גמרא
פירוש
כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת אַחַת מֵהֶן שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּבְבַעַל חוֹב מְאוּחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה קָמִיפַּלְגִי.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״ד:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
סמ״ג מצוות עשה פ״ד
טור אבן העזר צ״ו:ט״ז
טור חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר צ״ו:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ז
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
סמ״ג מצוות עשה פ״ד
טור אבן העזר צ״ו:ט״ז
טור חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך אבן העזר צ״ו:ט״ז
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ח:י״ז
ב רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ג׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט ע״ז:ט׳
טור חושן משפט קכ״ב:ט׳
טור חושן משפט קע״ו:כ״ה
שולחן ערוך חושן משפט ע״ז:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״ב:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:כ״ה
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט ע״ז:ט׳
טור חושן משפט קכ״ב:ט׳
טור חושן משפט קע״ו:כ״ה
שולחן ערוך חושן משפט ע״ז:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״ב:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:כ״ה
ג רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ג׳:ג׳
טור חושן משפט פ״ז:ל״ו
טור חושן משפט קע״ו:כ״ד
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ל״ו
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:כ״ד
טור חושן משפט פ״ז:ל״ו
טור חושן משפט קע״ו:כ״ד
שולחן ערוך חושן משפט פ״ז:ל״ו
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:כ״ד
שנמצאת שדה שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינה שלו שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב מאוחרת היא ותנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ואמטו להכי אינה נשבעת רביעית לשלישית שאפילו גבתה כתובתה כדין שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גיבויה גיבוי הלכך למאי נשבעת לראשונות דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס סבר מה שגבה גבה והלכך כי אתיא רביעית ומשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזול שתוכל אותה שטרפו מידה שדה שאינה שלו לחזור על אותה שדה וכי נשבעת שלא גבתה כלום תו לא הדרא אחת מהן עלה דידה לשבועה דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהן גזולה אני נשבעת דאמרה לה שלישית אי גביית בלא שבועה תו לא חזייא ולא מציא חדא מינן למהדר עלך דמה שגבית גבית ואליבא דשמואל לא מיירי מתני׳ בשבועה של יתומים דמוקים לה שמואל למתני׳ ביתומים גדולים וקסבר שמואל כי תקון רבנן שבועה ליתומים לקטנים תקון ובדליכא שיעור כתובות איירינן במתני׳: ה״ג לא דכ״ע מה שגבה גבה בן ננס סבר חיישינן שמא תכסיף את הנכסים ואהכי משבעינן לה דאי לא סברה להכי לא איכפת להו להשביעני דאם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו עלי דידי הדרא ואזלא ומכחשא לארעא משום דלא סמכא דעתה עלויה הילכך כי משבעינן לה סמכא דעתה ולא מפסדא לה לנכסי דסברה בחנם לא משבעי לי בית דין ות״ק סבר לא חיישינן ונפרעת שלא בשבועה דכיון דאמרינן מה שגבה לא גבה שבועת חנם היא. ל״א אף היא לא תפרע אלא בשבועה שנשבעת ליתומים במאי קא מפלגי כגון שנמצאת וכו׳ והואיל ואין גבויה גבוי שכבר יצא ערעור על שדה של אחת מהן למאי משבעי לה יורשין מה שגבה גבה הילכך נשבעת ליתומים חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר הואיל וידעה דלבסוף ראשונה נוטלתה ממנה מקלקלא להו לנכסי כי שבקי׳ להו בידה עד דתבעתה לדינא בעלת שדה גזולה הילכך כי משביעין לה סמכא דעתה ולא מפסדא והאי כגון שנמצאת לאו ממש הוא אלא שיצא עליה ערעור. גמגום רש״י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז״ל כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות. שדה שאינו שלו שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זו ועוררת לאמר למחר יבא הנגזל ויטול שדה מידי ונמצאת קרחת וכו׳. והקשו בתוספות דמסתמא כשמשביעין את הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת שלא בשבועה לא תפרע אלא בשבועה והואיל שכבר נודע שהיא גזולה למה יקחו אחת מן השלשה את הגזולה יניחו אותה לרביעית שהיא אחרונה וכן הקשה הריטב״א ז״ל דכיון דכשבאה הרביעית לגבות כבר נמצאת שדה ראשונה גזולה למה תגבה הרביעית כלום ואפילו בשבועה תטול אותה הראשונה ואע״פ שלא באו הבעלים הנגזלים לטורפה טרופה ועומדת היא. והרב רבינו יונה ז״ל תירץ שיכולה הרביעית לומר לאותה שבא ערעור על השדה שלא בעבור זה לא אניח אני מלגבות כתובתי כי שמא אותו הקול שיצא אינו אמת וכשיוציאו מידך ותראי לי שטר טירפא אניחנו ע״כ. ואיהו ז״ל פירש מעיקרא שנמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו כלומר שיצא ערעור על השדה האחת מאותן השדות שלקחו הראשונות שלא היו שלו ולפי האי פירושא שייך תירוציה ז״ל ומיהו רש״י כתב שנודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים וכו׳ משמע דאין להסתפק כלל שמא אינו אמת ושמא אפ״ה מציא הרביעית למימר אחוי טירפך ואניחנו. ודוחק. ואפשר היה לפרש שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ואין ידוע איזהו היא וכתבו התוספות ז״ל דלא מסתבר למימר כן ושמא דכיון שכבר גבו אותן השדות השלש נשים ראשונות אינן רוצות השלש ראשונות להסתלק ממה שגבו דמסתמא השדות הטובים לקחו הראשונות ורוצה היא אותה שנטלה שדה זו של הערעור לאכול פירות שדה זו ושישאר בידה אם באולי ימותו הבעלים ולא תבא לידי טירפא וביני ביני תאכל היא הפירות ושבח הקרקע אע״ג דצריכה לפרוע דמי הפירות לבעל השדה מכל מקום חוזרת ונוטלת מן הגזלן וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפרק ט׳ מה׳ גזלה ואבידה. ויש חולקין ואומרים דכיון דנטלה השדה רקנית אינה פורע׳ דמי הפירות שאכלה כלל וכ״כ רש״י ז״ל וכמ״ש ה״ה ז״ל שם הילכך מצינן למימר דאותן שגבו אינהו דקא מעכבי שלא ליתן לרביעית השדה הגזולה ומיהו קשה דהתינח למ״ד מה שגבה לא גבה אבל למ״ד מה שגבה גבה מה סברא היא זאת לראשונות לעמוד בשלהם ולהיות בספק פן יבאו הבעלים ויאבדו את הכל משום הנאת שעה. והנכון דלמ״ד מה שגבה לא גבה כל אחת מהראשונות רוצות לעמוד בשלהן דאינן מפסידין במה שעומדים בקרקע יפה שהחזיקו בה ואוכל פירותיו והיום או למחר יטלוה הנגזל מידם ותטרוף משל אחרונה ולמ״ד מה שגבה גבה לעכבנו הרביעית מאחר שגבו כבר וכל אחת זכתה בשלה כבר ובמאי דכתב רש״י במהדורא קמא דלאו דוקא שנמצאת אלא שיצא עליו ערעור ניחא טפי הא דכתיבנא. עוד הקשו בתוספות על פרש״י ז״ל מאי קאמר בן ננס וכי מאחר שהיא אחרונה נשכרת אטו מי קאמר ת״ק נשכרה נפסדה קאמר שאינה נשבעת לפי שאין גבייתה כלום וכן הקשה הריטב״א ז״ל וז״ל מאי האי דקאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה דאדרבה לת״ק הפסידה בשאינה נשבעת שלא ישאר הקרקע בידה היום או מחר. ואפשר דלפי סברתו קאמר דס״ל לבן ננס דמה שגבה כל אחת גבתה והאחרונה נמי מאחר שגבו הראשונות זכתה לגבות משדה רביעי׳ שאין עליו עוררין. והרא״ש ז״ל הקשה בלשון הזה וע״ק על פרש״י מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה משמע שלעולם אינה נפרעת אלא בשבועה והלא אם לא נמצאת אחת מהן גזולה מודה בן ננס דנפרעת שלא בפניו. ויש לפרש דה״ק וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה שתטול שדה שאין עליו עוררין ושלפני׳ נוטלת שדה שנודע שגזולה היא וגם שתטול שלא בשבועה אלא לכל הפחות מיהא לא תפרע אלא בשבועה. והתוספות ז״ל מפרשים כפי׳ ר״ח ז״ל דאפילו בלא נמצאת פליגי וקאמר בן ננס שתשבע שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו לחזור עליה דמה שגבתה גבתה וא״ת דמדקא׳ תלמודא במאי קא מפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת וכו׳ משמע דה״ק במאי קמפלגי פי׳ באיזה טעם פליגי ומהדר שמואל דבנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו וכו׳ משמע להדיא דבהך גונא גופא פליגי וי״ל דה״ק במאי פליגי כלומר במאי תלוי עיקר טעמא שמחמת אותו טעם משביעה בן ננס לעולם כגון שנמצאת וכו׳ ומ״ה נשבעת אפילו לא נמצאת והכא בחיישינן שמא תכסיף. וא״ת בשלמא לשיטת רש״י הא ודאי כיון דכבר נודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה אם אי אתה משביעה שמטה ואכלה סברה למחר מפקינן לה מינאי כיון דידועה כבר שגזולה היא אבל לשיטת התוספות עדין לא נודע אם יש שום שדה גזולה עד שתכסיף ומסתמא קרקע בחזקת בעליה היא עומדת וכיון שכן אמאי חיישינן שמא תכסיף ותירצו בתוספות כיון שהיא האחרונה וכולן חוזרות עליה לכך יראה היא שמא תמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו עליה ואינה חוששת להשביח השדה ומכסיפתו וניחא בזה שהרבה התנא נשים אע״ג דבשלש נשים הוה סגי לקרב החששא דבכל כך נשים הקודמות אפשר שתמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו על האחרונה ולכך חיישינן לשמא תכסיף ורבנן לא חיישי. וא״ת אכתי בשלמא לשיטת רש״י השבועה עצמה מתקנה לשלא תכסיף דכיון דנודע שגזלה אי לאו דמשביעין לה בודאי תכסיף ואי משביעין לה לא תכסיף אבל לשיטת התוספות מה שייכות יש לשבועה להכספה הרי בין תשבע בין לא תשבע לעולם היא יראה פן תמצא א׳ מהן שדה שאינה שלה וכדכתיבנא לעיל ואינה חוששת להשביח ופירש ר״ח דאיברא דאין לשבועה ענין להכספה ומיהו משביעין כדי שתפרוש אם התפיסה צררי ולפרש״י ז״ל יש דוחק גדול דהיכי משביעין אותה כדי להטעותה וכן הקשה הריב״ש ז״ל. וז״ל הרמב״ן ז״ל והקשו על פרש״י ז״ל וכי משביעין אותה להטעותה ול״נ שהדין כך הוא שיכולה הראשונה לומר את כבר נתקבלה כתובתיך ואין רצוני שיהא שדה זו בידך שמא תכסיפנו ונמצאת מפסדת ממני לכשאהא צריכה לחזור עליו לפיכך משביעין אותה וכיון שנשבעת על כרחה של ראשונה תעמוד השדה ברשות שניה עד שתבא היא לגבות ממנה ורבנן לא חיישי שמא תכסיף ואין צורך לפרש״י בזו ע״כ. והקשו התוספות לפי שיטתם ז״ל דכמו כן ישבע כל ב״ח דניחוש שמא יש ב״ח קודם שיטרוף ממנו ונשביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי ולאו קושיא היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לב״ח דליתי׳ קמן ושמא אינו בעולם אבל הכא אנו עושים תקנה בשביל הנשים הקודמות וכ״ש כי רבות הנה ויש לחוש להן וכדכתיבנא והקשו התוספות עוד לפי שיטתם ומה יועיל מה שיפרוש גם היתומים שיפול השדה בידם יכסיפוהו מחמת יראה זו שמא תמצא אחת מהן שאינה שלהן ותירצו דלא יכסיפוהו בשביל כך שחביבה בעיניהם עוד תירצו בתוספות דהיתומים למה יכסיפוהו אם אותה שדה ישביחו יהיה ריוח שלהם שיכולין לסלקו בזוזי אבל אחרונה תכסיף דהואיל ומה שגבתה לא גבתה אינה יכולה לסלקה בזוזי דאין להן בשדה אלא כנכרים בעלמא ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דאין השבועה אלא כדי שתחשוב שתשאר השדה בידה ומשום דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעה דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ושמטה ואכלה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחי לארעא ולגבי היתומים לא שייך לומר כן ולגבי שאר ב״ח ליכא למיחש לשמא תכסיף כלל ודוקא הכא שנמצאת גזולה ונודע הדבר כן וסוף שיבאו בעלים ויטלוה הוא דאיכא למיחש כן דכי חזיא דלא משבעינן לה ידע וכו׳ אבל שאר ב״ח לא חייש לב״ח קודם כלל. וראיתי להריטב״א דפתח בשיטתו של ר״ח וסיים בשיטת רש״י וז״ל פרש״י כו׳ ותימה כו׳ לכך פירשו בתוספות כמו שפירש ר״ח דנמצאת לאו דוקא אלא שהראשונות חוששות שמא היום או מחר תהא נמצאת שדה אחת מן הראשונה שהיא גזולה ונמצא שעבודן על שדה רביעית זו ת״ק סבר לא תשבע דכי אתי גזלן ושקיל קמייתא הדרי אינהו על הרביעית דב״ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס אמר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת שלא תשבע אפילו על ספק זה הא ודאי נשבעת אפילו על ספק זה כיון דב״ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אמר רבה בר אבהו דכ״ע מה שגבה לא גבה פי׳ אבל לא מצי למימר דכ״ע מה שגבה גבה דא״כ למה לא תשבע ואע״ג דלא חיישינן שמא תכסיף והכא בחיישינן שמא תכסיף קא מפלגי פי׳ דחייש בן ננס שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעי דהדרי עילוה ושמטה ואכלה ולא חיישא לאשבוחה וכיון דאיכא בע״ח אחריני דקדמי לה דין הוא שתשבע זו הא כל היכא דלא חזינן ב״ח קודמין לית לן לאשבועי שום ב״ח מפני ספק זה שמא יכסיפנו ולמחר יבא ב״ח אחר מוקדם והא פשיטא ומיהו ה״מ כשגובה מבני חרי דאלו כשגובה ממשעבדי לעולם אינו גובה אלא בשבועה אלא כשבא תוך זמן ע״כ. ולא ידעתי מהו דהא ודאי לא אמרי דכי חזיא דלא משבעינן כו׳ ושמטה ואכלה אלא כשנודע כבר שגזולה היא אבל כל עוד שאין עוררין לפנינו על שום שדה היא מחזקת בשלה ומשבחת לה לארעא וכך לה אי נשבע כמו לא נשבע ואי חיישת שמא תכסיף משום דחזיא דלא משבעינן לה אינה מדקדק׳ טפי אארעא לאשבוחה אבל כשנודע שגזולה היא וחזיא דמשבעי׳ לה אמרה בודאי שתשאר בידה דאי לא למה לן לאשבוע׳ אלא ודאי מה שכתבו התוספות דלהכי נשבעת כדי שתפרו׳ הוא עיקר לשיטתם וכדכתבינן. עוד הקשו בתוספות לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ולפירוש ב׳ בפרש״י ז״ל לעיל במהדורא קמא ניחא דס״ל לרבנן דכיון דיצא ערעור על א׳ מהשדות הראשונות ואין גבויה גבוי למאי תו משביעין להיורשים ומיהו רש״י ז״ל כתב בפירוש המשנה דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא והיינו כפי מאי דפריש בפי׳ ראשון במהדורא קמא ובהאי שיטתא קאזיל במהדורא בתרא ודע דלא מצינן למימר דמתני׳ מיירי ביתומים גדולים ודלא כאביי קשישא אלא לשיטת רש״י דמפרש לה למתניתין כגון שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה הלכך איכא למימר דדוקא בכה״ג ס״ל לבן ננס דתשבע אי משום מה שגבה אי משום דלא תכסיף וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוס׳ דס״ל דבן ננס סבר דמשום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו משבעינן לה לאחרונה היכי מצינן למימר דס״ל לבן ננס דלא כאביי קשישא דהבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים לא ישבע והרי יותר יש לחוש ביתומים גדולים מהך חששא דשמא תמצא שדה שאינה שלו דהויא לה חששא רחוקה ואלו ביתומים איכא למימר דגדול במילי דאבוה כקטן דמי והויא ליה חששא קרובה הלכך ע״כ ס״ל נמי לבן ננס דאפילו ביתומים גדולים לא תפרע אלא בשבועה דכל מאי דאיכא למיחש חיישינן לענין שלא תגבה אלא בשבועה וכיון דבן ננס ע״כ ס״ל כאביי קשישא רבנן נמי הכי ס״ל דאי רבנן ס״ל דלא כאביי קשישא ובן ננס ס״ל כאביי קשישא א״כ לוקי מתניתין בהכי כדמוקי לה אביי בסמוך דאביי קשישא איכא בינייהו לכך פירשו בתוספות לפי שיטתם דאפילו כאביי קשישא מתני׳ וכגון שפטרה מן השבועה וכ״כ הריטב״א וז״ל וקשיא לן לפום אוקמתי קמאי היכי לא תקשי לן לת״ק למה אינה נשבעת כשבאה ליפרע מן היתומים וי״ל דהוה מוקמי לה כשפטרה מן השבועה דאי לאו הכי לא הוו פליגי בהא שום תנא דלכ״ע אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ואתא אביי וגלי לן דבהא נמי שייכא פלוגתא בדאביי קשישא ע״כ ובמתני׳ כתיבנא תירוצא אחרינא בשם ריב״ש כנ״ל. עוד הקשו בתוספות למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דביתומים גדולים אינה צריכה שבועה וביתומים קטנים נמי ליכא לאוקמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א״כ רבית אוכלת בהן ולמאי דפירשו דלאוקימתי קמאי מיירי מתני׳ כגון שפטרה מן השבועה הלכך כלהו אית להו דאביי קשישא ולא תקשי ולא מידי אבל לאביי דס״ל דבדאביי קשישא פליגא לא תקשי הך קושיא אלא לת״ק דלית ליה דאביי קשישא אבל בן ננס דס״ל כאביי קשישא לא קשיא כלל ומ״מ כל מאן דמוקי מתני׳ בגוונא דלית ליה דאביי תקשי ליה הני מתני׳ דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו׳ היכי מוקי לה ותירצו בתוספות דס״ל כמ״ד בערכין פרק שום הדיינים אף לכתובה משום מזוני והקשו עוד בתוספות אמאי לא אקשי מברייתא דאביי קשישא למ״ד אין נזקקין אלא א״כ רבית אוכלת בהן דהא קאמר אביי קשישא ואין צ״ל קטנים וכלהו תנאי מודו בהכי שגובין מיתומים קטנים בשבועה ולא פליגי אלא ביתומים גדולים אפילו למאן דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא ותירצו בתוספות דהוה מוקי לה בב״ח גוי דשייכא ביה שבועה כמו שרגיל ר״ת ז״ל לפרש שמותר לקבל שבועה מגוי ואפילו לר״ש שאסר וכו׳ איכא לאוקמה בגר תושב כו׳ ומיהו קשיא להו לתוספות מדקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתני׳ דגיטין או דהכותב קאי דמיירי בכתובת אשה על כן צריך לומר ודאי דהוה מוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא וס״ל כרבנן. כ״כ בתוספות ודבריהם צריכים ביאור דאפילו לאוקמתיה דאביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא אכתי תקשי למ״ד אין נזקקין אא״כ רבית אוכלת בהן מההיא דאביי קשישא אפילו אי ס״ל כרבנן דע״כ לא פליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא ביתומים גדולים דבהכי מיירי במתני׳ אבל ביתומים קטנים לא פליגי דאמאי ניקום ונימא דפליגי רבנן אפי׳ ביתומים קטנים ונוקמה מתני׳ דהנפרעת מנכסי יתומים וכו׳ ומתני׳ דאין אלמנה נפרעת וכו׳ דלא כרבנן כיון דבלאו הכי מתוקמא פלוגתא דמתני׳ שפיר ביתומים גדולים ומתוקמא מתנייתא כותייהו דרבנן וליכא למימר דפליגי רבנן ובן ננס בקטנים ולרבנן אין נזקקין דהא נזקקין לראשונ׳ ולשניה ולשלישית אלא ע״כ לא מצינן לאוקמה פלוגתייהו אלא בגדולים. ודע דבפרק הניזקין עלה דמתניתין דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית גרסי׳ עלה בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים תקנתא הוא דעבוד רבנן גבי יתמי לקטנים עבוד לגדולים לא עבוד או דילמא משום דלא מסיק וכו׳. ופשיט מהא דאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צ״ל קטנים ופריך עלה ודילמא ה״מ לענין שבועה דגדול במילי דאבוה כקטן דמי אבל לענין זיבורית לא ומסיק תלמודא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואצ״ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית ע״כ. מעתה יש לי לפרש דאפילו אביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא לאו דפליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא דס״ל לרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אמתני׳ דזבורית אבל לשבועה בגדולים אינה צריכה שבועה ובקטנים אין נזקקין ובן ננס סבר דכי איתמר דאביי קשישא אשבועה אתמר והלכך אף האחרונה לא תפרע אלא בשבועה ומתני׳ דהנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה כו׳ אתיא כבן ננס ורב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א״כ רבית אוכלת בהן ס״ל כרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אזבורית ומתוקמא בשחייב מודה וכמו שכתבו התוספות בפ׳ הנזקין אבל לשבועה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כנ״ל אוקמתיה דאביי ואע״ג דקאמר ת״ק לית ליה דאביי לאו דוקא אלא ה״ק לית ליה דאביי לענין שבועה ולכך יש לי לומר דאע״ג דרש״י ז״ל פי׳ במתני׳ דמיירי ביתומים גדולים לאו משום דפליג אאביי קשישא דשפיר אתיא כותיה אלא דמפרש דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזיבורית. ודוק שרש״י כתב במשנתנו וז״ל וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכו׳. ולא נקיט הא דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו׳ ואידך דתנן אין אלמנה נפרעת וכו׳ דמיירי באלמנה משום דאפשר דרבנן פליגי עלה משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ולא אפשר לאוקמינהו בב״ח גוי וכמו שכתבו התוספות ואביי קשישא נמי לא קאי אהני מתניתין אלא אמתני׳ דזיבורית וכדכתיבנא אבל התוספות לא כתבו כן לעיל אלא דלית ליה דאביי שכתבו ז״ל וז״ל ופר״י דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא ולהכי קשיא להו עלה ולמאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים כו׳ ולא מצי לתרוצי דביתומים גדולים וכבן ננס דמי דוחקנו לומר דרבנן לית להו דאביי קשישא ביתומים קטנים עד דלא נוקי הני מתנייתא כותייהו וביתומים קטנים דכולהו מודו בהו דע״כ לא פליגי עליה אלא ביתומים גדולים אבל ביתומים קטנים כולהו אית להו דאביי קשישא ולא מיירו רבנן ביתומים גדולים אלא משום דס״ל דהני מתנייתא מיירו ביתומים קטנים אלמא דהני מתנייתא אתיא אפילו כרבנן והיכי מצי אתיא כותיהו אבל אי אמרינן דרבנן ס״ל דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזבורית ממילא איכא למימר שפיר דרבנן פליגי בין איתומים גדולים בין איתומים קטנים דבקטנים אין נזקקין ובגדולים אין נשבעין וק״ל. ואפילו אם תפרש דכי קאמר אביי דאביי קשישא איכא בינייהו בדוחק קאמר דת״ק לית ליה דאביי פי׳ דפליג עליה בגדולים מ״מ איכא למימר דרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא״כ רבית אוכלת בהן יפרש פלוגתא דרבנן ובן ננס הכין וכדכתיבנא כנ״ל: ושוב מצאתי להרא״ש בתוספותיו במסכת ערכין פרק שום היתומים דתריץ כן וז״ל מ״מ לרב אסי קשיא לעולם בב״ח גוי וכו׳. וא״ת והא אמרינן בפרק הניזקין יתומים שאמרו גדולים ואצ״ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית והיאך נשביע את הגוי לר״ת שפירש שאם היה לו עסק עם הגוי שמותר להשביעו ניחא אבל רשב״ם שפי׳ שאסור מא״ל וי״ל דמיירי בגר תושב שאינו נשבע בשם ע״ז ומיהו אינו קשה דבברייתא דאביי קשישא לא קתני יתומים שאמרו גדולים ואצ״ל קטנים לענין שבועה אלא לענין זיבורית דוקא ותלמודא הוא דפסיק אף לענין שבועה ורב אסי דהכא לא הוה פסיק אף לענין שבועה ע״כ. ובמהדורא קמא כתב רש״י וז״ל דאביי קשישא איכא בינייהו והיתומים באי׳ להשביעה ולא בנמצאת שאינו שלו מיירי. יתומים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ״ל קטנים דלא ליפלוג רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים וקטנים ומתני׳ כגון דהוו יתומים גדולים עסקינן ת״ק לית ליה דאביי קשישא ואפ״ה אינה נשבעת דקים לן מה שגבה לא גבה וליתומים נמי לא דהא גדולים נינהו ולגדולים לא עבוד רבנן תקנתא ובן ננס אית ליה ואע״ג דאמרינן מה שגבה לא גבה ליתומים מיהא נשבעת. אביי קשישא תנא הוא ע״כ: אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו וטעמא דבן ננס משום דסבר יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים ומתני׳ כשבאו ליפרע מן היתומים אבל דכ״ע לשמא תכסיף לא חיישינן ואע״ג דגבי בעל שמכר לפירות אמר אביי גופיה דחיישינן שמא תכסיף שאני התם שדרך לוקחי קרקע לפירות שאין חוששין להשביח הקרקע וכיון שהגוף שלה ואין ללוקח אלא פירות חיישינן להכי מה שא״כ בזו שהגוף בחזקת הרביעית ושלה היא היום וזה פשוט. הריטב״א ז״ל: וז״ל הריב״ש ז״ל וא״ת והא לעיל בפ׳ הכותב גבי בעל שמכר לפירות וכו׳. אמר אביי דטעמא משום שמא תכסיף לא דמי דהתם כיון שאין ללוקח בשדה אלא פירות איכא למיחש שמא תכסיף אבל כאן כל השדה היא עתה שלה שגבאו בכתובתה וליכא למיחש להכי. עוד יש מי שתירץ דהתם בקרקע שלה אמרינן משום האי טעמא דלא עשה לא כלום אבל עתה שמן הדין היא ראויה לגבות ולא משביעין לה משום האי טעמא. והראשון נראה יותר נכון ע״כ: ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא ויצא אותו חד מב״ד זכאי לא מצי אידך אח או שותף למימר לההוא חד שיצא זכאי מב״ד לאו בעל דברים דידי את כלומר בהדי דידי לא אייתית זכאי מדינא לעולם דההוא דינא דעבדת בהדי חבראי לא שייך בי מידי חזור בהדאי לדינא אלא ההוא שותף שליחותיה דחבריה עבד וכיון דיצא זכאי מחד מינייהו תו לא מצי אידך למתבע מיניה מידי. ל״א ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא וחייבו ב״ד לאח או לשותף לא מצי אידך שותף למימר ליה לבעל דין לאו בעל דברים דידי את שלא אותי חייבו ב״ד. נשבעת לשנייה כי ליכא תמן נכסים כדי כתובה שניה אלא כדי חציה ושניה לשלישית משום ההוא מותר דשקלא ראשונה לשלישית לא קתני דכיון דאשתבע לה לשנייה משום פחת כתובתה לא צריכא לאשתבועי זימנא אחריתי לשלישית דלית לה כתובה כלל דשליחות עבדא שנייה לגבי ראשונה הכא נמי עבד שותף שליחותיה דחבריה בין לזכות בין לחובה. רש״י במהדורא קמא: והר״מ הלוי ז״ל כתב וז״ל הני תרי אחי וכו׳. שאם היה להם לאחים הללו או לשותפים הללו ממון אצל אחד מן השוק מחמת אביהן או מחמת שותפותן באנפי דלא שייך לאחיובי ליה לחד מינייהו טפי מלאידך והלך אחד מהם ותבעו בדין ונתרצה הנתבע אין השני יכול לחזור ולתובעו פעם שניה ולומר לו לאו בעל דברים דידי את כלומר מעולם לא ירדת עמי בדין על התביעה הזו ועדין אתה חייב לירד עמי בדין אלא הואיל וירד עם אחיו או עם שותפו הרי הוא כאילו ירד עם זה דההוא אח או ההוא שותף, שליחותיה דידהו עביד וכיון דיצא זכאי מאחד מהם אין השני יכול לתובעו ולאו למימרא דאית ליה לשני ראיה דלא הויא ליה לראשון דלא מהני׳ ליה דאפילו ראשון נמי אי משכח ראיה מהני ליה היכא דלא סתרי טענותיו דתנן כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין ולא למימרא נמי דאי אית ליה הך שותפא דקאי בהדיה בדינא לבעל דיניה ואפסיד דמחמתו דאודיתא דחשבינן ליה כמאן דאודו תרווייהו אלא מאן דאודי אודי ומאן דלא אודי לא אודי ודיקא נמי מדאמרינן שליחותיה עבד וכיון דכשלוחו דמי אי עוית מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ״ת אלא למאי נפקא מיניה לסהדי דאסהידו באנפי ראשון וליתנהו דלסהדו באנפי שני א״נ דאמר אי הוה אנא הואי טענינא טפי א״נ דהואי מסגינא בבדיקות עד דהוו מתכחשי סהדי דכיון דטענתא דלא יכיל השתא לברורה היא מסתמא לא יכיל למסתר קיום הראשון או מחמת דאייתי ראיה דמגזל גזליה מיניה ותבעוהו לחד מינייהו בדינא מקמי דפלגי ליה לההוא מידי ואחתיה בי דינא ותובע לההוא מידי לא מצי אידך שותפא מסתמא למסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סתר ואי לא לא סתר דהאיך שותפא דקם בהדיה בדינא שליחותא דחבריה עבד ומ״ל תובע ומ״ל נתבע. ועוד לאו כל דכן השתא גבי תובע דלא חסר מידי ממאי דמטא לידיה אמרינן איבעי ליה למיתי גבי נתבע דקא חסר לא כ״ש דאמרינן איבעי ליה למיתי אלא מיהו מסתברא דדוקא בממונא דלא מחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגון קרקע ובהמה ועבד דהוה קאי ברשותא דהאי דאתא לגבי דינא אבל מידי דמחסר גוביינא מהאיך דלא קם בהדיה בדינא לא גבינן ליה מיניה עד דקאי תובע בהדיה בדינא ואע״ג דליתא לדרב הונא ה״מ היכא דליתא במתא אבל איתיה במתא איתא לדרב הונא ע״כ. תלמידי רבינו יונה ז״ל: וז״ל הריטב״א ואזל חד מינייהו וכו׳. פרש״י ז״ל דאזל חד מינייהו לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב לא מצי חבריה וכו׳ ככתוב במהדורא בתרא. ובודאי דלישנא דסוגין הכי משמע שכבר דן האחד עם הנתבע מדאמרינן אזיל חד מינייהו ולא אמרינן ואזיל. ותו מדאמרינן עלה לקמן דאמר אי הואי התם הוה טענינא טפי. אבל לשון בעל דברים דידי אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד אבל יש לשונות הרבה שפירושן מתחלף ומ״מ אף לפי׳ זה היא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחברי׳ במתא כופה לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ויש שפירשו אותה בדרך זה ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתיה במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה מפני שידו כידה אפילו בעל כרחה יכול לתבוע ואינה יכולה למחול ואדרבה מיניה שמעינן דדוקא התם ואע״ג דליתיה במתא אבל באשה בעלמא לא אמרינן הכי כלל ואפילו איתא במתא כנ״ל וכן דנתי לפני רבותי ע״כ: ולא אמרו דמצי טעין אי הואי התם הוה טענינא טפי אלא דליתיה במתא כשבאו אלו לדין איבעי ליה למיתי לב״ד בהדי חבריה וכיון דלא אתא תו לא מצי טעין מידי. רש״י במהדורא קמא: איתמר שני שטרות כו׳. פרש״י ז״ל כגון שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד ע״כ ונקט מרן ז״ל מכרה וה״ה למתנ׳ ולאפוקי הודאות והלואות וכ״כ רבינו אלפסי בהלכותיו מפורש. הריטב״א: וכ״כ רש״י במהדורא קמא וז״ל שני שטרות של מכר ושל מתנה היוצאין על שדה אחת לשני בני אדם וביום אחד נכתבו ובמקום שאין כותבין שעות דלא ידעינן הי מנייהו קדים דאילו ידעינן הי מנייהו קדים לרב לחתימה ולשמואל למסיר׳ ההוא דקדם ודאי קנה אפילו היכא דלא כתבי׳ שעות. שודא דדיינא חזינן את מי אוהב יותר לההוא ודאי מסר ברישא. רש״י במ״ק: וז״ל הרא״ה ז״ל אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד וכו׳. פי׳ ועדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן אפילו נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו היום שנכתב ואם כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר אפילו בזה אחר זה שניהם שוין ששניהם קונין משעת חתימה וכיון שכן ראוי הוא שיהיו חולקין ואע״פ שכתב לאחד בו ביום ומסר לו לאחר כך כתב לחבירו שזה שמסר׳ לו ראשון קנה מידי דהוה אגט אשה שכיון שהגיע הגט לידה מגורשת גמורה ואפילו לבו ביום ואפילו כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהן ואח״כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה כיון שנמסר לו בו ביום שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו והרי שניהן כתובים באחד בניסן וכשנמסר להם לאחר זמן הרי הן קונין באחד בניסן נמצא ששניהם שוין אבל כשנמסר לאחד בו ביום הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרישית ותו לא קני אידך וכיון שכן כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קונה ואלו נמסרו שטרות אלו בו ביום בשודא איכא למימר דהא ודאי אי דמר לאו דמר אפ״ה חלוקה עדיפא דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפי׳ בו ביום נמי וכגון שזכה לשניהם כאחד ואמרינן לא דכ״ע כר׳ אלעזר והא בהא קא מפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ואפילו לר׳ אלעזר כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דנטעי אלא בפלגא ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמא דאמרן דטפי שכיחא לר׳ אלעזר שודא מחלוקה ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי׳ הות הכי דשניהם זכו כאחד לא אפשר דנטעי אלא בפלגא ואפשר דיהבי׳ כלהו לההוא דזכי מדינא והשתא דאתינן להכי ה״ה נמי דהוה יכיל למימר שמואל כר׳ אלעזר דאמר אף עדי מסירה כרתי פי׳ אף עדי מסירה וה״ה לעדי חתימה ומיהו אליבא דשמואל איכא תרתי קניות בעדי חתימה ובעדי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעדי חתימה אי בעדי מסירה דאע״ג דהני שטרי הא איתנהו לקמן וחתימי אפשר דזכי להו בעדי מסירה מקמי דלא חתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתיה דלא בעי דליזכו אלא בעדי מסירה ואם איתא דבעדי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עדי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביום בודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפריש לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מנייהו ואי נמי זכי ליה בעדי חתימה אי בו ביום מסרינהו בודאי דחד מינייהו לחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרווייהו וכיון דכן שודא שכיחי טפי אליבא דרבי אלעזר דאית ליה הני תרתי זכיות דאי בעדי מסירה זכי ליה הא לא סגיא דלא הויא בו ביום ואפילו זכי ליה בחתימה אפשר דזכי ליה בו ביום וא״כ איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית ליה חלוקה קאמר טעמא כיון דאית ליה לר׳ מאיר דליכא אלא חדא זכי׳ דהיינו עדי חתימה ולא סגיא דזכי ליה אלא בהא ובהא אפשר דזכי ליה בו ביום ואפשר דזכי ליה בתר הכי וכל היכא דזכי ליה בתר הכי הויא דתרויהו ואפי׳ בו ביום אפשר כגון דזכי לשניהם כאחד הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דרבי מאיר כך אפשר לפרשה וצ״ת. ושמואל דאמר כר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי נראה לי דאליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דטעמא דר׳ אלעזר מסתברא משום דקסב׳ דמסיר׳ הוא עיקר ולא בעינן סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעדי חתימה דהנהו נמי מהני לן להכי דכיון דאיתנהו תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר וכיון דהיינו טעמא דר׳ אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לאו כלום הוא כדפרישית הילכך מאן דסבר ליה כר׳ מאיר אפשר דאית ליה עדיו בחותמיו זכין לו אבל מאן דסבר לה כר׳ אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון. והוא הדין דהוה מצי למימר דכ״ע אית להו כר׳ מאיר ובהא פליגי אי אמרינן שודא עדיפא או חלוקה עדיפא אלא דמהא נמי דמקשינן תקשי ליה דליכא למימר דשמואל כר׳ מאיר דהא שמואל כר׳ אלעזר ס״ל דמקשי׳ ומי מצי מוקמת לה לרב כר׳ אלעזר וכו׳ עד מחוורתא רב דאמר כר׳ מאיר ושמואל כר״א והא דמקשינן מדתניא שני שטרות היוצאות ביום אחד חולקין ומוקמינן לה כר׳ מאיר ומקשי׳ אי ר׳ מאיר אימא סיפא כתב לאחד וכו׳ ואי ר״מ וכו׳ אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לאחד תחלה קודם שכתב לחבירו או כתב לשניהם ומסר תחלה לאחד מהם בו ביום יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני ליה ביה כלל ומתרצינן תנאי היא וכו׳. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא וכו׳ פי׳ ובו ביום לא מסרה לאחד מהם ואחר שעבר אותו היום מסרה לשניהם בזה אחר זה והאי דאמרינן לאורתא לאו דוקא אלא כלומר באורתא ברמשא. א״ל דקדים פי׳ דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה א״ל אטו בירושלם יתבינן דכתבי שעות פירוש דאנן כיון דלא כתבינן שעות אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר דהיינו סוף היום. אלא מאי טעמא וכו׳ ומר לאו דיינא ולא כפשטה חס לן למימר הכי דודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין אלא דרב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה ולא לדון קאמר ליה אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד דצריכין להדדי ואשכחן דכותה בתלמודא וכן פירשה מורי אחי נר״ו ואי נמי בטועה בשקול הדעת הוה דשודא שקול הדעת הוא וטועה בשקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר וקשיא כדכתיבנא במסכת סנהדרין בס״ד. הרא״ה ז״ל: לימא רב דאמר כר״מ דאמר במס׳ גיטין עדי חתימה כרתי דחתימה עיקר וכי היכי דאמר ר״מ גבי חתימה עיקר דהא לא בעי אלא חתימה לחודה לשמה ומוקי לה לקרא דכתיב וכתב לה בחתימה הא הכי נמי לגבי שטרא חתימה עיקר למאן דבעי למקני בשטרא כדאמר אביי בקדושין כי הוה זבין מידי מחבריה אמר אי בעינא דאקנה במעות אקני ואי בעינא דאקני בשטרא אקני בכספא אקני כי היכי דלא הדרת בה ואקני בשטרא דאי בעינא הדרא בי כל אימת דלא נחתם השטר אליבא דר״מ דהא קי״ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ומ״ה אמר רב חולקין דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד ושניהם קנו ביחד ושמואל כר׳ אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי שהם בעת מסירת הגט לידה של אשה הן כורתין בינו לבינה וקרא דכתיב וכתב לה לשמה בכתיבה ממש קא משתעי ומאן דבעי נמי למקני בשטר לא קני עד שימסור מוכר השטר ליד הלוקח הלכך אי אפשר שימסור שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד שהרי זה מעכב על זה ולאחד מהם ודאי מסר תחלה בלא ידיעת חברו ההוא דמסר ליה ברישא ההוא קנה וכיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא וכו׳. את מי אוהב זה המוכר יותר לו מסר השטר תחלה ויהבינן ליה ורב סבר כיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא חלוקה עדיפא משודא. עכ״ל רש״י במ״ק. ובמהדורא בתרא פירשה לשון אחרת וז״ל כר״מ דאמר לענין גט עדי חתימה הם עיקר כריתות וכן לענין השטרות ואלו שניהן נחתמו ביום א׳ ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחברו ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה הלכך מאי שודא דדייני איכא למימר אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל דאמר כר׳ אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למ״ה אלמא עדי מסירה עיקר והכא י״ל שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה וכי לא ידעינן נימא שודא דדייני לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר דשודא עדיפא מחלוקה. ע״כ. פי׳ לפי׳ לר״מ דוקא עדי חתימ׳ כרתי ולא ע״מ כלל ובמקום שאין כותבין שעוטת אין קפידא על הקודם ואין זה זוכה יותר מזה הלכך ע״כ אין לומר אלא חולקין ולר׳ אלעזר אע״ג דעדי חתימה מהני מכל מקום כיון דעדי מסירה נמי כרתי ואינהו הוו עיקר בתרייהו אזלינן והלכך איכא לספוקי שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ולכך דיינינן שודא ועדיפא מחלוקה דשודא בכלל דינא הויא ואפשר דדייני קושטא דמלתא אבל החלוקה בע״כ לא דייני קושטא דמלתא. והריטב״א ז״ל הקשה על מה שפירש מרן במהדורא בתרא וז״ל ואיכא למידק דהא לר״מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנין אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמכר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידי׳ ע״ח בלחוד כרתי ועדיו בחותמיו זכין לו אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכיח מתוכו אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר והראיה מגט שאם נתן לה גיטה ביום שנחתם מגורשת מיד שהגיע לידה וכן כשכתבו בו חדש או שנה ונתנו לה תוך הזמן הרי היא מגורשת מן היום שתביא ראיה שהגיע לידה וכדמוכח במס׳ גיטין ור׳ אלעזר נמי אע״ג דסבר ע״מ כרתי הא מודה נמי בע״ח כדפרש״י בדוכתא וכדמוכח בכמה ראיות וא״כ מנלן שהיו בשטרות אלו עדי מסירה ועוד דבעדי מסירה עצמן שמא נתן לשניהם כאחד וזכו כאחת ע״כ. ונראה דאיברא דאלו נמסר להן בזה אחר זה דהקודם זכה ואפילו בו ביום מיהו כיון דלר״מ ע״מ בלחוד לא כרתי וע״ח בלחוד כרתי ולא צריכי לע״מ לענין עיקר הקניה אע״ג דאהנו ע״מ לענין קדימת בו ביום מ״מ אין לך לדון אלא כפי מה שמוכיח עיקר קנייתו מתוך כתיבת השטר דהיינו ע״כ שאין זה זוכה יותר מזה ואין לך לחדש קנייה אחרת דלא מהניא בלחודה והקניה שלפנינו המוכחת מתוך השטר אינה צריכה לה ועוד כיון דהויא ליה מקום שאין כותבין שעות דיינין להו כאין מקפידין על הקודם לחברו בשעות דאפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה ואם אתה אומר דלזה נמסר תחלה הרי עבדת להו כמקפידין על השעות ואין במשמעות השטרות כן כיון דלא כתיבי ביה שעות ובמקום דלא כתבין שעות קיימינן ומיהו לר׳ אלעזר כיון דעדי מסירה עיקר ואינהו לא צריכי לעדי חתימה כלל ואינן חותמין אלא מפני תקון העולם בתרייהו אזלינן ועלייהו דיינינן ואינהו ע״כ בזה אח״ז נמסרו דאי אפשר שימסרו שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד וכמו שפירש״י במהדורא קמא ועוד כיון דלגבי המסירה אי אפשר בבת אחת וכדכתיבנא והחתימה נמי אע״ג דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד מ״מ זמנין טובא זה קודם לזה לכך שודא עדיפא כנ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל: וגדולה מזו כתב הר״ן בפ׳ המגרש וז״ל כיון שאנו יודעים בודאי שמחמת עדי חתימה שניהם זוכות בשוה היאך נניח את הודאי ונפסוק את הספק לו׳ שמא אח״כ מסר בעדי׳ כדי לומר שודא והא אין ס׳ מוציא מידי ודאי ע״כ. אלא שלפי זה אפילו לר׳ אלעזר נאמר כן כיון דלדעת רש״י אפילו לר׳ אלעזר כרתי נמי עדי חתימה ומה שכתבתי הוא יותר נכון בשיטתו של רש״י ז״ל ומיהו מלשונו ז״ל נראה דליכא למימר שודא כלל לר״מ לכך נראה דאיבר׳ ודאי דאם נתן לה גיטה ביום שנחתם דמגורשת מיד מיהו לא מטעם מסירתה היא מגורשת אלא עדי החתימה הם הכורתין אלא דבעינן דלמטי גיטא לידה ויכון דבעדי החתימה יד שניהם שוה אין לחוש לעדי המסירה כלל וכן כתב הר״ן שם בפ׳ המגרש וכתב עוד דאע״ג דהכותב שטר מתנה לחבירו ומסרו לו אינו יכול לחזור בו אפ״ה אם הקנה לאחר בו ביום אע״פ שכבר מסר לא׳ יד שניהם שוה שכיון שאין כותבין שעות ועדי חתימה הם מקנין הרי הוא כמשייר בקנייתו שלא יקנה אלא בקנין מי שאינו יכול לברר אם קנה מתחלת היום או מסוף היום שדנין אותו לסוף היום ונמצא זכות חברו שוה לו הילכך לר״מ לא משכחת לה שודא כלל אבל לענין חזרה אין בכך כלום וכו׳ ע״ש בפ׳ המגרש דהאריך בזה הרבה: והריטב״א ז״ל כתב וז״ל כמה דרכים נאמרו בשמוע׳ זו בתוס׳ ובחידושין אבל הדרך הנראה שהוא ברור בזה דר״מ ור׳ אלעזר בתרתי פליגי חדא דלר״מ עדי חתימה בלחוד כרתי ולא עדי מסירה ולר׳ אלעזר אף ע״מ ואידך דבעדי חתימה לר״מ עדיו בחותמיו זכין לו אע״פ שלא הגיע השטר לידו אלא לאחר זמן אבל לר״א אין עדיו בחותמיו זכין לו אלא כשהגיע שטר לידו ולפיכך כל שטר שאין בו קנין אם לא הגיע לידו ביום שנכתב פסול דהוה ליה מוקדם מעתה בשני השטרות היוצאין ביום אחד יש ד׳ דרכים או שנמסרו בו ביום בבת אחת או בזה אחר זה ולר״מ בכלן זוכין כאחת חוץ מן האחד כשנמסרו בו ביום בזה אחר זה וכיון שהשלשה דרכים ראויין לחלוקה והדרך האחת לבדו ראוי לשודא ראוי לדון בחלוקה יותר אבל לר״א אין לומר אלא כשנמסרו ביום חתימתן כו׳. והרי אין כאן אלא ב׳ דרכים או כשנמסרו בבת אחת או בזה אחר זה וכיון שכן ראוי לומר שנמסרו בזה אחר זה ולא ידע זה בכל זה ורצה לרצות לכל א׳ מהם שנתן לו הכל שאלמלא כן היה נותן חציו לזה וחציו לזה הילכך שודא עדיפא. ואמרינן דכ״ע כר׳ אלעזר פי׳ דאלו כר״מ ליכא למימר חדא דלקמן מוכח דשמואל כר׳ אלעזר ס״ל אף בשטרות מה שא״כ לרב דאע״ג דאמר הלכה כר׳ אלעזר בגיטין הוה ס״ד דגיטין לאו דוקא אלא ה״ה כל שטרות הדומות לגיטין דהיינו שטרי הקנאה ולאפוקי שטרי ראיה והיינו דלקמן לא פרכינן אהא דרב אלא מדאמר שמואל אף בשטרות ועוד דלר״מ דכ״ע חלוקה עדיפא שיש לו שלשה דרכים אבל לר׳ אלעזר שהוא ספק בא׳ משני דרכים בהא איכא למימר דפליגי מר סבר דבספק שקול כזו חלוקה עדיפא ומ״ס שודא עדיפא ואסיקנא דמחוורת׳ רב דאמר כר״מ ושמואל דאמר כר׳ אלעזר וכיון דכן הלכתא כשמואל דקאי כר״א ועוד דרב שמוואל הלכתא כשמואל בדיני. ובמאי דכתב הרי״ף ז״ל דדוקא בשטרי מכר או מתנה פליג שמואל אבל בשטרי חובות מודה הוא דחולקין הביא ראיה לדבר דהא במתני׳ תנן היו שלשתן יוצאות ביום א׳ חולקות בשוה ולא מותבינן מינה לשמואל משום דכתובה דינה כחוב אבל ממתני׳ אותביניה משום דקתני סתמא שני שטרות היוצאים ביום א׳ כלישנא דאפליגו בה רב ושמואל גופייהו ועוד הבי׳ ראיה דאמרינן גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו ולא עבדינן שודא הכא נמי חלוקה עדיפא. ואין ראיות אלו ברורות דדילמא הא דלא מותבי׳ ממתני׳ היינו משום דסתם מתני׳ ר׳ מאיר היא וממתני׳ מותבי׳ ליה ואפ״ה אמרינן דהא מני ר״מ היא כסתם מתניתין וההיא דלוה ולוה אינה ענין לזו כלל דשאני התם דכיון דלוה ולוה ואח״כ קנה שעבוד שניהם חל כאחד על מה שקנה וליכא למעבד שודא כלל אבל הכא דאפשר דלחד מינייהו אשתעבד מעיקרא ולא חל אחרי כן שעבוד חברו על קרקע זה לעולם אימא לך דלשמואל עבדינן שודא. ומיהו יש להכריע כדברי רבינו אלפסי ז״ל דהלכתא כותיה ולאו מטעמיה אלא טעמא דמלתא כמו שפירש ר״י וכן רבינו דכיון דש״ח לשעבוד הוא עשוי ועיקרו לנכסים משועבדים משום דאית ליה קלא כדאיתא בפ׳ גט פשוט אין לנו לדון בו אלא מן הזמן שהוא מוציא קול וידוע הוא שאינו מוציא קול אלא מן הזמן הברור שבו דבהא מזדהרי לקוחות וכל שכתוב בו יום ידוע אין זמנו ברור אלא מסוף היום וכן אם כתוב חדש או שנה מסוף החדש ומסוף השנה ואינו טורף בו לקוחות מקודם לכן אע״פ שיש לו עדים שהגיע לידו קודם לכן דההוא עדות ע״פ הוא ולית ליה קלא וכיון שכן שני שטרות היוצאין ביום אחד אין שניהם נדונין אלא מסוף היום וזכות שניהם חלה כאחת ולפיכך חולקין דהוה לית כלוה ולוה ואח״כ קנה דקי״ל יחלוקו ואפשר שלזה כיון רבי׳ אלפסי בטעמא אלא שלשונו קצר ולפי דרך זו ה״מ בשטרי דלאו אקנייתא אבל בשט״ח שיש בה קנין שני שטרות היוצאין ביום א׳ עבדינן שודא דהשתא ודאי משעת קנין שעביד נפשי׳ ונשתעבדו נכסיו ואלימא מלתא דקנין דאפילו בשטר יש לו קול וגובין בו מנכסים משועבדים ומסתמא לא הקנה לשנים כאחד בקנין אחד אלא בזה אחר זה ומי שקדם זכה אפילו הוא תוך כדי דבור וכיון דכן עבדינן שודא ואפשר דאפילו רב מודה בהא אפילו אליבא דר׳ מאיר דהשתא ליכא טעמא דעדי חתימה כרתי. מפי רבינו ז״ל. ויש מבעלי התוס׳ שכתבו בשטרי חובות היינו טעמא דעבדינן חלוקה ואפי׳ לשמואל משום דדוקא במכר או במתנה שאם היו בזה אחר זה על כל פנים הראשון זכה בהם לגמרי והשני לא זכה כלום אבל בשט״ח או כתובה שיש לשניהם שעבוד נכסיו ודאי וכל אחד מהם ראוי לחול ואפילו האחרון גובה משעת טרפו אם נפרע החוב הראשון ממקום אחר או נמחל וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתן אפילו בזה אחר זה עכשו דאפשר שזכו שניהם אין לומר בו אלא חלוקה. כך כתבו משמו של ר״ת והטעם הזה אינו מחוור כל הצורך. עכ״ל הריטב״א ז״ל: ועתה אפרש שיטת התוס׳ ז״ל בס״ד ר״י ז״ל פירש כיון דלר״מ עדי חתימה הם עיקר השטר אין לנו לילך אלא בתר מאי דמורה השטר ומאחר דמתוך עדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה הלכך קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר הא׳ תחלה ואח״כ נכתב ונמסר השני אע״ג דמתוך עדי מסירה ניכר מי קדם לא זכה הראשון דר״מ לא חשיב להו לעדי מסירה עיקר והכי מוכח בגיטין דתנן בפרק כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש כו׳. ודייק בגמרא הא גדולה מצי גריש אמר רבא זאת אומרת ב׳ יוסף בן שמעון כו׳ אלא מעתה כו׳ אלא בעדי מסירה ור׳ אלעזר היא משמע אבל ר״מ אפילו הראשון לא מצי לגרש אף על פי שניכר מתוך עדי מסירה הואיל ואינו ניכר מתוך ע״ח ומיירי במקום שכותבין דבמקום שאין כותבין והקרקע נקנה בכסף ובחליפין ובחזקה והשטר אינו אלא לראיה כ״ע מודו דאמרינן שודא דאין ניכר מתוך ע״ח איזה מהם קנה תחלה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמא. ודוקא בשטרי מכר או מתנה הוא דפליג שמואל ואמר שודא אבל בשטרי הלואות או כתובות אין השעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח תוך השטר דהיינו ממחרת יום שנכתב בו דביום שנכתב ליכא הוכחה מתי התחיל בבקר או בערב והלכך זכו שניהם כאחת וחולקין וכדתנן במתני׳ היו כולן יוצאות בשעה אחת וכו׳ וכן פירש הריטב״א ז״ל נמצא דלשיטת ר״י עיקר טעמו תלוי בהוכחת לשון השטר דלרב דס״ל כר״מ כיון דמלשון השטר אינו מוכיח איזהו הקודם לכך אין חולקין אע״ג דמתוך עדי מסירה ניכר דעדי חתימה עיקר ובהכי מחלקינן נמי בין שטרי מכר לשטרי הלואות. ור״ת ז״ל פירש דהיינו טעמא דמחלקי׳ בין שטרי מכר לשטרי הלואות וכתובות דתנן במתניתין דחולקין ואפילו שמואל מודה משום דשטרי מכר אין עיקר אלא אחד מהם דהיינו הראשון שקדם והשני לא זכה כלום אבל שטרי הלואות שעבוד שניהם אמת וכמו שכתב הריטב״א ז״ל משמו וכדתנן במתניתין חולקות בשוה ולא תימא דשניא מתניתין משום דהיו יוצאות בשעה אחת דהוה ליה כאלו נכתבו בבת אחת אבל יוצאים ביום אחד דאיכא למימר דלזה נכתב בבקר ולזה בערב דהכי נמי איכא למימר דלזה נכתב בתחלת השעה ולזה בסוף השעה אלא טעמא דמתניתין דחולקות משום דשניהם אמת. ובהכי רהטא כולה סוגין ואין הדבר תלי׳ בהוכחת לשון השטר כדפר״י ז״ל אלא בהכי תליא טעמא דמילתא דהחתימה שהיא ביד המוכר דכותבין שטר למוכר אעפ״י שאין לוקח עמו אפשר להיות בבת אחת והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת דכיון דיוצא השטר מיד המוכר ליד הלוקח נזהר הוא שלא למסור בבת אחת והילכך לדעת ר״מ דהחתימה עיקר ואפשר דנחתם בבת אחת המסירה היתה לדעת החתימה ואע״פ שהיתה זו אחר זו הויא ליה כנמסר בבת אחת תדע היכא דכתיב שעות אמאי יהבינן לה למאן דקדים בשעה אחת דילמא לאידך נמסר תחלה אלא דתלינן מסירה אחר חתימה ה״נ תלינן המסירה בשעת חתימה ואפילו את״ל דאי אפשר לצמצם וע״כ אף החתימה אי אפשר להיות בבת אחת מכל מקום איהו סבר דשניהם נחתמו בבת אחת ואין דעתו שיקנה אחד יותר מחברו אלא דעתו שיקנה זה כמו זה והוי כאלו מסר לשניהם בבת אחת ואין מועיל הקדמת החתימה כלום וא״ת והתינח כשהעדים החתומים בזה השטר אינם החתומים בשטר האחר דאפשר להיות דהנך סהדי חתום אהאי והנך סהדי חתים אהאי בהדי הדדי ואע״ג דאי אפשר לצמצם מכל מקום הא קא מכוין להחתימה בבת אחת ובתר דעתו אזלינן אבל כשהעדים שוים בב׳ השטרות מא״ל הרי ע״כ כיון להחתים בזה אחר זה ואי אפשר להיות בלאו הכי והויא ליה כמסירה לר׳ אלעזר וכדבעי׳ למכתב בס״ד וי״ל דאכתי איכא למימר דדילמא בשעה שעסוקין באותו ענין חתמו דקנין יכול לחזור בו שיהיה קנין האחרון קיים ושל ראשון בטל או לקיים שניהם וכיון דאיכא למימר בשום צד דשניהם קנו בבת אחת לכך אמר רב חולקין דהרי החלוקה צודקת בשום צד אבל שמואל סבר כר״א דהמסירה עיקר והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת וכדכתיבנא וכיון שכן אין החלוקה צודקת כלל בשום צד לכך אמרינן שודא ואזיל לשיטתיה דפריש ר״ת ז״ל בכל דוכתא דשודא היינו שיתן הדיין לכל מי שירצה וכמו שפירשו התוספות בפ׳ הכותב והילכך אמרינן שיהיה כח ביד הדיינין מובהקים ליתן לכל מי שירצו דכיון דאי אפשר להיות בבת אחת אימור איתרמויי לאותו שזכה ולמאי דפרש״י שודא לפי ראות עיני הדיינין יטילו זכות או חובה אי אפשר לפרש כן ומ״מ לפי שיטתו ז״ל כל מקום דאי אפשר להיות בבת אחת עבדינן שודא אבל במקום שיכולין לזכות שניהם בבת אחת כגון בשטרי מכר אליבא דר״מ דס״ל עדי חתימה עיקר א״נ בבעלי חובין ביום אחד או שני כתובות ביום אחד לכ״ע יחלוקו דחשו רבנן להפסד בעלי חובין משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א״נ במתנה עבוד שודא היכא דאיכא למימר דחד קדים והאחד שקר. זו היא שיטת ר״ת ז״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush