גמרא
פירוש
אִי אַגַּוַּאי קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
אֶלָּא זֶה לְמָה לִי לְכִדְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אהַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
גּוּפָא אָמַר רַב חִסְדָּא הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם מַאי טַעְמָא אִיבָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב זֶה וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואי אגואי [אם נניף אותם בפנים, במקדש] — אין לעשות כן, שהרי בכך קא מעייל [הוא מכניס] חולין לעזרה! הלכך, לא אפשר לקיים הנפה בחזה ושוק של חולין, ואין איפוא צורך בכתוב ללמדנו שהם פטורים מחזה ושוק!
ושואלים: אלא מעתה הכתוב בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: ״ו זה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה״ (דברים יח, ג), למה לי? ומשיבים: הדבר נצרך להלכה זו כדברי רב חסדא, שכן אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן קודם שנתנם לכהן — פטור מלשלם. שכן אמר הכתוב ״וזה״ — שדווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן הן שניתנות לכהן, ולא תמורתן.
א למעלה הובאה הלכה בשמו של רב חסדא, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה, או שאכלן — פטור מלשלם לכהן את תמורתם. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — איבעית אימא דכתיב [אם תרצה אמור משום שכתוב] ״זה״ — דווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן ניתנות לכהן, ולא תמורתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דהוה ליה [שהרי הוא] ממון שאין לו תובעים, שהרי אין כהן מסויים שיכול לתבוע את הממון הזה ממנו, שאין המתנה שייכת לכהן מסויים.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הכתוב ״וזה יהיה משפט הכהנים״ — מלמד שהמתנות הניתנות לכהנים הינן דין (״משפט״). ויש לברר: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, שיכולים הכהנים לתבוע אותן בבית הדין, ומורים בית דין לבעלים לתת להם, ושלא כדברי רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לענין לחולקן בדיינין, שבית הדין מורה לבעלים למי לתת אותן, וכדברי
רב שמואל בר נחמני, שכן אמר רב שמואל בר נחמני, אמר ר׳ יונתן: מנין שאין נותנין מתנה (של כהונה) לכהן עם הארץ? שנאמר ״ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה׳ ״(דברי הימים ב לא, ד), לומר שכל כהן המחזיק בתורת ה׳ — יש לו מנת (מתנת כהונה), ואילו כהן זה שאינו מחזיק בתורת ה׳ — אין לו מנת.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין דברי רב חסדא אלה, ר׳ יהודה בן בתירא אומר: הכתוב ״וזה יהיה משפט הכהנים״ — מלמד שהמתנות דין. יכול אפילו מתנת חזה ושוק הינה דין? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״זה״ שהיא לשון מיעוט: דווקא מתנת זרוע לחיים וקיבה הן דין, ולא מתנת חזה ושוק.
ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין אמר]? אילימא [אם תאמר] לענין לחולקו בדיינין, ולהשמיענו שאין חזה ושוק מתחלקים על פי הוראת בית דין — אטו [וכי] חזה ושוק לאו [לא] בדיינין מיחלקו [מתחלקים]? והרי בהוראת בית דין אין הם ניתנים לכהן עם הארץ! אלא לאו [האם לא] לענין להוציא בדיינין, ומכאן שמתנות כהונה (מלבד חזה ושוק) ניתנות לתובע על פי הוראת בית דין, ושלא כדעת רב חסדא!
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דאתו לידיה [שכבר באו המתנות לידו של הכהן], ואחר כך גזלו הבעלים הראשונים אותן מידי הכהן, ולמדנו שיכול הכהן לתבוע בבית דין את מתנותיו, ובית דין מורה לבעלים לתיתן לכהן. ותוהים: אי דאתו לידיה [אם מדובר באופן שכבר הגיעו לידו] של הכהן, מאי למימרא [מה יש לומר בזה], ודאי שיכול הכהן לתובען בבית דין, שהרי הן שלו! ומשיבים: מדובר באופן דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו לידו בטבלם, לפני שהופרשו מתנותיהן], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות], והריהן של הכהן, ולקיחתן ממנו בעל כרחו הריהי גזל.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] עוד לענין דעת רב חסדא, ממה ששנינו: בעל הבית (עשיר) שהיה עובר ממקום למקום, ובתוך כך נגמר כספו והוא זקוק לאוכל, כעני, וצריך איפוא ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כדי לקיים את עצמו — הרי זה נוטל לפי שעה, ולכשיחזור לביתו יטול מכספו וישלם מה שלקח לעני. אלו דברי ר׳ אליעזר. והרי זה שלא כדעת רב חסדא!
אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן, ומן הדין אין העשיר יכול להיתבע בבית דין על כך. אמר רבא בתמיהה על הסברו של רב חסדא: תנא תני [התנא שנה] ״ישלם״, שמשמעה חובה, ואת אמרת [ואתה אומר] שמדת חסידות שנו כאן?! ועוד תמיהה על עצם השאלה מדברי ר׳ אליעזר: וכי ממנו ליקום וליתוב [אתה קם ומקשה]? הרי דבריו נדחו מן ההלכה?
אלא מסיפא [מסופה] של אותה הלכה הקשו על רב חסדא, ששנינו, וחכמים אומרים: אין אותו בעל הבית צריך לשלם לעניים בבואו לביתו, משום שעני היה באותה שעה כשנזקק לקחת מתנות עניים. ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שבאותה עת הוא היה עני, הא [הרי] אם היה עשיר באותה עת, ולקח מתנות עניים שלא כדין — משלם לעניים התובעים אותו בבית דין, ויש לברר:
אמאי [מדוע] ישלם? ליהוי [יהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלדעת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ועל כך אמר רב חסדא: אף העשיר שאכל מתנות עניים אינו חייב מן הדין לשלם להם, אלא אם כן רוצה בכך, ומידת חסידות שנו כאן.
ומציעים עוד בבירור שיטת רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנין לבעל הבית שאכל את פירותיו כשהם טבלין, שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ואכל את כולם. וכן לוי שאכל מעשרותיו כשהם טבלים ולא הפריש מהם תרומת מעשר לכהן, מנין שהוא פטור מן התשלומין? תלמוד לומר ״ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה׳ ״ (ויקרא כב, טו) — אין לך הכהן זכות בהן אלא משעת הרמה ואילך, וכיון שאכלם לפני שהרים מהם את תרומותיו ומעשרותיו, אין זכות תביעה לכהן עליהן. ונדייק:
הא [הרי] אם אכלם משעת הרמה ואילך מיהא [על כל פנים] יש זכות תביעה לכהן על מעשרותיו, ומשלם האוכלם. ויש לשאול: אמאי [מדוע] חייב לשלם, ליהוי [שיהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וכשיטת רב חסדא שהריהו פטור! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדוברמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush