גמרא
פירוש
מָה תַּלְמוּד לוֹמַר {דברים כ״א:ט״ז} לֹא יוּכַל לְבַכֵּר.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִין הוּא וּמָה פָּשׁוּט שֶׁיִּפָּה כֹּחוֹ שֶׁנּוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק הַתּוֹרָה נִתְּנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה בְּכוֹר שֶׁהוֹרַע כֹּחוֹ שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יוּכַל לְבַכֵּר.
וְיֹאמַר לֹא יוּכַל לְבַכֵּר מָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״למוד״.
מה תלמוד לומר ״לא יוכל לבכר״ (דברים כא, טז)? — לפי שנאמר: ״והיה ביום הנחילו את בניו״ (דברים כא, טז), שיכול אתה לומר כך, והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה בן פשוט (שאינו בכור) שיפה כחו בירושה, ובמה? — שנוטל חלקו בירושה גם בדבר שהוא ראוי לבוא ליד אביו, אף שאיננו ברשות אביו בעת מותו, כנוטל חלק במוחזק כבר ברשותו של אביו — התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ולמנוע את הבן הפשוט מנחלתו, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל חלק בכורתו בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שיכול האב להפקיעו מבכורתו? — תלמוד לומר: ״לא יוכל לבכר״. ומצד שני: ויאמר הכתוב רק ״לא יוכל לבכר״, מה תלמוד לומר ״והיה ביום הנחילו את בניו״? — שיכול, והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק — אמרה תורה: ״לא יוכל לבכר״, פשוט שיפה כחו מן הבכור, שנוטל בראוי כבמוחזק — לא כל שכן שאינו יכול להעבירו מנחלתו! תלמוד לומר: ״והיה ביום הנחילו את בניו״, לומר: התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. הרי שאין די ב״לא יוכל לבכר״ ללמד שיכול האב להנחיל לכל מי שירצה מבניו. ועוד בפסק ההלכה בענין זה, מביאים: אמר ר׳ זריקא אמר ר׳ אמי אמר ר׳ חנינא אמר רבי: הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה. אמר ליה [לו] ר׳ אבא לר׳ זריקא: ״הורה״ איתמר [נאמר] כלומר, הורה רבי כר׳ יוחנן בן ברוקה במעשה שבא לפניו. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי בסופו של דבר הם מסכימים להלכה ולמסורת, ומדוע מדקדק ר׳ אבא לומר שהורה רבי כן? מר סבר [חכם זה, ר׳ זריקא, סבור]: הלכה עדיפא [עדיפה, גדולה יותר], שאם נמסר לנו שכך פסק הלכה עקרונית וכללית בענין, הרי זה חשוב יותר מאשר אם נמסר לנו שכך הורה למעשה במקרה מסויים. ומר סבר [וחכם זה סבור]: מעשה רב (גדול יותר) שאם נהג חכם והורה למעשה באותו אופן, הרי זה עדיף מאשר פסק הלכה עקרוני. א ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אין למדין הלכה לא מפי תלמוד, ממה שהרב מלמד, ולא מפי מעשה, שרואה שכך עשו מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה מוגדר ומסויים, ששאל עליו והורו לו הלכה בו. ואף אם שאל ואמרו לו הלכה למעשה — ילך ויעשה מעשה כמו שהורו לו, ובלבד שלא ידמה הוראה זו ויחיל אותה מדעת עצמו אף על דברים אחרים שעליהם לא שאל במפורש. ושואלים: מאי [מה] פירוש ״ובלבד שלא ידמה״? והא [והרי] כל התורה כולה דמויי מדמינן לה [מדמים אנו אותה מדבר לדבר], שכל לימודנו בהלכה אינו אלא בדרך של השוואת דבר מסופק לדבר שכבר נקבעה בו הלכה! אמר רב אשי, הכי קאמר [כך אמר]: ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאף שבהלכות אחרות אכן מדמים דבר לדבר, בדיני טריפות — להגדיר מהי טריפה, שעומדת למות ואסורה באכילה — אל ידמה. דתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, אלא כל אחת יש לה דין לעצמה. ומוסיפים: ואל תתמה שכן הוא, שהרי פעמים באותו איבר עצמו אף שאם חותכה מכאן ומתה, מכל מקום אם חותכה מכאן וחיתה, ואין הבהמה נטרפת בכך. ועוד בענין זה, אמר ליה [לו] ר׳ אסי לר׳ יוחנן: כי אמר לן מר [כאשר אדוני אומר לנו] ״הלכה הכי [כך]״, נעביד [נעשה] מעשה? אמר ר׳ יוחנן: לא תעבידו [תעשו] עד דאמינא [שאני אומר] ״הלכה למעשה״. אמר להו [להם] רבא לרב פפא ולרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא [כאשר בא פסק דין שלי לפניכם ואתם רואים בו קושי], לא תקרעוהו מיד כדי לבטלו עד דאתיתו לקמאי [שאתם באים לפני] לדון עליו, אי אית [אם יש] לי טעמא [טעם בדבר] — אמינא לכו [אומר לכם], ואי [ואם] ל א — הדרנא [אחזור] בי ממה שפסקתי. ואם יבוא פסק דין שלי לפניכם לאחר מיתה, שאז אין אתם יכולים לדון אתי עליו — לא מיקרע תקרעוהו [אל תקרעו אותו], ואולם מגמר נמי לא תגמרו מיניה [ללמוד גם כן אל תלמדו ממנו]. והסביר את דבריו אלה הנראים כסותרים זה את זה: לא מיקרע תקרעיניה [אל תקרעו אותו] — דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא [שאם הייתי שם, שמא הייתי אומר לכם טעם] ומסביר את דבריי עד שהייתם מקבלים אותם,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush