גמרא
פירוש
אשֶׁהַנְּזִירוּת חָל עַל הַנְּזִירוּת.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
(ג.) הניחא למאן דאמר דברה. שילהי אלו מציאות. הרא״ם ז״ל.
(ג.) וכתב הרי״ץ: ויש מי שפירש שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ושתה בו ביום עובר בשני לאוין. הרי״ץ ז״ל.
שנזירות חל על נזירות. אף על פי שאינו נזיר דלא משמע קרא שהוא נזיר בפרשת נזיר. א״ה הלשון מגומגם. ואולי צ״ל אף על פי שהוא נזיר דמשמע ליה קרא שהוא נזיר מדכתיב בפרשה נזיר. אבל לגבי נדר לא שייך לומר שנדר חל על נדר שבפעם אחת הוא נאסר לעולם. הרא״ם ז״ל.
וכתב הריטב״א ז״ל: ומיהו גבי נדר אם אמר ככר זה עלי היום אינו אסור בו אלא היום ואין לומר בו נדר חל על נדר. וכדתנן יש נדר בתוך נדר כלומר לפעמים יש נדר בתוך נדר כגון נזירות אבל אין שבועה בתוך שבועה לעולם. עד כאן.
הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חלה על נזירות. קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא דהא לכולי עלמא כשנזר שתי נזירות וכו׳ (ככתוב בהר״ן ז״ל). וי״ל דהתם לא אצטרכינן למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם. והילכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כורחין אית לן לאוקמה בחד גוונא ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כשתמצי לומר דסבירא ליה דאין נזירות חלה על נזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד. ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעיא קרא וכדאמרינן התם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרוחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצי לומר דמאן דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כותיה. ולמסקנא לא תיקשי ליה כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא ליה מליזור וכיון שכן אי סבירא ליה נמי כמאן דאמר אין נזירות חלה על הנזירות נפקא ליה שתי נזיריות נמי מהתם. הרשב״א ז״ל.
ומשני אפילו הכי נפקא ליה מנזיר להזיר. דאם כן דלידות לחוד הוא דאתא לימא קרא ליזור כי היכי דאמר לנדור מאי להזיר. דמשמע דעכשו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לאחר זמן. שמעת מינה תרתי דנזירות חלה על נזירות וידות כנזירות. כגון דאמר ככר זו עלי. שהוא אסור בה משום ידות נדרים. היכי משכחת לה דקאי בלא יחל לחודיה הא כיון דאמר הריני נזיר וכו׳ ואם אכל קם ליה בלא יאכל ואם שתה וכו׳ דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבישים לא יאכל. אמר רבא בל יחל נמי משכחת לה דאיתיה לעבור עליו בשתים דאם אכל חייב משום לא יאכל ומשום לא יחל דברו ואם שתה נמי עובר משום לא ישתה ומשום לא יחל דברו. שיטה.
וכתב הפירוש על דרך רש״י ז״ל וז״ל: ככר זה איני אוכל ואכלה עובר משום לא יחל דברו. דקא מבטל מה שהוציא בשפתיו אינו אוכל ואכיל. אלא בל יאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים ולשתות יין וכיון דקאכיל חרצן קאי עליה בבל תאכל ומשתי חמרא קאי עליה בבל ישתה ובלא יחל היכא איכא. דבשלמא גבי נזיר מוציא בשפתיו לשון אכילה דאין נדר אלא דאמר נדר שלא אוכל ככר זו איכא בלא יחל דמיחל מוצא שפתיו. אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל או בל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא. עד כאן.
אלא אמר רבא משכחת לה דאיתיה בבל תאחר כגון דאמר כו׳. דמההוא שעתא דאמר הכי הוה ליה נזיר מדעם דהוה כו׳. מתוך שהוא דומה לדבר האומר לאשתו כו׳ שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא כל שעתא ושעתא אמרינן שמא השעה השנייה לה ונמצא שעה זו שעה אחת קודם למיתתו. והילכך אם אשת כהן היא אסורה לאכול בתרומה מיד דספק מגורשת היא והויא זרה גבה דילמא השתא מיית. ואי אכל ושתה מספיקא קם ליה בבל תאחר באיסורא בעלמא. הג״ה.
וכיון שתלה הנזירות בדבר ספק מההיא שעתא חל עליה נזירות מספק. ולא שייך הכא למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך בפרק קמא דחולין גבי תחילת הציהוב. דהתם איפשר אבל הכא אי איפשר לברר הספק כדאיתא בשלהי נזיר גבי בהרת ספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו. אבל בבל יאכל ובל ישתה לא מוקמי ליה מספיקא לחיוביה דאיכא למימר עדיין יחיה ויהיה נזיר. שיטה. הכי גרסינן אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אהאומר לאשתו וכו׳. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא ואוקמה בשנזר והוא בבית הקברות. והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר אסוקי מילתא דרבא היא כלומר דכיון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי הוא ראוי מאותה שעה להיותו נזיר שהרי קבל על עצמו להיות נזיר ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר הילכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר כיון שאיפשר שיפטור קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע כאומר לאשתו הרי גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר ואם אכל או שתה לוקה דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר. אלא כמו שכתבנו.
והא דאמרינן נמי מידי דהוה אהאומר לאשתו לא שיהא כזה ממש דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצאת אוכלת כדין למפרע אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה. אלא לדוגמא בעלמא נקטיה (כו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל). הרשב״א ז״ל.
אלא דקשיא לי למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן מאית דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מאית הוא הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן ופעמים שהן שלשה פעמים ארבעה פעמים חמישה. ועוד קשיא לי דכיון דמנדרים ילפינן דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר שלשה רגלים. וא״ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות אי נמי במקדיש שצריך להעלות לירושלם ולפיכך לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגלים. אבל בנזירות שהוא תלוי ברצונו בכל עת אינו צריך שלשה רגלים וכההיא דאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכי לא ניחא לי דהא משמע בההיא דרבא לאו חייב בבל תאחר קאמר דבל תאחר לא עבר עליה עד לאחר שלשה רגלים כקרבנות דהא צדקה ופאה אף על פי שהם לעניים לקרבנות איתקוש לבל תאחר וכולהו מחד קרא נפקי. ובהדיא תניא חייבי חרמין והערכין וצדקות וכו׳ (כמו) כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ואם תאמר היכא דקיימי עניים עובר מיד אבל היכא דלא קיימי לא מחייב לאהדורי אבתרייהו עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתב. ועוד קרבנות גופיהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד דהא קיימי כהנים וקאי מקדש. וחייבי חרמים וערכין שניתן לכהנים נמי אי איכא לכהנים ליחייב מיד כצדקה. ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד דשמעת מינה דעובר בבל תאחר אלא מיחייב עלה קאמר. ואתמהינן נמי עליה דרבא התם פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאיצטריכא טובא היא. אלא דרבא לאו לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנם דלמה לי לאמתוני כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי איצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב ואיתקש להו לבל תאחר ואינו עובר עד לאחר שלשה רגלים לא ליחייב עד לאחר שלשה רגלים קא משמע לן שלא קבע הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר. אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד. והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גונא לגבי אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה משום דבהנך כתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו׳ דהיינו רגל. כן נראה לי. ובמקומה בפרק קמא דראש השנה כתבתי בה יותר בסיעתא דשמיא. ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרינן הכא דעובר מיד היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם לאומר לאשה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. אבל מדאוריתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה. ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר כלומר ולוקה. ונראה דעל נגיעותו בטומאה ממש קא מחייב ליה דאם לומר דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו ולא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס. ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואף על פי שראיתי לרבותנו בעלי התוס׳ שאמרו שהוא הדין לאנוס לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא ומאי חידושיה דרב אשי. וצריך לעשות לי רב. הרשב״א ז״ל.
ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בעלמא דלא חיישינן למיתה וכו׳. ככתוב בהר״ן ז״ל. אי נמי הכא חיישינן שמא ימות דאי אמרת דלא הוי מיד נזיר אם כן בכל יום יאמר כן ונמצא דוחה נזירותו זמן מרובה ובתוך כך חיישינן שמא ימות. הריטב״א ז״ל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
וכתב הריטב״א ז״ל: ומיהו גבי נדר אם אמר ככר זה עלי היום אינו אסור בו אלא היום ואין לומר בו נדר חל על נדר. וכדתנן יש נדר בתוך נדר כלומר לפעמים יש נדר בתוך נדר כגון נזירות אבל אין שבועה בתוך שבועה לעולם. עד כאן.
הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חלה על נזירות. קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא דהא לכולי עלמא כשנזר שתי נזירות וכו׳ (ככתוב בהר״ן ז״ל). וי״ל דהתם לא אצטרכינן למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם. והילכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כורחין אית לן לאוקמה בחד גוונא ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כשתמצי לומר דסבירא ליה דאין נזירות חלה על נזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד. ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעיא קרא וכדאמרינן התם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרוחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצי לומר דמאן דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כותיה. ולמסקנא לא תיקשי ליה כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא ליה מליזור וכיון שכן אי סבירא ליה נמי כמאן דאמר אין נזירות חלה על הנזירות נפקא ליה שתי נזיריות נמי מהתם. הרשב״א ז״ל.
ומשני אפילו הכי נפקא ליה מנזיר להזיר. דאם כן דלידות לחוד הוא דאתא לימא קרא ליזור כי היכי דאמר לנדור מאי להזיר. דמשמע דעכשו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לאחר זמן. שמעת מינה תרתי דנזירות חלה על נזירות וידות כנזירות. כגון דאמר ככר זו עלי. שהוא אסור בה משום ידות נדרים. היכי משכחת לה דקאי בלא יחל לחודיה הא כיון דאמר הריני נזיר וכו׳ ואם אכל קם ליה בלא יאכל ואם שתה וכו׳ דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבישים לא יאכל. אמר רבא בל יחל נמי משכחת לה דאיתיה לעבור עליו בשתים דאם אכל חייב משום לא יאכל ומשום לא יחל דברו ואם שתה נמי עובר משום לא ישתה ומשום לא יחל דברו. שיטה.
וכתב הפירוש על דרך רש״י ז״ל וז״ל: ככר זה איני אוכל ואכלה עובר משום לא יחל דברו. דקא מבטל מה שהוציא בשפתיו אינו אוכל ואכיל. אלא בל יאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים ולשתות יין וכיון דקאכיל חרצן קאי עליה בבל תאכל ומשתי חמרא קאי עליה בבל ישתה ובלא יחל היכא איכא. דבשלמא גבי נזיר מוציא בשפתיו לשון אכילה דאין נדר אלא דאמר נדר שלא אוכל ככר זו איכא בלא יחל דמיחל מוצא שפתיו. אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל או בל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא. עד כאן.
אלא אמר רבא משכחת לה דאיתיה בבל תאחר כגון דאמר כו׳. דמההוא שעתא דאמר הכי הוה ליה נזיר מדעם דהוה כו׳. מתוך שהוא דומה לדבר האומר לאשתו כו׳ שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא כל שעתא ושעתא אמרינן שמא השעה השנייה לה ונמצא שעה זו שעה אחת קודם למיתתו. והילכך אם אשת כהן היא אסורה לאכול בתרומה מיד דספק מגורשת היא והויא זרה גבה דילמא השתא מיית. ואי אכל ושתה מספיקא קם ליה בבל תאחר באיסורא בעלמא. הג״ה.
וכיון שתלה הנזירות בדבר ספק מההיא שעתא חל עליה נזירות מספק. ולא שייך הכא למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך בפרק קמא דחולין גבי תחילת הציהוב. דהתם איפשר אבל הכא אי איפשר לברר הספק כדאיתא בשלהי נזיר גבי בהרת ספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו. אבל בבל יאכל ובל ישתה לא מוקמי ליה מספיקא לחיוביה דאיכא למימר עדיין יחיה ויהיה נזיר. שיטה. הכי גרסינן אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אהאומר לאשתו וכו׳. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא ואוקמה בשנזר והוא בבית הקברות. והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר אסוקי מילתא דרבא היא כלומר דכיון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי הוא ראוי מאותה שעה להיותו נזיר שהרי קבל על עצמו להיות נזיר ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר הילכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר כיון שאיפשר שיפטור קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע כאומר לאשתו הרי גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר ואם אכל או שתה לוקה דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר. אלא כמו שכתבנו.
והא דאמרינן נמי מידי דהוה אהאומר לאשתו לא שיהא כזה ממש דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצאת אוכלת כדין למפרע אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה. אלא לדוגמא בעלמא נקטיה (כו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל). הרשב״א ז״ל.
אלא דקשיא לי למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן מאית דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מאית הוא הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן ופעמים שהן שלשה פעמים ארבעה פעמים חמישה. ועוד קשיא לי דכיון דמנדרים ילפינן דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר שלשה רגלים. וא״ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות אי נמי במקדיש שצריך להעלות לירושלם ולפיכך לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגלים. אבל בנזירות שהוא תלוי ברצונו בכל עת אינו צריך שלשה רגלים וכההיא דאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכי לא ניחא לי דהא משמע בההיא דרבא לאו חייב בבל תאחר קאמר דבל תאחר לא עבר עליה עד לאחר שלשה רגלים כקרבנות דהא צדקה ופאה אף על פי שהם לעניים לקרבנות איתקוש לבל תאחר וכולהו מחד קרא נפקי. ובהדיא תניא חייבי חרמין והערכין וצדקות וכו׳ (כמו) כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ואם תאמר היכא דקיימי עניים עובר מיד אבל היכא דלא קיימי לא מחייב לאהדורי אבתרייהו עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתב. ועוד קרבנות גופיהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד דהא קיימי כהנים וקאי מקדש. וחייבי חרמים וערכין שניתן לכהנים נמי אי איכא לכהנים ליחייב מיד כצדקה. ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד דשמעת מינה דעובר בבל תאחר אלא מיחייב עלה קאמר. ואתמהינן נמי עליה דרבא התם פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאיצטריכא טובא היא. אלא דרבא לאו לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנם דלמה לי לאמתוני כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי איצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב ואיתקש להו לבל תאחר ואינו עובר עד לאחר שלשה רגלים לא ליחייב עד לאחר שלשה רגלים קא משמע לן שלא קבע הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר. אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד. והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גונא לגבי אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה משום דבהנך כתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו׳ דהיינו רגל. כן נראה לי. ובמקומה בפרק קמא דראש השנה כתבתי בה יותר בסיעתא דשמיא. ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרינן הכא דעובר מיד היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם לאומר לאשה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. אבל מדאוריתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה. ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר כלומר ולוקה. ונראה דעל נגיעותו בטומאה ממש קא מחייב ליה דאם לומר דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו ולא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס. ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואף על פי שראיתי לרבותנו בעלי התוס׳ שאמרו שהוא הדין לאנוס לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא ומאי חידושיה דרב אשי. וצריך לעשות לי רב. הרשב״א ז״ל.
ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בעלמא דלא חיישינן למיתה וכו׳. ככתוב בהר״ן ז״ל. אי נמי הכא חיישינן שמא ימות דאי אמרת דלא הוי מיד נזיר אם כן בכל יום יאמר כן ונמצא דוחה נזירותו זמן מרובה ובתוך כך חיישינן שמא ימות. הריטב״א ז״ל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush