גמרא
פירוש
רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב קֵירַב נְגִיחוֹתָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֲמַרוּ לֵיהּ זָבָה תּוֹכִיחַ שֶׁרִיחֲקָה רְאִיּוֹתֶיהָ טְמֵאָה קֵירְבָה רְאִיּוֹתֶיהָ טְהוֹרָה.
אָמַר לָהֶן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {ויקרא ט״ו:ג׳} וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ אתָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַזָּב בִּרְאִיּוֹת בוְאֶת הַזָּבָה בְּיָמִים.
מִמַּאי דְּהַאי וְזֹאת לְמַעוֹטֵי זָבָה מֵרְאִיּוֹת אֵימָא לְמַעוֹטֵי זָב מִיָּמִים אָמַר קְרָא {ויקרא ט״ו:ל״ג} וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה מַקִּישׁ זָכָר לִנְקֵבָה מָה נְקֵבָה בְּיָמִים אַף זָכָר בְּיָמִים.
וְלַקֵּישׁ נְקֵבָה לְזָכָר מָה זָכָר בִּרְאִיּוֹת אַף נְקֵבָה בִּרְאִיּוֹת הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא וְזֹאת.
וּמָה רָאִיתָ מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט רְאִיּוֹת קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט יָמִים.
תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ מוּעָד כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְתָם שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ דִּבְרֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אם ריחק נגיחותיו, שנגח שלוש פעמים במשך שלושה ימים זה אחר זה — הריהו חייב כמועד, קירב נגיחותיו שנגח שלוש פעמים במשך פחות משלושה ימים — לא כל שכן שיהיה כן? אמרו ליה [לו] לר׳ מאיר, הרי פירכה לקל וחומר זה: זבה תוכיח, שאם ריחקה ראיותיה, כלומר, אם רואה זוב במשך שלושה ימים זה אחר זה — הרי היא טמאה, ואולם אם קירבה ראיותיה, וכגון שרואה זוב שלוש פעמים באותו יום — עדיין היא טהורה! אמר להן: מכאן אין ראיה, הרי הוא הכתוב אומר בדין זב: ״וזאת תהיה טמאתו בזובו״ (ויקרא טו, ג), ״זאת״ היא הדגשה מיוחדת, שבענין זה יש ללכת לפי לשון הכתוב כלשונה, תלה הכתוב את טומאת הזב שיהא הגבר נחשב לזב במספר הראיות שראה זיבה, ואת טומאת הזבה תלה הכתוב במספר הימים שרואה (״ימים רבים״, ויקרא טו, כה). אבל לענין שור הנוגח עומד הקל וחומר בעינו. ושואלים לעצם הענין: ממאי דהאי [מנין שזה] הביטוי הממעט ״וזאת״, למעוטי [למעט] זבה מראיות הוא בא? אימא [אמור] שבא למעוטי זב מימים, שזב יהיה דווקא זה שרואה שלוש ראיות ביום אחד ולא בשלושה ימים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] פסוק אחר ״והזב את זובו לזכר ולנקבה״ (ויקרא, לג), הרי בפסוק זה מקיש (משווה) טומאת זיבה של זכר לזו של נקבה, ללמדנו: מה נקבה בימים — אף זכר בימים. ומקשים: ולקיש [ושישווה] להיפך, שבא הכתוב להשוות נקבה לזכר, ונאמר כך: מה זכר מיטמא בראיות אף אם הן ביום אחד — אף נקבה טומאתה תלויה בראיות! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] אפשרות זו במלה ״וזאת״. ושואלים: ומה ראית לומר שהמיעוט מכוון למעט נקבות מראיות, ולא למעט זבים מימים? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] הדבר, כי כאשר קאי [עומד, עוסק] הכתוב בעניני ראיות — ממעט הוא ראיות, אבל האם יכול אתה לומר כי כאשר קאי [עומד, עוסק] בענין ראיות שעל ידי זה יהא ממעט ימים?! שהמיעוט ״וזאת״ נאמר בהלכות הזב שהוזכרו בו ראיות, ולא ימים. ושוב לענין הגדרת תם ומועד, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: איזהו מועד — כל שהעידו בו שנגח בשלשה ימים, ושב דינו להיות תם — בזמן שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, אלו דברי ר׳ יוסי. ר׳ שמעון אומר: מועד — כל שהעידו בו שלש פעמים, ולא אמרו שלשה ימים — אלא לחזרה בלבד, כלומר, שאם לא נגח שלושה ימים הרי הוא חוזר ונעשה תם. שתי השיטות הנוספות הללו מצרפות בתוכן מדברי ר׳ יהודה ומדברי ר׳ מאיר שבמשנתנו. אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר׳ יהודה במועד שהוא כל שהעידו בו שלושה ימים, שהרי ר׳ יוסי מודה לו, והלכה כר׳ מאיר בתם, כלומר, שחוזר לתמותו משיהו תינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, שהרי ר׳ יוסי מודה לו בענין זה. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולימא מר [ושיאמר אדוני] להיפך, הלכה כר׳ מאיר במועד, שהרי ר׳ שמעון מודה לו, והלכה כר׳ יהודה בתם, שהרי ר׳ שמעון מודה לו! אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא: אנא [אני] כר׳ יוסי סבירא לי [סבור אני] ואני פוסק לגמרי כפי שיטתו, שר׳ יוסי נימוקו (טעמו וסברתו) עמו ולכן ראוי לפסוק כשיטתו בכל מקום. א אבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: ״שלשה ימים״ דקתני [ששנה] במשנה בשיטתו של ר׳ יהודה, ששור נעשה מועד אם העידו בו שלושה ימים, האם הם נדרשים כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד] או לייעודי גברא [להעיד באיש] שנגח שורו, לומר לו שישמור על שורו? ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן, מה ההבדל] אם כך או כך הוא? ומשיבים: במקרה דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [שבאו שלוש כיתות עדים ביום אחד] לבית דין, וכל אחת מעידה על נגיחה ביום אחר, אי אמרת [אם אומר אתה] שעדותם היא כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד], לברר לנו שהוא רגיל בנגיחה — אם כן הרי הוא מייעד [נעשה מועד] בעדותם. ואי אמרת [ואולם אם אומר אתה] שעדותם היא כדי לייעודי גברא [להעיד באיש] — הריהו לא מייעד [נעשה מועד] בכך, כיון שלא העידו בו בשלושה ימים, אלא ביום אחד בלבד, שכן מימר אמר [יכול הוא לומר]: רק השתא [עכשיו היום] הוא דקמסהדו [שמעידים] בי בפעם ראשונה, ואינו מועד עד שיתרו בו שלושה ימים. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה זו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים, או בפני בעלים ושלא בפני בית דין — אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים. ועוד בהלכות אלו: העידוהו שנים עדים באשר לנגיחה ראשונה, ושנים באשר לנגיחה שניה, ושנים באשר לנגיחה שלישית — הרי כאן שלש עדיות נפרדות, ואולם הן נחשבות עדות אחת לענין הזמה, שאם יתברר שקבוצה אחת של עדים משקרת הרי כל העדות כולה פסולה, והשור עדיין תם. לפיכך, נמצאת כת ראשונה זוממת — הרי נותרו כאן שתי עדיות שהעידו שנגח, ומשלם עליהן חצי נזק. והוא בעל השור פטור מלשלם נזק שלם. והן העדים הזוממים פטורים מלשלם לבעלים מה שהיה צריך לשלם עבור נגיחה של מועד, כדין עדים זוממים, שהרי הם לא העידו אלא על הנגיחה הראשונה, ובעדות זו עצמה לא היה נעשה שור מועד. וכן אם נמצאת גם כת שניה זוממת — הרי כאן עדות אחת השלישית, והוא הבעלים פטור מנזק שלם, והן העדים הזוממים פטורים מלשלם לו נזק שלם. נמצאת גם כת שלישית זוממת — כל העדים כולן חייבין, שהכת השלישית מתחייבת בתשלום עבור חצי נזק הנגיחה השלישית שרצו לחייבו, ושלוש הכתות מתחלקות ביניהן בתשלום חצי הנזק הנוסף שרצו לחייבו כשור מועד. ועל זה נאמר ״ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו״ (דברים יט, יט). עד כאן לשון הברייתא, ומעתה נברר: אי אמרת [אם אומר אתה] שהעדות היא כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד] — שפיר [יפה] ומובן הדין, שהרי לשיטה זו מדובר שבאים כולם להעיד ביום אחד, ובוודאי יודעים הם זה בעדותו של זה, ולכן אחראים גם העדים הראשונים לעדות השקרית של האחרונים, שהם כשותפים בכוונה לעשות את השור מועד, אף שהם עצמם העידו אמת.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush