גמרא
פירוש
גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס אֲמַר לְהוּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שאינו דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה. מַאי נִינְהוּ דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה אָמַר רַב עָנָן לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אהָיְתָה יָדָהּ כְּפוּפָה וּפְשָׁטַתָּה דָּבָר שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשֶׂה פְּשׁוּטָה וכפפה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַמֵּיתָה עוֹשָׂה. מַאי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גועה, או הטילה ריעי, או כשכשה באזנה בשעת שחיטה — הרי זה פירכוס, ושחיטתה מתירתה. אמר להו [להם] שמואל: אצטריכא ליה [הוצרך לו] לאבא (לרב) לאזוזי אוני [להזיז את האזניים] כדי שייקרא הדבר פירכוס? שאני אומר: כל דבר שהבהמה עושה בשעת השחיטה שאינו דברים שהמיתה עושה — הרי זה סימן חיים. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים שהמיתה עושה? אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר [לי נתפרש הדבר ממנו מהחכם] שמואל עצמו: היתה ידה כפופה ופשטתה — הרי זה דבר שהמיתה עושה, אם היתה ידה פשוטה וכפפה אותה — הרי זה דברים שאין המיתה עושה, והוא פירכוס. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בזאת? הרי כבר תנינא [שנינו דבר זה במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש; ונדייק מכאן: הא [הרי] אם החזירה את ידה — כשרה! ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד], הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה לה [שכפפה ופשטה אותה וחזרה וכפפה אותה] הריהי כשרה, אבל פשוטה מתחילה וכפפתה — לא נחשב הדבר לסימן חיות, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שזה לבדו מספיק. מיתיבי [מקשים] על דברי רב לעיל ממה ששנינו בברייתא: ר׳ יוסי אומר, היה ר׳ מאיר אומר: אם גועה בשעת שחיטה — אין זה פירכוס, ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אומר משמו של ר׳ יוסי: אפילו הטילה ריעי או כשכשה בזנבה — אין זה פירכוס. אם כן, קשיא [קשה] מענין גועה על גועה, שאמר רב שהוא פירכוס, וכן קשיא [קשה] מהטלת ריעי על הטלת ריעי! ומשיבים: מענין גועה על ענין גועה לא קשיא [לא קשה]: הא דעבי קלה [זה שעבה, חזק קולה], הרי זה סימן חיות, שיש בה כח, הא דעמי קלה [זה שעמום קולה], אין זה סימן חיות. וכן מענין ריעי על ענין ריעי נמי [גם כן] לא קשיא [לא קשה]: כאן בשותתת ריעי אין זה סימן חיות, כאן במתרזת בכוח — הרי זה סימן חיות. א ועוד בהגדרת הפירכוס, אמר רב חסדא: שמעתי מרבותי שפירכוס שאמרו שהוא סימן חיים. ומתירים בגללו את המסוכנת, הוא זה שאירע בסוף השחיטה. והוסיף רב חסדא, מאי [ומה פירוש] בסוף שחיטה? לא בסוף שחיטה ממש, אלא אפילו באמצע שחיטה, לאפוקי [להוציא] אם פרכסה רק בתחלת שחיטה, שלא מתירים אותה בגללו, מפני שסימן הוא שלא נותרה בה חיות עד גמר השחיטה. אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? דתנן [ששנינו במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה, שאין זה אלא סימן ליציאת הנפש. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל [כל כך היא צריכה להמשיך ולחיות] לאחר שחיטה, עד שתחזיר ידה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באמצע שחיטה? אמר ליה [לו] רבא: אין מכאן ראיה, לעולם אפשר לפרש שמדובר בסוף השחיטה, ובכל זאת פסולה, שאני אומר: כל שאינה עושה כן שמחזירה את ידה בסוף שחיטה — בידוע שנשמתה נטולה הימנה (ממנה) עוד קודם לכן. רב נחמן בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — אפילו היה בתחלת שחיטה. והוסיף ואמר רב נחמן בר יצחק: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר׳ שמעון: השוחט בלילה, ולמחר מצא כתלים מלאים דם — כשרה, שכן ודאי שזינקה בשעת שחיטה, וכמדת ר׳ אליעזר. ואמר שמואל: כתלים אלה אינם כתלים של הבית, אלא כותלי בית שחיטה שנינו, כלומר, מקום השחיטה בצואר. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאפילו בתחלת שחיטה סימן חיים הוא — שפיר [יפה, מובן הדבר], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא אם היה בסוף שחיטה, מה יועיל הדבר שנמצא דם במקום השחיטה? ליחוש דלמא [נחשוש שמא] בתחלת שחיטה זינקה דמה, ואחר כך כבר לא עשתה כן! ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] זינוק שהוא עדיף מפירכוס יד או רגל, שהוא סימן חיות גדול יותר, ודי אם נעשה בתחילת השחיטה כדי להראות על חיות. אבל בפירכוס, רק אם נעשה הדבר באמצע השחיטה הרי זה סימן חיות. ומשיבים: ומי [והאם] עדיף הוא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] ר׳ אליעזר אומר: דייה אם זינקה, ומהלשון ״דייה״ משמע שזינקה הוא סימן קל יותר מזה שאמר רבן גמליאל שתפרכס ביד וברגל! ואומרים: אכן, הזינוק סימן קל הוא יותר מהסימן שנתן רבן גמליאל, שהצריך פירכוס ביד וגם ברגל, ואולם הוא עדיף מדרבנן [מן הסימן של חכמים] שהוא פירכוס או ביד או ברגל, שהוא סימן חיים דווקא אם היה באמצע השחיטה, ולא בתחילתה. אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי, אקשי בה אבוה דבר [הקשה בה אביו של בן] אבוברם, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה אחוה דבר [אחיו של בן] אבוברם: ומדרבנן [ומן הסימן שאמרו חכמים] מי [האם] זינוק עדיף? והא תנן [והרי שנינו], וחכמים אומרים: אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל. ונברר: רבנן אהייא קיימו [חכמים על מה הם עומדים], לאיזו דעה הם מתייחסים? אילימא [אם תאמר] על זו של רבן גמליאל, שאינו סימן חיים עד שתפרכס ביד וגם ברגל — והלוא מקילים הם ממנו, ואם כן ״כיון שפירכסה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שדי בכך! אלא פשיטא [פשוט] שדבריהם מתייחסים לשיטת ר׳ אליעזר, שאמר: דיה אם זינקה. ומעתה, אי [אם] זינוק עדיף, מאי [מהי] לשון ״עד שתפרכס ביד או ברגל״? והרי ״כיון שפירכסה ביד או ברגל״ צריך היה לומר! אלא בהכרח, זינוק נחשב סימן חיות קטן יותר. ואם כן עומדת בעינה ההוכחה של רב נחמן בר יצחק, מזינוק שבתחילת השחיטה, שהוא סימן חיות, וכל שכן פירכוס. רבא אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — דווקא אם היה בסוף שחיטה. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתניא [ששנויה ברייתא]: ״שורמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush