לקמן ע״ב.
חסר בנדפס בש״ס.
מהד״ב שאביו הוא שהפקיד.
רבנו ס״ל כדעת רש״י דגרס סיפא נעשה כמי שהפקידו בכרך אחד, ולכך דווקא חייב אם הפקידו זה שלא בפני זה, אבל שיטת הרשב״א בשם הגאונים והרמב״ם (פ״ה משאלה ה״ד) דאם הפקידו בשני כריכות אף אם הפקידו ביחד הוו״ל למידק וחייב.
עיין גם ברי״ף שכתב (על הרישא, ובאחד שהפקיד) נותן לזה מנה ולזה מנה שנמצא מפסיד מנה משלו משום פשיעותא דיליה הוא, דהוה ליה למכתב שמא דגברא דאפקיד גביה כי היכי דלא ליחליף ליה עכ״ל ומבואר מדבריהם דדין הו״ל למידק הוא חיוב מעיקר הדין וכן מבואר ברשב״א עיי״ש. וכמש״כ הרי״ף דהוה פשיעה שהי׳ לו לכתוב שם כל אחד כתב אף הרמב״ם (פ״ה שאלה ה״ד) וביאר באבן האזל (שם ובגזלה פ״ד ה״ט) דהשומר מחויב להחזיר הפקדון ליד הבעלים, וכיון דמחמת הספק אינו מחזיר לו, הוה פשיעה דהי׳ לו לשמור באופן שיוכל להחזיר לידו, אבל בספר התרומות (שער לט ח״ב) הביא תשובת הרמב״ן דהתשלום בהוה ליה למידק הוא משום קנס, דקנסינן ליה דעבד איסורא, דפשיעותא בממון אחרים איסורא הוא, וכן דייק האבן האזל מדברי הרמב״ן בסוגיין.
לכאורה בדין המשנה לא שייך שבועה דהא איירי בשמא ושמא, ואולי דברי רבנו קאי על הנעשה כשנים שהפקידו דהתם אפשר דאיירי בטוענים ברי וצריכים שבועה, וכמו שפסק הרמב״ם (שם), ועיי״ש במ״מ ובאבן האזל במש״כ על חיוב שבועה זו.
בדק״ס הביא גירסא שכתבה פיר׳ וא״כ זוהי תוספת מאוחרת לגמ׳ (והביאו האבן האזל הל׳ שאלה שם), וכ״כ ר״ח ורש״י ועיין רשב״א ור״ן, ב״י סי׳ ש׳ סק״א בשם תלמידי הרשב״א.
קיח, ב.
תוספתא יבמות פי״ד ה״ג.
עיין תוס׳ (בע״ב) ד״ה וממאי.
וכ״כ הרמב״ם פ״ה משאלה ה״ד דבהפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או עד שירצו לחלוק אותה, ועיין בספר המפתח (בהל׳ שאלה שם) שהביאו מתשובות ושב הכהן (סי׳ סא ד״ה והנה ראיתי בש״ך) שדין הרמב״ם הנ״ל קאי גם על מש״כ הרמב״ם מקודם בכרך אחד דהדין יהי׳ מונח וכדברי רה״ג, ועיין בלח״מ פ״ד מגזלה ה״י שכתב שדין הרמב״ם שיהי׳ מונח עד שירצו לחולקה קאי אף באמר לשנים גזלתי לאחד מכם דמדינא ל״צ לשלם לכל אחד.