גמרא
פירוש
אַלְמָא מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ הָכָא נָמֵי מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ הִלְכָּךְ שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר מוֹכֵר חַיָּיב דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ מַתָּנָה דְּכֹהֵן גַּבָּךְ הִיא לֹא שִׁיֵּיר לוֹקֵחַ חַיָּיב דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר מַתָּנָה דְּכֹהֵן לָא זַבֵּנִי לָךְ.הדרן עלך ראשית הגז
פרק יב – שילוח הקן
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אלמא [מכאן] שמתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם מוכר], כלומר, אינו יכול למכור, הכא נמי [כאן גם כן] מתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם יכול למכור]. הלכך [על כן]: אם שייר המוכר — הרי המוכר חייב, דאמר ליה [שאמר לו] הלוקח: מתנה של הכהן גבך [אצלך] היא, אבל אם לא שייר שום דבר לעצמו — לוקח חייב, דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: מתנה של הכהן לא זבני [מכרתי] לך, אלא אתה צריך להפריש אותם משלך.
פרק יב
א משנה דין שילוח הקן האמור בתורה נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ. וכמו כן נוהג דין זה בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים) ובין שלא בפני הבית. ואולם נוהג דין זה דווקא בעופות של חולין אבל לא בעופות המוקדשין. ומציינים: יש חומר (חומרה) בדין כסוי הדם מדין שילוח הקן, שכן דין כסוי הדם נוהג גם בחיה וגם בעוף, בין שהיה בעל חיים זה מזומן לו, שגדל ברשותו, ובין שאין מזומן לו. ואילו דין שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף בלבד ולא בחיה, וכן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן. ומפרטים: איזהו (מיהו המוגדר) שאינו מזומן? כל עופות, ואפילו אלה שהם עופות ביתיים כגון אווזין ותרנגולים שברחו מן הבית וקננו בפרדס, שנחשב כמי שאינו מזומן, שכן יכול הוא לפרוח משם. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות (סוג יונים הגדל בבתי אדם) — הרי אלה נחשבים כמזומנים, ולפיכך הריהו פטור משילוח האם. וכן אם היה זה עוף טמא — הוא פטור מלשלח את האם. ואף אם היה זה עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא — פטור מלשלח את האם. סוג העוף הנקרא קורא, שדרכו של הזכר שגם הוא דוגר על הביצים, כדרכה של הנקבה — ר׳ אליעזר מחייב לשלח את הקורא הזכר, וחכמים פוטרין. ב גמרא שנינו במשנתנו וכן בכמה פרקים קודמים ביטויים זהים בדינים אלה שהם נוהגים בכולם, ״בארץ ובחוצה לארץ״; ״בפני הבית ושלא בפני הבית״; ״בחולין ובמוקדשין״, ועל כך אמרו ר׳ אבין ור׳ מיישא, חד [אחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו שנוהג הדין האמור בהם בארץ ובחוצה לארץ — הרי זה שלא לצורך. כיון שמצוות אלה אינן חובות הארץ אלא חובות הגוף, שברור שנוהגות אף בחוצה לארץ. לבד [חוץ] ממה ששנינו בענין ראשית הגז, שהיה צורך לשנות כן, כדי לאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת ר׳ אלעאי, שאמר כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ בלבד. וחד [ואחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו את הלשון ״בפני הבית ושלא בפני הבית״ — הרי זה שלא לצורך, שהרי חובות הגוף הן, וברור שהן נוהגות אף לאחר החורבן. לבד [חוץ] מאיסור ״אותו ואת בנו״, שנצרכה לשון זו בעניינו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ובענינא [ובענין, בפרשת] קדשים כתיב [נאמר] איסור זה (ויקרא פרק כב), מעתה יש לומר כי דווקא בזמן דאיכא [שיש] קדשים, כשבית המקדש קיים — ננהוג [ננהג] באיסור זה, ואולם בזמן דליכא [שאין] קדשים, בעת שאין בית המקדש קיים — לא ננהוג [לא ננהג] איסור זה, לכך קא משמע לן [התנא משמיע לנו] שנוהג איסור ״אותו ואת בנו״ אף בזמן שאין בית המקדש קיים. ותרוייהו אמרי [ושניהם אמרו] כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו ״בחולין ובמוקדשים״ (בדין ״אותו ואת בנו״ ובדין גיד הנשה) — הרי זה לצורך, שכן לא היינו יודעים כי נוהג דין זה אף במוקדשים אלמלא השמיעתנו כן המשנה, לבד מגיד הנשה, שלא היה צורך להשמיענו שנוהג אף במוקדשים, שהרי פשיטא [פשוט] שכן הוא! וכי משום דאיקדש פקע ליה [שהוקדש פקע לו] איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]? ומקשים: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו] (לעיל פט,ב) את דברי אותה משנה שבענין גיד הנשה שהריהי עוסקת בולדות קדשים, ובאלה איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה. והיה איפוא מקום לומר שאין נוהג בהם איסור גיד הנשה, שאין איסור חל על איסור, ונצרכה המשנה להשמיענו אף בגיד הנשה שהריהו נוהג במוקדשים! ומשיבים: מאי טעמא אוקימנא [מה טעם העמדנו] את דברי המשנה בולדות קדשים? לאו [האם לא] משום דקשיא לן [שהיה קשה לנו] על דברי המשנה שלא ליתני [שלא ישנה] כלל דין זה שנוהג בחולין ובמוקדשים, שהרי זה שלא לצורך. לכך אמרו ר׳ אבין ור׳ מיישא כי קושיה זו שהיתה קשה לנו על דברי אותה משנה מעיקרא [מתחילה] כשסברנו שמדובר בה בבהמה שהוקדשה נמי לא תקשי [גם כן לא יקשה] לך, שכן איידי דתנא [מתוך ששנה] התנא את הלשון ״בחולין ובמוקדשין״ לצורך (לענין ״אותו ואת בנו״) תנא נמי [שנה גם כן] לשון זו שלא לצורך (לענין גיד הנשה). ג שנינו במשנתנו כי מצות שילוח הקן נוהגת דווקא בחולין אבל לא במוקדשים, ושואלים: אמאי [מדוע] לא נוהגת המצוה אף במוקדשים? ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב]: ״שלח תשלח את האם״ (דברים כב, ז) — אין המדובר אלא במי (בעוף) שאתה מצווה לשלחו, יצא (התמעט) זה העוף המוקדש שאי (שאין) אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. אמר רבינא: הלכך [משום כך], לפי נימוק זה, עוף טהור שהיה בבית ויש לו בעלים, שהרג את הנפש, והריהו עתה חייב מיתה — פטור משלוח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: ״שלח תשלח את האם״ — דווקא במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה העוף שהרג שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה דבר זה] לגבי העוף שהרג והיה רובץ על הביצים? אי דגמר דיניה [אם שכבר נגמר דינו למיתה] —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush