גמרא
פירוש
הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
(יז:) תא שמע מרחיקים את הגפת. ואם תאמר לימא ליה אין הכי נמי דכי ליכא כותל סומך ושאני הני דניזקין דמטלטלים נינהו ומצי אמר כו׳. יש לומר כיון דאלו איתא לכותל כו׳. ומהא שמעינן לפותח חלון לחורבתו של חבירו כו׳ ככתוב בנמוקי יוסף וכן השיב הראב״ד ז״ל בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר כלומר בתוספתא והכא איתמר פתח כנגד פתח אסור. פירוש במשנתנו בפרק חזקת אמר רבי יוחנן שניא היא בגנות שניתנו להפריח אמר רבי נסא וחורבות לא נתנו להבנות וסלקא התם בתיובתא אלמא החורבה שנתנה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. הרשב״א ז״ל.
אלא מאי קא משמע לן הא קמשמע לן דהבלא קשה לכותל. תמיה לי דכוליה שמעתיה משמע דלאביי כולהו הני דמתניתין דקתני בהו כותל שפיר ולרבא בלחוד קשה מדקתני בהו כותל ואדרבה לאביי קשיא טפי דאם איתא דלאשמועינן טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ואם כן כל הני למה לי לשמעינן בחדא ומינה שמעינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך. ויש לומר דמשום דהני ניזקים דמתניתין לא דמי חד לחבריה והייתי סבור לומר דדילמא לא בכל מקום אמרו כן לכך הוצרך לחשוב ולמיתני כל הני כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.
דידה שאני. פירש הרא״ם ז״ל אין בעל הבית צריך לימנע מלעשות בביתו חנות של צבעין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר לפי שלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר ורחוק הוא מאד יתר משדה שאינה עשויה לבורות ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם כנגד דירתו מהו אמר רבי אחא כל שכן דירתו אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו רבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו ולא אמרו אוצרו אלא לאפוקי בי תבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעי לן לקמן אי הוי באוצר קודם או ברפת קודם דאיבעיא לן כבד ורבץ לאוצר מאי תמרי רמוני מאי אלמא טעמא לאו משום דלא חששו דשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר. אלא הכי פירושו דירה של תחתון שאני דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומים ושל צבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעים ממנו שאין לאסור דירתו עליו כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן וכן פירש רש״י ז״ל. ויש מדקדקים מפני מה לא תירצו לו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר. ותירצו משום דלאו קושטא דמילתא הכין אלא ודאי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצרו מותר ואההיא ברייתא סמיך. ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק מדקתני באמת ביין התירו והגע עצמך אי סלקא דעתך אי ליכא אוצר נמי כלל לא סמיך כי איכא יין אמאי שרי. שהרי מגרע גרע דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו. הרשב״א.
והראב״ד ז״ל פירש וזה לשונו: דירה שאני דרפת הבקר דירה הוי לפרקים ולא מתחזי כמזיק. עד כאן לשונו. דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו׳. ובכולהו הרחקות דמתניתין לא תני הכי כו׳. ותימה דלעולם בשאר הרחקות כו׳ ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשמע ליה דטפי הוה ליה לאשמועינן בשאר הרחקות אליבא דרבנן ולאביי לא קשיא להאי דיוקא דלא משמע ליה שיהא חדוש בשאר טפי מבדירה או אי נמי משום רבי יוסי נקטיה כדפרישית. תוספי הרא״ש ז״ל.
דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת. יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשה לי דילמא הוא הדין לאינך אלא הא קמשמע לן דאפילו רפת בקר דקשה הזיקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין אם קדמה לאוצר מותר וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומין שבו פתח התנא ברישא. ונראה לי דהכי פירושו דאכולי פרוקי דפריק לעיל קמהדר והכי קאמר דירה שאני ודיקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לאו דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר במתניתין גופה תני הכי דהא תני תחת אוצר לומר דוקא דאיכא אוצר אלא על כרחך אוצרו לא דייק ולא מידי ואידך כולהו נמי לא דייקי מידי דכותלו לאו דוקא אלא הא קמשמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן. ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא דייק ליה הכין דאפשר דברייתא דוקיא דמתניתין קא מפרשא והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשרה וירק וחרדל ודבורים עד כאן לשונו. לפי פירושו דהכי קאמר דירה שאני. ותדע דלכולי עלמא בנזיקים דגיריה ליכא דינא דהקדמה ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואלו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו שהרי הוא מדליק אשו בחנותו לכשיבנה הראשון וכן לשכיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני כן נראה לי. הרשב״א ז״ל. תא שמע לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו כו׳. יש לפרש דהאי שדה שדה ירק הוא והיינו טעמא דמרחיק ארבע אמות כדי שלא יתערב עם הירק ונמצא אסור משום כלאים ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים דתנן במסכת כלאים פרק א׳ אין מביאים אילן באילן כו׳ ולא אילן בירק כו׳. ויש לפרש פירוש אחר והוא הנכון דהאי הרחקה לא משום כלאים הוא דתנן בסיפא דהאי מתניתין רבי יהודה מתיר ירק באילן וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא דהאי הרחקה מפני שדבר ידוע שהאילן יש לו שרשים למטה שיוצאים ממנו אילך ואילך ונרחבין והולכים לכאן ולכאן בין גפנים בין שאר אילנות ולפיכך שנינו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יהו שרשיו נכנסים לתוך שדה חברו וכדי שלא יהא העובד אותו צריך ליכנס בשדה חברו בשעה שחופר וזומר ומאבק ובשעה שאורה אותו כדאיתא התם בכדי אורה וסלו וחוצה לו וזהו נקרא עבודת הכרם כלומר הריוח שצריך הכרם והוא הדין לשאר אילנות להיות ריוח לנטות בו שרשיו ושיהא נעבד ממנו. ולענין כלאים נמי שיעור עבודת הכרם הוא שצריך להרחיק אותו מן הזרעים כדתנן במסכת כלאים בכמה דוכתי נותנים לו עבודתו וזורע את המותר. ואם תאמר למי שמפרש שהרחקה זו משום איסור כלאים הוא למה חייבנו בכאן בעל הגפנים והאילנות להרחיק אילניו וגפניו מן שדה חברו כדי שלא תתערב עם הירק ולא חייבנו בעל הירק להרחיק את ירקו מאילניו וגפניו של חברו אי נמי הרחקה זו תהא ממוצעת ביניהם שירחיק זה שתי אמות וזה שתי אמות היינו טעמא דלא עבדי הכי משום דשתי שדות אלו היה שדה של ירק מתחלתה ועכשיו נמלך אחד מהן ליטע את שדהו אילן וגפנים ולפיכך נתחייב להרחיק ארבע אמות אלו שהם עבודת הכרם כולם משלו ולא מצאנו הרחקה זו בינו לבין חברו כדתני בתוספתא דהאי מסכת בפרק המוכר את הספינה שהוא פרק ד׳ שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ליטע את שלו מרחיק ארבע אמות ונוטע. נקצץ הכרם או שלבש הקרקע של בעל הכרם שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר מרחיק תשלום ארבע אמות וזורע שהרי מעיקרא כשנטע את הכרם שתי אמות הרחיק זה ושתי אמות הרחיק זה כמו שאמרנו ועכשיו כשעמד זה וקצץ שמא תאמר כיון שקצץ יהא זורע אותם שתי אמות שהרחיק קודם לכן משלו קא משמע לן מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר תשלים ארבע אמות כמו שהיה קודם לכן הא למדת שהמשנה ונוטע מה שהיה קודם לכן עומד לזריעה עליו להרחיק ארבע אמות שהן עבודת הכרם כולם משלו מפני שחברו יכול לומר לו אני לא שניתי כלום ממה שהיה קודם לכן אתה שאתה רוצה לשנות וליטע הרחק משלך ואחר כך תטע. דייקינן השתא משום עבודת הכרם הוא שחייבנוהו להרחיק משדה חברו ארבע אמות אבל אי לאו עבודת הכרם לא היינו מחייבים אותו להרחיק אילנו משדה חברו כלום ואי סלקא דעתך הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו ותנן מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות הרי עשרים וחמש צריך להרחיק וכל שכן שירחיק ארבע אמות אלא לאו שמע מינה דכיון דליכא השתא התם בור בשדה חברו לא אמרינן דילמא ממליך ועביד בור ומשום הכי טעמא דמשום עבודת הכרם הוא שמרחיק הא בלאו הכי אינו מרחיק וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא דאי לאו עבודת הכרם משום בור לא הוה מחייב לארחוקי מידי דהא האי צונמא מפסקא ליה בין שרשים לבור אבל משום עבודת הכרם ודאי צריך להרחיק דאף על גב דהא איכא האי צונמא וקא מפסקא באפי שרשים של מטה שרשים של מעלה מיהו הרי הם נכנסים לשדה חברו ומשום הכי צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. ולמאן דמפרש נמי להאי הרחקה משום כלאים הוא כיון שדבר ברור בידינו שאיסור כלאים תלוי בשני דברים האחד שלא יהיו השרשים יונקים זה עם זה והשני שלא יהו שעריהן מתערבין זה עם זה מפני מראית העין כדאמרינן התם לענין ערוגה בא ערבוב ובטל את השורה הכא אף על גב דמשום הנקת שרשים של מטה ליכא דהא איכא צונמא דמפסקא משום ערבוב שרשים של מעלה מיהא איכא ומשום הכי צריך להרחיק ואמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר כו׳. כלומר אי אמרת בשלמא דמפסיק צונמא היינו כיון דאיכא גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דהא צונמא מפסקא באפי שרשים שלמטה וגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה אלא אי אמרת דליכא צונמא אמאי זה סומך לגדר וזה סומך לגדר נהי דגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה שרשים שלמטה מיהא הא ינקי אהדדי וכיון שכן לעביד בהו הרחקה אי משום כלאים אי משום היזק אלא לאו שמע מינה דאיכא צונמא שמע מינה ושאר השמועה פשוטה היא. הר״י ן׳ מיגש ז״ל. דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. פירוש מדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי ואפילו זה בור וזה אילן ומי לא עסקינן שהבור קדום ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה אם כן תיקשי אפילו לאביי אלא מאי אית לך למימר על כרחך במפסיק צונמא. הרשב״א ז״ל. תא שמע מרחיקים את האילן מן הבור כו׳. בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק אדרבה הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצא לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאצטריך ליה לפרוקי אליביה. ויש לומר דודאי אביי אצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצריכי לארחוקי אפילו כי איכא בור נמי כיון דשרשים ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות ובצד זה הוא דמסתייע וכפרוקי דאביי ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויי אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא אלא משום דבעי לאקשויי מכולהו דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין. הרשב״א ז״ל. תא שמע מרחיקים את המשרה וכו׳. טעמא דאיכא ירק כו׳ וקשיא לרבא. ללישנא קמא דסבירא ליה דאינו סומך אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ה״ר יונה ז״ל בעליותיו. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחרדלי כו׳. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם על כרחך דלא באו שניהם בבת אחת איירי מתניתין דאם איתא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי על כרחך אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה והילכך הוה ליה למתני רבי יוסי אוסר בשניהם אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו ואם איתא קמא היכי סמיך ואי כשקדם וסמך שלא ברשות הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיק חצי ההרחקה ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו כו׳ משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל כיון שקדם וסמך אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק אבל איני ארחיק יותר ממך אלא גם אתה תרחיק חצי ההרחקה אלא ודאי בהיתרא הוא שסמך ודלא כרבא. ואם תאמר דילמא לעולם כשעשה שלא ברשות ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק דזכה בקדימתו שלא לסלקו וכענין ששנינו אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. לא היא דלגבי אילן ובור דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה. ועוד דהוה ליה למתני מרחיק ונותן דמים כמו ששנינו באילן. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי דכל מרא ומרא כו׳ הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יש לומר דהכי קמקשה אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכולי עלמא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמיפלגי דרבנן סברי כיון דקמא ברשות סמך כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים ורבי יוסי סבר אף על פי שסמך הראשון ברשות יכול הוא השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפני קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבא לסמוך לאו כל הימנך. אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומך בחרדל ודבורים בלחוד הוא דפליגי במאי פליגי ולעולם מדרבנן קמקשה. ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור דאמרינן דראשון שסמך למצר שני צריך להרחיק לפחות שלשה כדינו הראשון אם כן גם כאן ירחיק בעל החרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ דלגבי בור היינו טעמא משום דמהנה הוא בהרחקתו קצת שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקל ואפילו בידים אבל כאן מה הועיל בהרחקת מחצלת ההרחקה הרי הדבורים עדיין באות ואוכלות וניזוקות הילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו. מכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל דראשון שקדם וזכה זכה לגמרי. אלא נראה לי דרבי יוסי סובר בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה והשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחויב להתרחק כלל. הרשב״א ז״ל.
והר״ן ז״ל תירץ דלא דמי דהתם בשעה שחפר ראשון עשה כל הנזק ובאותה שעה ברשות עשה ועכשיו אינו מזיק ומשום הכי שני שבא עכשיו להזיק צריך להרחיק אבל בעל דבורים אינו כן שאף על פי שסמך ראשון כל שעה ושעה הוא מזיק וכיון שכן כיון שאינו מזיק אף בעל החרדל נמי אינו צריך להרחיק הילכך אי אמרינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך ניחא אלא אי אמרת אינו סומך היכי משכחת לה. עד כאן לשונו.
עוד נראה לי לעיקר פירושא דתא שמע דלעולם מרבנן קא מקשה אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן שאף הדבורים מזיקים לחרדל וקא סלקא דעתך השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין בשקדם בעל הדבורים וסמך ולא שבאו לסמוך בבת אחת מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני ורבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים כלומר שקדם בעל הדבורים וסמך אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו דברים המזיקים כיון שאין הניזוק מצוי באותה שעה. הרשב״א ז״ל.
וכן פירש הראב״ד ז״ל וזה לשונו: תא שמע מרחיקים המשרה מן הירק כו׳. טעמא דאיכא דבורים כו׳. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שהוא אומר לו עד שאתה אומר לי כו׳ ואי דלא סמך היכי משכחת לה. קא סלקא דעתך דרבנן לא פליגי על טעמיה דרבי יוסי דהכי נמי סבירי להו דתרווייהו מזקי אהדדי ואם נאמר שהראשון אין רשאי לסמוך למה יעמדו שם הדבורים לדעת רבנן והלא גם הם מזיקים לחרדל אלא שמע מינה סבירי להו כי הראשון יכול לסמוך ומדרבנן קא מקשה כדמעיקרא ולא הביא דברי רבי יוסי אלא ללמד ששניהם מזיקים זה את זה ואף על פי כן הראשונים יעמדו בצד המצר. ואם תאמר כיון דסבירי להו לרבנן ששניהם מזיקים מאי שנא דקאמרי מרחיקין חרדל מן הדבורים לימרו נמי מרחיקין הדבורים מן החרדל. אין הכי נמי אלא משום דנפיש היזקא דחרדל לדבורים מהיזקא דדבורים לחרדל ואפשר שהמזיק יותר לחברו מגיע לו יותר משיעור ההרחקה והכי איתא בשמעתא. עד כאן לשונורשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
דידה שאני. פירש הרא״ם ז״ל אין בעל הבית צריך לימנע מלעשות בביתו חנות של צבעין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר לפי שלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר ורחוק הוא מאד יתר משדה שאינה עשויה לבורות ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם כנגד דירתו מהו אמר רבי אחא כל שכן דירתו אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו רבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו ולא אמרו אוצרו אלא לאפוקי בי תבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעי לן לקמן אי הוי באוצר קודם או ברפת קודם דאיבעיא לן כבד ורבץ לאוצר מאי תמרי רמוני מאי אלמא טעמא לאו משום דלא חששו דשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר. אלא הכי פירושו דירה של תחתון שאני דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומים ושל צבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעים ממנו שאין לאסור דירתו עליו כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן וכן פירש רש״י ז״ל. ויש מדקדקים מפני מה לא תירצו לו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר. ותירצו משום דלאו קושטא דמילתא הכין אלא ודאי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצרו מותר ואההיא ברייתא סמיך. ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק מדקתני באמת ביין התירו והגע עצמך אי סלקא דעתך אי ליכא אוצר נמי כלל לא סמיך כי איכא יין אמאי שרי. שהרי מגרע גרע דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו. הרשב״א.
והראב״ד ז״ל פירש וזה לשונו: דירה שאני דרפת הבקר דירה הוי לפרקים ולא מתחזי כמזיק. עד כאן לשונו. דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו׳. ובכולהו הרחקות דמתניתין לא תני הכי כו׳. ותימה דלעולם בשאר הרחקות כו׳ ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשמע ליה דטפי הוה ליה לאשמועינן בשאר הרחקות אליבא דרבנן ולאביי לא קשיא להאי דיוקא דלא משמע ליה שיהא חדוש בשאר טפי מבדירה או אי נמי משום רבי יוסי נקטיה כדפרישית. תוספי הרא״ש ז״ל.
דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת. יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשה לי דילמא הוא הדין לאינך אלא הא קמשמע לן דאפילו רפת בקר דקשה הזיקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין אם קדמה לאוצר מותר וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומין שבו פתח התנא ברישא. ונראה לי דהכי פירושו דאכולי פרוקי דפריק לעיל קמהדר והכי קאמר דירה שאני ודיקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לאו דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר במתניתין גופה תני הכי דהא תני תחת אוצר לומר דוקא דאיכא אוצר אלא על כרחך אוצרו לא דייק ולא מידי ואידך כולהו נמי לא דייקי מידי דכותלו לאו דוקא אלא הא קמשמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן. ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא דייק ליה הכין דאפשר דברייתא דוקיא דמתניתין קא מפרשא והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשרה וירק וחרדל ודבורים עד כאן לשונו. לפי פירושו דהכי קאמר דירה שאני. ותדע דלכולי עלמא בנזיקים דגיריה ליכא דינא דהקדמה ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואלו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו שהרי הוא מדליק אשו בחנותו לכשיבנה הראשון וכן לשכיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני כן נראה לי. הרשב״א ז״ל. תא שמע לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו כו׳. יש לפרש דהאי שדה שדה ירק הוא והיינו טעמא דמרחיק ארבע אמות כדי שלא יתערב עם הירק ונמצא אסור משום כלאים ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים דתנן במסכת כלאים פרק א׳ אין מביאים אילן באילן כו׳ ולא אילן בירק כו׳. ויש לפרש פירוש אחר והוא הנכון דהאי הרחקה לא משום כלאים הוא דתנן בסיפא דהאי מתניתין רבי יהודה מתיר ירק באילן וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא דהאי הרחקה מפני שדבר ידוע שהאילן יש לו שרשים למטה שיוצאים ממנו אילך ואילך ונרחבין והולכים לכאן ולכאן בין גפנים בין שאר אילנות ולפיכך שנינו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יהו שרשיו נכנסים לתוך שדה חברו וכדי שלא יהא העובד אותו צריך ליכנס בשדה חברו בשעה שחופר וזומר ומאבק ובשעה שאורה אותו כדאיתא התם בכדי אורה וסלו וחוצה לו וזהו נקרא עבודת הכרם כלומר הריוח שצריך הכרם והוא הדין לשאר אילנות להיות ריוח לנטות בו שרשיו ושיהא נעבד ממנו. ולענין כלאים נמי שיעור עבודת הכרם הוא שצריך להרחיק אותו מן הזרעים כדתנן במסכת כלאים בכמה דוכתי נותנים לו עבודתו וזורע את המותר. ואם תאמר למי שמפרש שהרחקה זו משום איסור כלאים הוא למה חייבנו בכאן בעל הגפנים והאילנות להרחיק אילניו וגפניו מן שדה חברו כדי שלא תתערב עם הירק ולא חייבנו בעל הירק להרחיק את ירקו מאילניו וגפניו של חברו אי נמי הרחקה זו תהא ממוצעת ביניהם שירחיק זה שתי אמות וזה שתי אמות היינו טעמא דלא עבדי הכי משום דשתי שדות אלו היה שדה של ירק מתחלתה ועכשיו נמלך אחד מהן ליטע את שדהו אילן וגפנים ולפיכך נתחייב להרחיק ארבע אמות אלו שהם עבודת הכרם כולם משלו ולא מצאנו הרחקה זו בינו לבין חברו כדתני בתוספתא דהאי מסכת בפרק המוכר את הספינה שהוא פרק ד׳ שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ליטע את שלו מרחיק ארבע אמות ונוטע. נקצץ הכרם או שלבש הקרקע של בעל הכרם שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר מרחיק תשלום ארבע אמות וזורע שהרי מעיקרא כשנטע את הכרם שתי אמות הרחיק זה ושתי אמות הרחיק זה כמו שאמרנו ועכשיו כשעמד זה וקצץ שמא תאמר כיון שקצץ יהא זורע אותם שתי אמות שהרחיק קודם לכן משלו קא משמע לן מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר תשלים ארבע אמות כמו שהיה קודם לכן הא למדת שהמשנה ונוטע מה שהיה קודם לכן עומד לזריעה עליו להרחיק ארבע אמות שהן עבודת הכרם כולם משלו מפני שחברו יכול לומר לו אני לא שניתי כלום ממה שהיה קודם לכן אתה שאתה רוצה לשנות וליטע הרחק משלך ואחר כך תטע. דייקינן השתא משום עבודת הכרם הוא שחייבנוהו להרחיק משדה חברו ארבע אמות אבל אי לאו עבודת הכרם לא היינו מחייבים אותו להרחיק אילנו משדה חברו כלום ואי סלקא דעתך הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו ותנן מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות הרי עשרים וחמש צריך להרחיק וכל שכן שירחיק ארבע אמות אלא לאו שמע מינה דכיון דליכא השתא התם בור בשדה חברו לא אמרינן דילמא ממליך ועביד בור ומשום הכי טעמא דמשום עבודת הכרם הוא שמרחיק הא בלאו הכי אינו מרחיק וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא דאי לאו עבודת הכרם משום בור לא הוה מחייב לארחוקי מידי דהא האי צונמא מפסקא ליה בין שרשים לבור אבל משום עבודת הכרם ודאי צריך להרחיק דאף על גב דהא איכא האי צונמא וקא מפסקא באפי שרשים של מטה שרשים של מעלה מיהו הרי הם נכנסים לשדה חברו ומשום הכי צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. ולמאן דמפרש נמי להאי הרחקה משום כלאים הוא כיון שדבר ברור בידינו שאיסור כלאים תלוי בשני דברים האחד שלא יהיו השרשים יונקים זה עם זה והשני שלא יהו שעריהן מתערבין זה עם זה מפני מראית העין כדאמרינן התם לענין ערוגה בא ערבוב ובטל את השורה הכא אף על גב דמשום הנקת שרשים של מטה ליכא דהא איכא צונמא דמפסקא משום ערבוב שרשים של מעלה מיהא איכא ומשום הכי צריך להרחיק ואמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר כו׳. כלומר אי אמרת בשלמא דמפסיק צונמא היינו כיון דאיכא גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דהא צונמא מפסקא באפי שרשים שלמטה וגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה אלא אי אמרת דליכא צונמא אמאי זה סומך לגדר וזה סומך לגדר נהי דגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה שרשים שלמטה מיהא הא ינקי אהדדי וכיון שכן לעביד בהו הרחקה אי משום כלאים אי משום היזק אלא לאו שמע מינה דאיכא צונמא שמע מינה ושאר השמועה פשוטה היא. הר״י ן׳ מיגש ז״ל. דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. פירוש מדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי ואפילו זה בור וזה אילן ומי לא עסקינן שהבור קדום ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה אם כן תיקשי אפילו לאביי אלא מאי אית לך למימר על כרחך במפסיק צונמא. הרשב״א ז״ל. תא שמע מרחיקים את האילן מן הבור כו׳. בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק אדרבה הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצא לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאצטריך ליה לפרוקי אליביה. ויש לומר דודאי אביי אצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצריכי לארחוקי אפילו כי איכא בור נמי כיון דשרשים ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות ובצד זה הוא דמסתייע וכפרוקי דאביי ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויי אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא אלא משום דבעי לאקשויי מכולהו דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין. הרשב״א ז״ל. תא שמע מרחיקים את המשרה וכו׳. טעמא דאיכא ירק כו׳ וקשיא לרבא. ללישנא קמא דסבירא ליה דאינו סומך אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ה״ר יונה ז״ל בעליותיו. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחרדלי כו׳. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם על כרחך דלא באו שניהם בבת אחת איירי מתניתין דאם איתא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי על כרחך אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה והילכך הוה ליה למתני רבי יוסי אוסר בשניהם אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו ואם איתא קמא היכי סמיך ואי כשקדם וסמך שלא ברשות הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיק חצי ההרחקה ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו כו׳ משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל כיון שקדם וסמך אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק אבל איני ארחיק יותר ממך אלא גם אתה תרחיק חצי ההרחקה אלא ודאי בהיתרא הוא שסמך ודלא כרבא. ואם תאמר דילמא לעולם כשעשה שלא ברשות ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק דזכה בקדימתו שלא לסלקו וכענין ששנינו אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. לא היא דלגבי אילן ובור דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה. ועוד דהוה ליה למתני מרחיק ונותן דמים כמו ששנינו באילן. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי דכל מרא ומרא כו׳ הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יש לומר דהכי קמקשה אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכולי עלמא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמיפלגי דרבנן סברי כיון דקמא ברשות סמך כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים ורבי יוסי סבר אף על פי שסמך הראשון ברשות יכול הוא השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפני קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבא לסמוך לאו כל הימנך. אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומך בחרדל ודבורים בלחוד הוא דפליגי במאי פליגי ולעולם מדרבנן קמקשה. ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור דאמרינן דראשון שסמך למצר שני צריך להרחיק לפחות שלשה כדינו הראשון אם כן גם כאן ירחיק בעל החרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ דלגבי בור היינו טעמא משום דמהנה הוא בהרחקתו קצת שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקל ואפילו בידים אבל כאן מה הועיל בהרחקת מחצלת ההרחקה הרי הדבורים עדיין באות ואוכלות וניזוקות הילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו. מכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל דראשון שקדם וזכה זכה לגמרי. אלא נראה לי דרבי יוסי סובר בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה והשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחויב להתרחק כלל. הרשב״א ז״ל.
והר״ן ז״ל תירץ דלא דמי דהתם בשעה שחפר ראשון עשה כל הנזק ובאותה שעה ברשות עשה ועכשיו אינו מזיק ומשום הכי שני שבא עכשיו להזיק צריך להרחיק אבל בעל דבורים אינו כן שאף על פי שסמך ראשון כל שעה ושעה הוא מזיק וכיון שכן כיון שאינו מזיק אף בעל החרדל נמי אינו צריך להרחיק הילכך אי אמרינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך ניחא אלא אי אמרת אינו סומך היכי משכחת לה. עד כאן לשונו.
עוד נראה לי לעיקר פירושא דתא שמע דלעולם מרבנן קא מקשה אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן שאף הדבורים מזיקים לחרדל וקא סלקא דעתך השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין בשקדם בעל הדבורים וסמך ולא שבאו לסמוך בבת אחת מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני ורבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים כלומר שקדם בעל הדבורים וסמך אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו דברים המזיקים כיון שאין הניזוק מצוי באותה שעה. הרשב״א ז״ל.
וכן פירש הראב״ד ז״ל וזה לשונו: תא שמע מרחיקים המשרה מן הירק כו׳. טעמא דאיכא דבורים כו׳. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שהוא אומר לו עד שאתה אומר לי כו׳ ואי דלא סמך היכי משכחת לה. קא סלקא דעתך דרבנן לא פליגי על טעמיה דרבי יוסי דהכי נמי סבירי להו דתרווייהו מזקי אהדדי ואם נאמר שהראשון אין רשאי לסמוך למה יעמדו שם הדבורים לדעת רבנן והלא גם הם מזיקים לחרדל אלא שמע מינה סבירי להו כי הראשון יכול לסמוך ומדרבנן קא מקשה כדמעיקרא ולא הביא דברי רבי יוסי אלא ללמד ששניהם מזיקים זה את זה ואף על פי כן הראשונים יעמדו בצד המצר. ואם תאמר כיון דסבירי להו לרבנן ששניהם מזיקים מאי שנא דקאמרי מרחיקין חרדל מן הדבורים לימרו נמי מרחיקין הדבורים מן החרדל. אין הכי נמי אלא משום דנפיש היזקא דחרדל לדבורים מהיזקא דדבורים לחרדל ואפשר שהמזיק יותר לחברו מגיע לו יותר משיעור ההרחקה והכי איתא בשמעתא. עד כאן לשונורשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush