Shitah Mekubetzet Bava Kamma 49a – שיטה מקובצת בבא קמא מט.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

א״כאִם כֵּן מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין וְנוֹתֵן לַבַּעַל ^אוְאִם אֵין לַהּ בַּעַל נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ גִיּוֹרֶת פָּטוּר.: גמ׳גְּמָרָא: טַעְמָא דְּמִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ הָא מִתְכַּוֵּין לָאִשָּׁה מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה שְׁוָורִים שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת. אָמַר לְךָ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הוּא הַדִּין ^בדאפי׳דַּאֲפִילּוּ נִתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה נָמֵי פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת וְהָא דְּקָתָנֵי שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא אָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ דְּהָכִי כְּתִיב קְרָא קָתָנֵי רֵישָׁא נָמֵי שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא ^גשׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַשִּׁפְחָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת מַאי טַעְמָא חֲמָרְתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּאַזֵּיק דְּאָמַר קְרָא {בראשית כ״ב:ה׳} שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר.: כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת.: דְּמֵי וְלָדוֹת שְׁבַח וְלָדוֹת מִיבְּעֵי לֵיהּ הָכִי נָמֵי קָאָמַר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת וּשְׁבַח וְלָדוֹת שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלָדָה וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה.: אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל א״כאִם כֵּן מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת.: מַאי קָאָמַר אָמַר רַבָּה ה״קהָכִי קָאָמַר וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. רָבָא אָמַר הָכִי קָתָנֵי וְכִי אִשָּׁה לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְכִי אִשָּׁה לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם אֶלָּא שָׁמִין נֶזֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין. קַשְׁיָא דרשב״גדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אדרשב״גאַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. ל״קלָא קַשְׁיָא כָּאן בִּמְבַכֶּרֶת כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ מְבַכֶּרֶת. וְרַבָּנַן דְּאָמְרִי שְׁבַח וְלָדוֹת נָמֵי לַבַּעַל מַאי טַעְמָא כְּדִתְנַן מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״א:כ״ב} וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא הָרָה מָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר הָרָה לוֹמַר לָךְ שְׁבַח הֵרָיוֹן לַבַּעַל. ורשב״גוְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַאי הָרָה מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּכֶּנָּה כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן אָמַר רַב פָּפָּא לָא תֵּימָא כְּנֶגֶד בֵּית הֵרָיוֹן מַמָּשׁ אֶלָּא כֹּל הֵיכָא דְּסָלֵיק בֵּיהּ שִׁיחְמָא לְוָלָד לְאַפּוֹקֵי יָד וָרֶגֶל דְּלָא.: ^דהָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ גִיּוֹרֶת פָּטוּר.: אָמַר רַבָּה לֹא שָׁנוּ ^האֶלָּא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר וּמֵת הַגֵּר דְּכֵיוָן דְּחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר זְכָה בְּהוּ גֵּר וְכֵיוָן דְּמֵת הַגֵּר זְכָה בְּהוּ מִן הַגֵּר אֲבָל חָבַל בָּהּ לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר זָכְיָא לַהּ אִיהִי בְּגַוַּיְיהוּ וּמִיחַיַּיב לְשַׁלּוֹמֵי לַהּ לְדִידַהּ. א״ראָמַר רַב חִסְדָּא מָרֵי דֵּיכִי אַטּוּ וְלָדוֹת צְרָרֵי נִינְהוּ וְזָכְיָא בְּהוּ אֶלָּא אִיתֵיהּ לְבַעַל זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא לֵיתֵיהּ לְבַעַל לָא. מֵיתִיבִי הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל אֵין הַבַּעַל נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו אֵין הָאִשָּׁה נוֹתֵן לְיוֹרְשֶׁיהָ הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ גִיּוֹרֶת זָכָה. אָמְרִי וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר וּמֵת הַגֵּר הָכָא נָמֵי שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר וּמֵת הַגֵּר וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְאַחַר מִיתַת הַגֵּרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות חובל ומזיק ד׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה ע׳
טור חושן משפט תכ״ג:א׳
שולחן ערוך חושן משפט תכ״ג:א׳

^ב רמב״ם הלכות נזקי ממון י״א:ג׳-ד׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ז
טור חושן משפט ת״ה:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ת״ה:ג׳

^ג רמב״ם הלכות נזקי ממון י״א:ג׳-ד׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ז
טור חושן משפט ת״ה:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט ת״ה:ג׳

^ד רמב״ם הלכות חובל ומזיק ד׳:ג׳-ד׳
סמ״ג מצוות עשה ע׳
טור חושן משפט תכ״ג:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט תכ״ג:ב׳

^ה רמב״ם הלכות חובל ומזיק ד׳:ג׳-ד׳
סמ״ג מצוות עשה ע׳
טור חושן משפט תכ״ג:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט תכ״ג:ב׳

E/ע

הערותNotes

לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה וכו׳. לאו למימר דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבין אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליו אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרו בהדיא פטורים ולא חייבים ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן אמאי קאמרי בהא. הרשב״א ז״ל. והתוספות חולקים לעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא וכו׳ עיין שם. והאריכו המפרשים שם עיין שם. חמרתא מעברתא וכו׳. לקושיית התוספות תירץ הרשב״א ז״ל דלגבי בור פטור אפילו השפחה והעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו אם תמצי לומר דעבד ושפחה שלא טבלו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורים בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי. ע״כ. והרא״ה ז״ל כתב וז״ל מאי טעמא חמרתא מעוברת וכו׳. פירוש לאו למימרא דעבד לאו בכלל אדם דהא לקמן אמרינן דעבד בבור פטור מדדרשינן שור ולא אדם. ואפשר דגבי שור אפילו עבדים ממעטינן אבל גבי לישנא דאדם עבדים לא מיקרי אדם. וליתא אלא כמו שתירצו בתוספות. ע״כ. וכן תירץ הר״ר ישעיה ז״ל וזה לשונו חמרתא מעברתא ומכל מקום לא חמור ממש חשבינן להו דהא לקמן גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטור דכתיב שור ולא אדם אלמא כאדם חשבינן להו. אלא הכי פירושו לגבי ולדות כחמרתא חשיבי דהא דפטר רחמנא אנשים ולא שוורים מדמי ולדות הני מילי לגבי בעל האשה כדכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה אבל בולד שפחה שהם דומין כולד חמורו בהא לא פטר קרא. ע״כ. וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וז״ל חמרתא מעברתא. לפירוש התוספות הכי פירושו אזקתא מינאי וכיון דתשלומין שלו ולא לבעל אם כן מיעוט דאנשים ולא שוורים או נקי לא קאי עלה. ע״כ. שבח ולדות מיבעי ליה דבהאי שומא שבח ולדות נמי איכא. תו מסתבר דפשיטא ליה מילתא דדמי ולדות אי אפשר לשום אותן על גבי אמן אלא בפני עצמן לרבן שמעון בן גמליאל מיהת דהא לרבן שמעון בן גמליאל איהי טפי שויא כי לא מיעברא וכיון דכן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן. ודין הוא דבשלמא בעלמא גבי פרה דהיא גופה ממון איכא למימר דשיימינן ולדות אגבה אבל אשה דלית בה דין ממון לא. והיינו דלא חשיב לה רבא לעיל בריש פירקין בהדי אידך. והשתא דאתינן להכי מתניתין דתני דשיימינן אגבה דאשה ודאי בשבח בלחוד ואם כן היכי פתח בדמי ולדות וסיים בשבח. הכי נמי קאמר כיצד וכו׳ כלומר אינו משלם דמי ולדות בלבד אלא עם שבח ולדות ששמין האשה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אבל דמי ולדות לא פירוש דהנהו פשיטא ודאי דשומתן בפני עצמן. והלכתא כרבנן דשבח ולדות כולו לבעל ואפילו גרושה ואפילו שמין אותו על גבה ונזק וצער לאשה לעולם ושבח דבעל במקום מעשה ידיה ובושת שקיל ביה נמי כדאיתא בכתובות. ואף על גב דאמרינן לעיל דכולי עלמא דפיטמה כוליה לבעל פרה ולא לבעל ולד אליבא דרבנן שאני הכא דגזרת הכתוב היא ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה גבי אשה דחולקין אפשר לומר דשאני שבח ולדות דשייך בהו בעל ודאי מה שאין כן בבעל ולד דפרה. הרא״ה ז״ל. ותלמיד הר״פ ז״ל כתב וז״ל תימה לרב פפא דאמר לעיל נפחה לבעל הפרה מאי שנא משבח ולדות דאמרינן הכא לרבנן דהוי כוליה לבעל ורבן שמעון בן גמליאל נמי מודה דפלגא מיהא שקיל. וי״ל דלא דמי דלעיל גבי פרה היה יכול בעל הפרה למכור פרתו כל זמן שירצה בלא הולד ונמצא משתכר כל שבח הנפח דהאיך שבח הולד ואם כן הפסיד המזיק כל זה אבל הכא גבי אשה שאינה עומדת למכור דאינה יכולה למכור את עצמה להכי הדין נותן שיהא שבח ולדות כוליה לבעל ולרבן שמעון בן גמליאל פלגא. ע״כ. והרב המאירי ז״ל כתב וזה לשונו ומקשינן שבח ולדות מיבעיא ליה שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות. ומפרשי לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהן האיך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהן בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנישום אותם על גב האם כפרה מעוברת. ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל האיך נישומין ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העיבור ונמכרה ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו שבח כשילדה ואף על פי שאותו עילוי כבר היה עתיד לילד אף על פי כן שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק. וגדולי המפרשים פירשו שאף הולדות על דרך זו הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו׳ וכמו שהתבאר בפרה ופירשו ששתי שומות הן ששמין כן לולדות ולשבח האשה. ומכל מקום נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ונזק וצער ושבת בושת וריפוי. ע״כ. וכבר האריכו בזה לעיל התוספות והמפרשים ז״ל. רבא אמר הכי קתני וכו׳. לרבא דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל שבח ולדות אלא שנותן חלק לאשה פירושא דמתניתין הכי צריך לפרש אם כן כמו שאתם אומרים כי השבח והדמים אחד הם ואין אתם מחלקים בהם מעתה לפי שדמי הולדות שלו גם שבח הולדות שלו ואין לאשה בשבח ולדות כלום ואינו כן אלא שמין את הולדות ונותן לבעל אבל שבח ולדות חולקין. הראב״ד ז״ל. הא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון מסתברא דהילכתא כוותיה חדא דהא רב פפא דאיצטריך לפרושי לא תימא כנגד בית הריון אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לאפוקי יד ורגל. ותו דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואף על גב דלא ידעינן לרבנן הא מנא להו אפשר דגמרא גמירי לה דהא רבי אליעזר בן יעקב נמי לא נקט קרא כלל. הרא״ה ז״ל. לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר. לפירוש ריב״א דלעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל היתה שפחה ונשתחררה וכו׳ לא קאי אלא אגיורת ולא אשפחה כדפרישנא לעיל. ואם תאמר ולפי פירושו לוקמה נמי לההיא דגיורת דנתעברה בגיות ונתגיירה ואפילו בחיי הבעל דומיא דשפחה. וי״ל דמדקתני או גיורת ולא קתני היתה גויה ונתגיירה כדקתני היתה שפחה שמע מינה דמיירי שבשעת העיבור היתה גיורת כבר. תלמיד הר״פ ז״ל. ליתיה לבעל וכו׳. ואפילו הכי אין הבעל נותן ליורשיו דיורש כרעא דאבוה. והלכתא כרב חסדא דהא מייתינן מתניתא דלרבה לא אפשר דלא תהוי שמעתיה כתנאי. ולרב חסדא אפשר לתרוצי דאתיא שמעתיה לכולי עלמא והוא הדין לשבח ולדות ושבח ולדות חד דינא אית להו לרבנן דקיימא לן כוותייהו. הרא״ה ז״ל. וכן פסק הרא״ש ז״ל עיין בפסקיו. והרב המאירי ז״ל כתב וז״ל הא דאמרינן בגיורת שהוא פטור דוקא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם. וגדולי הדורות שלפנינו חולקים בה לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכולו אם נגפה לאחר מיתת הבעל. אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פירשוה גדולי המחברים דוקא בשהוכתה בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה. וכבר כתבנו דינין אלה בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר. ע״כ.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון