה ואחר כך זרק דמה לעבודה זרה — הוכיח סופו על תחילתו, ששחט לשם עבודה זרה, ולשיטה זו חששו חכמים ולא הורו בה היתר. ודוחים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם] לענין גט, דקאמר [שאמר] אותו איש מתחילה ״כתבו גט לאשתי״, ודבר זה מורה שכוונתו היתה לכך מתחילה, מה שאין כן כאן, ששתק מתחילה! אלא אמר רבינא: מה שלא התירו בגלל ״הוכיח סופו על תחילתו״, הרי זה משום כבודו של רבן שמעון בן גמליאל דהכא [של כאן] של ברייתא זו, דתניא [ששנויה ברייתא]: שכיב מרע הכותב (שכתב) נכסיו לאחרים כמתנה והיו בהן בתוך הנכסים עבדים, ואמר הלה המקבל: אי אפשי (אין רצוני) בהן בעבדים, אם היה רבו (אדוניו) השני, המקבל, כהן — הרי אלו העבדים אוכלין בתרומה, כדין עבדיו של כהן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה אי אפשי בהן — כבר זכו בהן יורשין של הנותן. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: וכי לדעת תנא קמא [התנא הראשון] אפילו אם עומד וצווח שאינו רוצה, המתנה נקנית לו? אמר רבה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יוחנן: בצווח מעיקרא [מתחילה] בזמן שניתנה לו המתנה, שאינו רוצה בה — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שלא קנה מתנה זו; וכן בשותק מתחילה, בזמן הנתינה, ובסוף לאחר מעשה צווח שאינו רוצה — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שקנה; כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שזיכה לו את נכסיו על ידי אדם אחר, כגון שנתן לאחר את שטר המתנה בפניו, ושתק אותו האיש, ולבסוף צווח; תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: מדשתיק — קננהו [מכיון ששתק בזמן שהלה זכה עבורו — קנה אותם], והאי דקא צווח — מיהדר קא הדר ביה [וזה שהוא צווח עכשיו — חוזר הוא בו ממה שאמר קודם], אבל אינו יכול לשנות את הקנין על ידי חזרה זו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: הוכיח סופו על תחילתו, שלא רצה בעבדים, והתכוון שלא לזכות בהם, והא דלא צווח מעיקרא [וזה שלא צווח מתחילה], הרי משום שסבר אותו אדם: כי לא אתי לידיה אמאי אצווח [כאשר לא הגיעה המתנה לידי מדוע אצווח עכשיו]. א ושבים לעיקר המחלוקת במשנתנו. שר׳ יוסי אמר שהשוחט לגוי, אפילו ידוע שמחשבתו של הגוי לעבודה זרה — שחיטתו כשרה, שאין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט ולא אחר הבעלים. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר׳ יוסי. מסופר, הנהו טייעי דאתו [אותם ערבים שבאו] לציקוניא, יהיב דיכרי [נתנו אילים] לטבחי [לשוחטים] ישראל שישחטו עבורם, אמרו להו [להם] לטבחים: דמא ותרבא לדידן [הדם והחלב יהיה לנו], לצורך פולחן עבודה זרה שלנו, משכא ובישרא לדידכו [העור והבשר שלכם]. שלחה [שלח] רב טובי בר רב מתנה לקמיה [לפני] רב יוסף: כי האי גוונא מאי [כגון זה מהו]? שלח ליה [לו], הכי [כך] אמר ר׳ יהודה אמר שמואל: הלכה כר׳ יוסי, ואין הבשר נפסל על ידי מחשבתו של אחר, אפילו אם הוא הבעלים. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: לדעת ר׳ אליעזר במשנתנו, שהשוחט בהמתו של גוי שחיטתו פסולה, אם יהיב ליה זוזא [נותן לו הגוי דינר] לטבח ישראל כדי לקבל מעט מן הבשר, מאי [מה] יהא הדין? האם יש בכך לפסול את השחיטה כולה? אמר ליה [לו]: חזינן [רואים אנו] אי איניש אלמא [אם אדם אלים] הוא הגוי, דלא מצי מדחי ליה [שאין הישראל יכול לדחות אותו] ולומר לו: קח את כספך בחזרה — אסור, מפני שיש לו חלק בבהמה, והוא שוחט גם עבורו, ואי [ואם] לא, אם אינו אדם אלים — אמר ליה [אומר לו] הישראל: רישיך והר [ראשך וההר], כלומר, הכה את ראשך בהר, אני איני שוחט עבורך. ב משנה השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, שהוא נוהג בהם כבעבודה זרה — בכל אלה שחיטתו פסולה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush