Shitah Mekubetzet Nedarim 28a – שיטה מקובצת נדרים כח.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ^אאַף בִּשְׁבוּעָה. ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יִפְתַּח לוֹ בְּנֶדֶר ובה״אוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ^באַף יִפְתַּח לוֹ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ ובה״אוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ^גאַף בַּמֶּה שֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ. כֵּיצַד אָמַר לוֹ אֱמוֹר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי בש״אבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין.: גמ׳גְּמָרָא: וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל ^דדִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא. אָמַר רַב חִינָּנָא א״ראָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל ^הבְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה דְּבֵי ר׳רַבִּי יַנַּאי אָמַר ^ובְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו.: שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ.: הֵיכִי נָדַר א״ראָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב ^זבְּאוֹמֵר יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת הָעוֹלָם עָלַי אִם אֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן דְּאָמַר יֵאָסְרוּ אִיתְּסַרוּ עֲלֵיהּ כׇּל פֵּירֵי עָלְמָא בְּאוֹמֵר הַיּוֹם אִי דְּאָמַר הַיּוֹם לָא מְקַבֵּל מִינֵּיהּ מוֹכֵס. ^חבְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַיּוֹם וּמוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו סְתָם ואע״גוְאַף עַל גַּב ^טדִּסְבִירָא לַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים לְגַבֵּי אוֹנָסִין שָׁאנֵי.: ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּכֹּל כּוּ׳ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּמֶּה שֶׁהוּא מַדִּירוֹ וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף בְּשֶׁאֵינוֹ מַדִּירוֹ כֵּיצַד אָמַר לוֹ קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי וְאָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִין לִי ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אִשְׁתּוֹ מוּתֶּרֶת וּבָנָיו אֲסוּרִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין.: אָמַר רַב הוּנָא תָּנָא בש״אבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יִפְתַּח לוֹ בִּשְׁבוּעָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף יִפְתַּח לוֹ בִּשְׁבוּעָה לְבֵית שַׁמַּאי בִּשְׁבוּעָה הוּא דְּלֹא יִפְתַּח לוֹ הָא בְּנֶדֶר יִפְתַּח לוֹ וְהָא תְּנַן ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יִפְתַּח לוֹ בַּנֶּדֶר. וְתוּ מִיפְתָּח הוּא דְּלָא יִפְתַּח לוֹ בִּשְׁבוּעָה הָא מִידָּר נָדַר בִּשְׁבוּעָה וְהָתְנַן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בַּכֹּל נוֹדְרִין חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. תַּנָּא מַתְנִיתִין בְּנֶדֶר לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי תַּנָּא בָּרַיְיתָא בִּשְׁבוּעָה לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל. רַב אָשֵׁי אָמַר הָכִי קָתָנֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין שְׁאֵלָה בִּשְׁבוּעָה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים ^ייֵשׁ שְׁאֵלָה בִּשְׁבוּעָה.: מתני׳מַתְנִיתִין: ^כהֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת טַלִּית זוֹ קׇרְבָּן אִם אֵינָהּ נִשְׂרֶפֶת יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ טַלִּית זוֹ קׇרְבָּן עַד שֶׁתִּשָּׂרֵףמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שבועות ג׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ב רמב״ם הלכות שבועות ג׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ג רמב״ם הלכות שבועות ג׳:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ד רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ה׳:י״א-י״ח
סמ״ג מצוות עשה ס״ח
טור חושן משפט שס״ט:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ט:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ט:ז׳-ט׳

^ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ה׳:י״א
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור חושן משפט שס״ט:ו׳
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך חושן משפט שס״ט:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ו רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ה׳:י״א
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
טור חושן משפט שס״ט:ו׳
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך חושן משפט שס״ט:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ז רמב״ם הלכות נדרים ד׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ח רמב״ם הלכות נדרים ד׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^ט רמב״ם הלכות מכירה י״א:ט׳
רמב״ם הלכות מעילה ז׳:א׳
רמב״ם הלכות נדרים ד׳:ב׳
רמב״ם הלכות שבועות ג׳:ב׳-ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה רמ״ב
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור חושן משפט ר״ז:ד׳
טור יורה דעה רל״ב:י״ד
שולחן ערוך חושן משפט ר״ז:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה רל״ב:י״ד

^י רמב״ם הלכות שבועות ד׳:א׳
טור יורה דעה ר״ל:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ר״ל:א׳

^כ רמב״ם הלכות מעילה ד׳:י״א

גמרא. ואומר רבי דלאו דינא דמלכותא דינא אלא כשמשוה מידותיו על כל בני מלכותו. אבל אם משוה למדינה אחת לא הוי דינאה דינא כדתנן בגיטין לא היה סקריקון ביהודה מהרוגי המלחמה. ומפרש דין סקריקון דאגב אונסיה גמר ומקני ואי לא משום דאנוס לא גמר אף על פי שמצות המלך היתה. ובמלכות ישראל לא אמרינן דיניה דינא כדאמרינן בסנהדרין לא נאמרה פרשת המלך בשמואל אלא כדי לייראם ולבהלם אבל המלך אסור בכל מה שאמור בפרשה. ואפילו למאן דאמר מלך מותר דוקא באמור. ולרבינו הקדוש נראה דלא אמרי דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים שהוא תולה בקרקעות כמו מכס שלא יעבור אדם בארצו אלא אם כן יתן מכס וכדאמרינן בחזקת הבתים דאריסא דפרסאי עד ארבעין שנין ואמרינן נמי מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. וגם כרגא דגברא שאמר לא יהא בארצי אלא אם כן יתן כך וכך. והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי שיעמוד בארצו אלא במצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו שכבשו בגזל כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ לעמוד בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין לפי שארץ ישראל הונח לה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך. אבל באומות כן דינם שכל הארץ למלך. דהוא הדין בכל הדיוטות שבעולם שאם קצבו שלא יהנה אדם בארצם אלא בקוצבתם שדיניהם דין ושמואל הא קא משמע לן שכל הארץ למלך. והיינו דאמרינן בבבא קמא דדינא דמלכא דינא (דקנו ליה) דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו שהדקלים והקרקעות שלו הם. במוכס שאין לו קיצבה ולוקח פעמים מעט ופעמים הרבה לכל רצונו. ואף על פי שמאת המלך הוא מאחר שלא השוה המלך מידותיו לא הוי כי האי דינא דמלכותא דינא לפי פירוש ראשון. ולפירוש הקדוש שמאחר שאין לו קצבה הוא מרבה לקחת שלא במצות המלך ואם היה יודע המלך היה קשה בעיניו ומשום הכי הוי גזלן. שיטה: במוכס העומד מאיליו. ונוטל כמו שהיו נוהגין מתחלה כמו שהיה המכס מתחלה סלע ומיעטו המלך בשקל ועמד זה מעצמו והעמידו על סלע דנעשה כמי שהוא גוזל להם ומותר כרי להבריח. ואית דמפרשי במוכס העומד מאליו שלא מינהו המלך. פירוש. ועוד אוקמה ר׳ ינאי במוכס העומד מאיליו שלא ברשות המלך אבל אם עושה ברשות המלך אפילו ריבה לזה ומיעט לזה אין זה גזל. או נוכל לומר דר׳ ינאי לא פליג על שמואל אלא בא לאשמועינן דבכהאי גוונא נמי איכא לאוקמיה וכן נראה לי עיקר. הרי״ץ ז״ל: פיסקא כיון דאמר יאסרו איתסר כו׳. מילתא דרב מפרש ואזיל דרך קושיא ותירוץ ומסיק הכי אמר רב מילתיה מעיקרא. שיטה: באומר בלבו היום. הא כשאין אומר בלבו היום אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא משפתיו לא. באומר בלבו היום. כלומר דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו. ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו (כ)⁠מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי האי לאו הכי אסור. ואילו בשבועות אמרינן הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא דברים שבלב כי הני הוו דברים אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות דהכא בעם הארץ עסיקינן וכאותה שאמרו בפירקין דלעיל דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דבעם הארץ מחמירין עליו. ואינו מחוור בעיני. דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם לעולם לא הוה שתיק גמרא התם ולימא ואי בעם הארץ צריך שאלה לחכם כדאמרינן בפרקין דלעיל גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר׳ יוחנן וצריך שאלה לחכם כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין ככתוב בהר״ן ז״ל. הרשב״א ז״ל. ויש שתירצו דהתם כל מיני פת נקרא פת ומחשבת לבו לא הויא אלא פירוש לדבריו. אבל הכא דאמר יאסרו פירות עלי סתם נאסרין לעולם מחשבת לבו מכחשת דיבורו ודוקא באונס התירו. הריטב״א ז״ל. ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אי איפשר דלא עקר ליה לנדריה. כלומר כיון שהוא אנוס באיסר זה קים לן בגויה דכל מה שיכול לעקור הנדר ולהקל אותו עקר והיקל אותו. ובשהוציא בשפתיו יאסרו כל פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך אמרינן דיאסרו היום קאמר דהא יאסרו סתם לא משמע לעולם יותר מהיום וכיון דבלבו אמר היום וגם דברי פיו אינם מובנים למשמעות לעולם יותר ממשמעות דלהיום הרי הוא כאילו הוציא בשפתיו היום כמו שגמר בלבו. מיהו דוקא במקום אונס הוא דאמרינן הכי. אבל שלא במקום אונס כגון מי שנשבע בלי שום אונס שלא יעשה דבר פלוני אף על גב דאמר בלבו היום הואיל ולא הוציא כן בשפתיו אסורין לעולם. הרנב״י ז״ל. וכל היכא דמוכחי הוו דברים שבלב דברים. וכל היכא דדיינינן על פי דברים שבלב בפרק אלמנה ניזונת בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי וכיוצא בהם הרבה צריך לומר דדברים דמוכחי נינהו דהיינו טעמא דר׳ עקיבה דאמרינן במסכת כלה היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו שאין לך אונס גדול מזה שהיה רוצה (לנדר) לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים ממזר ובן הנדה. שיטה. (כל פירות שבעולם איתסרו עליה. באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואף על גב דקיימא לן בקידושין דברים שבלב אינם דברים גבי האומר לחברו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא גבי אונסין שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו הילכך עיקר הנדר הוי כלביה וכהאי גוונא הוו דברים. אבל כל מקום שהיה לו לפרש ולא פירש לא הוו דברים. הרי״ץ ז״ל). ושמעינן מהכא דבית דין של גוים המכריחין אותו לישבע משביעין להם ובלבד שיהיה בלבו על דבר היתר דאין לך אונס גדול מזה. ואין מוסרין דבר זה לעם הארץ כדי שלא ישמע לכל ויתחלל שם שמים. ואם צריך לו לעם הארץ צורך גדול מזה מוסרין לו ומשביעין אותו כדי שלא יגלה. הרי״ץ ז״ל: מתני׳ נטיעות הללו קרבן כשיקצצו וכו׳. לאו קרבן דוקא קאמר כלומר שאסרם בקונם אלא הקדש גמור כקרבן קאמר והיינו דקתני יש להם פדיון דאילו קונמות אין להם פדיון. ועוד דאמר עולא בגמרא נקצצו שוב אינו פודן ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה. ואי בקונמות מאי קושיא מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא כן הקשה רבינו מורי הרב רבינו יונה ז״ל. ותירץ דאיפשר לומר דקונם כולל שאסרו לכל כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן הוי כהקדש ואלים איסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש ויש לו פדיון כהקדש. ומתניתין ר׳ מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר. דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון. ככר זה עלי הקדש ואכלה הוא מעל חברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון ובהא דפרק אין בין המודר אמר ר׳ מאיר הוא (מי) מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז״ל דהתם בקונמות כוללין והכא בקונם שאוסר עליו לבד ואי נמי על אחד דעלמא לבד. הרשב״א ז״ל. הך בבא דנטיעות נקט אגב נדרי אונסין דדמי קצת לאונס. אם אינן נקצצות. בגמרא מוקי לה בעומדות ליקצץ וטלית עומד לישרף ואמר אם לא יקצצו מחמת הרוח הרי הן הקדש. יש להן פדיון. כלומר קדושין אם לא נקצצו כי חל עליהם הקדש כמו שאמר. דיש להם פדיון שהם קדושין ואף על גב דלא אסיק אדעתיה כשנדר שינצלו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא הקדיש שלא היו פיו ולבו שוין כמו שאמרנו גבי אונסין אלא חל עליהם הקדש ויש להם פדיון דקדושה חיילא עלייהו. ולא קדושת הגוף ולא דמי לא לקונמות ולא לככר זו עלי קרבן דאמרינן פרק קמא דאין להם פדיון. קונמות שאני דכל קונם קדושת הגוף וגם ככר כיון דאמר עלי קרבן משמעותיה כקרבן דאין לו פדיון שהרי בא לאוסרו ולא להקדישו לתת לגזבר הקדשו אבל הכא קרבן דאמר להחל עליהן הקדש קאמר כמו כל מקדיש דבר שאינו ראוי למזבח דאינו קדוש אלא קדושת דמים. וא״ת והא אמרינן לר׳ יהודה דהאומר קרבן לא אמר כלום. היינו טעמא כשאמר קרבן שאוכל לך שבא לאסור ולא להקדיש ומשום הכי הוה ליה למימר כקרבן לר׳ יהודה. אבל הכא שבא להקדיש קרבן דקאמר יהיו לדמי קרבן קאמר. עד שיקצצו אין להם פדיון. כלומר שאפילו יפדם יחזרו ויקדשו דכיון דאמר עד שיקצצו משמע לעולם הן בקדושתן עד שיקצצו ואין שום פדיון מועיל בהם לעולם והוי כמו שאמר לכשאפרם יקדשו דקדיש בכתובות פרק אף על פי הילכך אין מועיל להם פדיון. ובגמרא מפרש אי צריכי פדיון לאחר שנקצצו אי לא. הרא״ם ז״ל. וא״ת נימא דהא דאמר עד שיקצצו לא להחמיר עליהם קאמר שתחול הקדש עליהם לאחר שיפדו קודם הקצירה אלא להקל שלאחר שיקצצו יהיו חולין. וי״ל דהא לאו קושיא דאם כן הוה ליה למימר נטיעות הללו קרבן ואינם קדושים אלא עד שיקצצו. שיטה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון