גמרא
פירוש
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת.
אֲבָל בִּשְׁעַת נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ור׳ יוחנן אמר: לאחר נפילה מחלוקת. ושואלים: אבל בשעת נפילה מאי [מה הדין] — דברי הכל פטור? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר׳ יוחנן לקמן [לפנינו] על משנה אחרת בפרקנו: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] שיטת ר׳ מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד כי הוא סבור שר׳ מאיר מחייב, ואין כאן דברי הכל! ומשיבים: אלא מאי [מה] תאמר — דברי הכל חייב? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר׳ יוחנן לקמן [לפנינו]: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] ר׳ מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] ואינם סבורים שפושע הוא! אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שמפקיר נזקיו דהכא [של כאן] הוא דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] כיון שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל], שלא מחמת אונס — הרי הם מחייבי [מחייבים]. א איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים במפורש בבעיה זו: מפקיר נזקיו, כלומר, אדם שהשאיר דבר המזיק ברשות הרבים והפקירו, ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור. ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מאן [מי] שמחייב סבור כר׳ מאיר, ומאן דפטר כרבנן [ומי שפוטר סבור כחכמים]? ודוחים: לא, אליבא [לשיטת] ר׳ מאיר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שמפקיר נזקיו חייב. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים]. מאן דפטר [מי שפוטר] סבור בפשטות כדעת רבנן [חכמים], ומאן דמחייב אמר [ומי שמחייב יכול לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאומר אני] את דברי אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אני אומרם, כיצד? עד כאן לא שמעת כי פטרי רבנן [פוטרים חכמים] אלא במפקיר נזקיו דהכא [של כאן] במקרה שלנו, משום שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל] — מחייבי [מחייבים הם]. במחלוקת זו לא היה ברור מי הוא זה שאמר חייב ומי אמר פטור, ומציעים: תסתיים [תוגדר] כי ר׳ אלעזר הוא שאמר חייב. שאמר ר׳ אלעזר משום [בשם] ר׳ ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם מצד דיני הקניינים, ובכל זאת עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, שיש לו אחריות הלכתית עליהם, ואלו הן: בור שחפר אדם ברשות הרבים, וחמץ שנשאר ברשותו של אדם משש שעות ולמעלה (כלומר, מחצות היום של ערב פסח), שאף שחמץ זה אסור בהנאה, ואם כן אין לו ערך והופקע מרשות בעליו, בכל זאת הוא מצווה בביעורו מן העולם. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן הוא. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך] שמפקיר נזקיו חייב? והא [והרי] אמר ר׳ אלעזר איפכא [היפך] הדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ההופך את הגלל (זבל בהמות) ברשות הרבים והוזק בהן אחר — ההופך חייב בנזקו. ואמר ר׳ אלעזר: לא שנו אלא שנתכוין הופך הגללים לזכות בהן, אבל אם לא נתכוין לזכות בהן — פטור. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו — פטור, שהרי מתחייב רק כאשר זכה בגללים הללו, ונעשו קניינו! אמר רב אדא בר אהבה: כשפטר ר׳ אלעזר את זה שהפך את הגלל בלא להתכוון לזכות בו, הרי זה במקרה שהחזירה, את הגלל, למקומה שהיה בו מתחילה. אמר רבינא: משל של דברי רב אדא בר אהבה למה הדבר דומה — למוצא בור מגולה ברשות הרבים, וכסהו, וחזר וגילהו, שהאחריות אינה מוטלת עליו, כיון שרק החזיר את מצב הדברים לקדמותו, ונשארה האחריות על מי שפתח תחילה את הבור. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מי דמי [האם דומה] המשל? התם [שם] בענין הבור לא אסתלק להו [הסתלק לו] מעשה ראשון שהרי גם כשכיסה את הבור, הבור עצמו נשאר במקומו. הכא אסתלק להו [כאן הסתלק להם] מעשה ראשון, שהרי כאשר סילק את הגלל ממקומו שוב לא היה שם ״בור״ (דבר הגורם לנזק) וכאשר החזירו — יצר מחדש דבר המזיק. הא לא דמי [זה אינו דומה] אלא למוצא בור מגולה וטממה (סתמו, ומילאוהו עפר) וחזר וחפרה, דאסתלקו להו [שהסתלק לו] המעשה של החופר הראשון וקיימא לה [ועומד הוא] ברשותו של החופר השני, ואם כן צריך להיות חייב באופן שהעמיד רב אדא בר אהבה את דברי ר׳ אלעזר! אלא אמר רב אשי: כאן מדובר כשהפכה לפחות משלשה, שלא הגביה את הגלל אלא פחות משלושה טפחים, שאין זו נקראת הזזה, והרי זה כמו שלא שינה כלל את המצב הקודם. ושואלים: ולהסבר זה, ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר׳ אלעזר לאוקמיה [להעמיד] את המשנה במקרה המיוחד הזה כגון שהפכה לפחות משלשה, וטעמא [והטעם, דווקא] דכי [כאשר] נתכוין לזכות בה חייב, הא [הרי] אין מתכוין לזכות בה — לא? לוקמה [שיעמידנה את המשנה] במקרה שהפכה למעלה משלשה, ואף על גב [ואף על פי] שלא נתכוין לזכות בה — חייב? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו עצמה היתה קשה לו], והקושי הזה הוא שגרם לו להגיע למסקנה זו. כי מאי אריא [מה שייך] לשון ״הפך״? לתני [שישנה] ״הגביה״! אלא כיון שלא אמר ״הגביה״, שמשמעו סתם שהגביה לשם קנין ולמעלה משלושה טפחים, שמע מינה [למד מכאן] כי כל ״הפך״ למטה משלשה הוא. ומעירים: כיון שהוכחנו שר׳ אלעזר אמר כי המפקיר נכסיו ברשות הרבים והזיקו חייב, אם כן ר׳ יוחנן הוא שאמר פטור. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך] שהמפקיר נזקיו פטור? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית, וכן הגודר גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן בכל אחד ממקרים אלה אחר — הרי זה חייב בנזקו. ואמר ר׳ יוחנן: לא שנו בגודר גדרו בקוצים שחייב אלא במפריח, כלומר, שהיו קוצי הגדר יוצאים בתוך רשות הרבים, אבל במצמצם את הקוצים ברשותו — פטור. ומעתה נברר: מצמצם מאי טעמא [מה טעם] פטור — לאו [האם לא] משום דהויא ליה [שהרי הוא] כבור ברשותו שלו? ומכלל הדברים אתה לומד דחיובא [שחיוב] של בור ברשות הרבים הוא. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו חייב! שהרי קוצים אלה בוודאי הפקירם. ודוחים: לא, לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: מפקיר נזקיו בדרך כלל פטור, ומצמצם את הגדר לרשותו מאי טעמא [מה טעם] פטור? לא משום שהוא בור ברשותו, אלא משום דאתמר עלה [שכבר נאמר עליה], אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים אלא להרחיק קצת מהם, ולכן אם אדם נתקל בקוצים של הגדר, אין זה נחשב למעשה רגיל אלא כיוצא דופן, ולכן אין בעל הגדר חייב על כך. ושואלים עוד: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר׳ יוחנן כלל גדול: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנה]: החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב, משמע שחייב על נזקים בדבר שאינו קניינו! אלא לעולם תאמר שר׳ יוחנן הוא שאמר שמפקיר נזקיו חייב. ומקשים: ומכיון שר׳ יוחנן אמר חייב, אתה צריך לומר כי ר׳ אלעזר הוא הסבור שפטור? ואולם והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזרמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush