^א בפירוש קושית הגמ׳ לשיטת ר״ח מצינו ג׳ שיטות א. כשיטת הרי״ף דבמקח איירי במקחו בידו (עיין הערה מס׳ 45) ולכן נאמן המוכר, פלפולא חריפתא (אות ז). ב. כשיטת ר״י המובא בתד״ה ולחזי דנשאל להם מי נתן המעות, שיטמ״ק בשם מהר״י כץ. וכנראה דהי׳ משמע לו כן בתוס׳ רא״ש, אלא דפירוש זה נסתר מלשון הר״ח עצמו דכתב דנשאל למוכר, ג. כשיטת ר״ת דנשאל למוכר ויהי׳ נאמן כע״א, אבן האזל ריש פ״כ מהל׳ מכירה. ועיין מש״כ הערה מס׳ 7.

^ב מכאן ראי׳ למש״כ הפלפולא חריפתא (אות ז) דקושית הרא״ש אינה על ר״ח, דהא ר״ח פליג על תירוצו של הרא״ש (עיין מש״כ בהערה קודמת).

^ג פשטות לשון רבנו הוא ששואלים את המוכר ב׳ שאלות: א. למי מכר דהיינו למי התרצה להקנות ב. ממי קיבל את מעות החפץ. והנה לשיטת הפלפולא חריפתא הנ״ל דלר״ח איירי במקחו בידו הא בזה כתב הרא״ש דלר״ח אף במקחו בידו לא נאמן המוכר לומר שהתרצה לזה שלא נתן המעות דהוי מגו במקום עדים א״כ מובנת רק השאלה השניה דממי קיבל את מעות החפץ, אבל אין נ״מ במה שיאמר למי מכר, אבל שיטת הרמב״ן (כ״כ האבן האזל שם ד״ה ולפי) דגם לר״ח נאמן המוכר לומר שהתרצה לזה שלא נתן המעות ולפי״ז יתפרש שאלת הגמ׳ שישאלו אותו למי מכר, ואם אינו יודע למי מכר, או משום טעם אחר, ישאלו את המוכר, מי נתן המעות, ואנן סהדי דלמי שנתן המעות לו התרצה (דרק במקום שהמוכר אומר להיפך אין אנן סהדי) ולשיטת האבן האזל דהמוכר נאמן משום ע״א גם יתפרש על דרך זה. אולם ממאי דבגמ׳ מובא רק את השאלה וליחזי זוזי ממאן נקט, א״כ לא משמע שיש כאן ב׳ שאלות, אלא רק שהדמים מהווים ראי׳ למי מכר, וצ״ת.

^ד כעין פירוש רב״ס המובא בהמשך.

^ה מבואר דבמקח איירי באין מקחו בידו ודלא כמש״כ הפלפולא חריפתא (אות ז) בדעת ר״ח, ואין לומר דדוקא למסקנא איירי באין מקחו בידו, וכמש״כ בשיטת רב״ס הערה מס׳ 40, [ולכן הדגיש כאן הר״ח שלקחו המקח אף שאין זה קשור למסקנא] דהא הר״ח גריס ולא ידע (עיין הערה הבאה) ובאין מקחו בידו שיטת ר״ח (הובא ברא״ש) שאין כלל נאמנות של מוכר, וא״כ גם אם הי׳ יודע לא הי׳ נאמן, ולכן צ״ל כמש״כ באבן האזל דהר״ח אתי משום ע״א כשיטת ר״ת ולכן אף באין מקחו בידו, יש נ״מ בידיעתו, ולפ״ז אף בהו״א של הגמ׳ איירי באין מקחו בידו ונאמן משום ע״א [ומה שהדגיש הר״ח במסקנא שלקחו הטלית אולי י״ל דבא המוכר לומר שלא הוא נתן להם את הטלית, אלא לקחו מדעתם].

^ו דלא כגירסת רש״י ד״ה לא צריכא עיי״ש ובתד״ה ולחזי.

^ז בר״ח לפנינו הלשון: וכיון שאחד הוא שקנה, והאחד טוען בשקר, ותני תנא שניהן נשבעין ונוטלין, מכלל דהאי תנא לא חייש לשבועת שוא של אחד מהן, מתניתין דלא כבן ננס.

^ח לשון זה צ״ב.

^ט שבועות מה, א.

^י לפנינו בגמ׳ ליתא ועיין הערה מס׳ 15.

^כ וכ״כ בשם רבנו השטמ״ק, ולפנינו בר״ח: וה״ה בקנייתא שניהן כאחד קנאוה. ועיין שטמ״ק בשם הרמב״ן ובשם רבו.

^ל ב״ק מו, א.

^מ לפנינו בגמ׳ ליתא, ובר״ח לפנינו כתב ואמרי׳. ועיין לעיל הערה מס׳ 12.

^נ בר״ח שלפנינו נוסף: אמאי נשבעין.

^ס לקמן ק, א.

^ע לה, ב. אפשר דהי׳ קשה לרבנו משה״ק הריטב״א אמאי טרחינן לאוקמי מתניתין כסומכוס הא אין הלכה כמותו, ותירץ רבנו דסוגי׳ דשמעתא בב״ק כסומכוס ולכן טרחינן לאוקמי כוותיה, וכן תירץ בפורת יוסף, והריטב״א תירץ דאורחא דתלמודא לברר מתליתין כמאן אתיא, ואי הוי ככו״ע.

^פ ב״מ לז, א.

^צ וכמש״כ הרשב״א ותד״ה אי דההו״א היא שיחלקו בלא שבועה, אבל בדעת רש״י כתב הרשב״א דהי׳ הו״א שלא יחלקו כלל, ומלשון הגמ׳ הוא דרמו רבנן שבועה, משמע דלא כרש״י, וברע״א למד אף בדעת רש״י כפירוש רבנו.

^ק מאריכות לשונו נראה כמש״כ רש״י ד״ה דמי דאחד מהם לא נתן דמים וכמש״כ ר״ח, ודלא כדעת ר״ת (המובא ברא״ש ובתוס׳ קידושין עג, ב ד״ה בד״א) שהויכוח ביניהם מי שילם הדמים, ולדבריו פירש הבית הלוי ח״ג סי׳ לד דאיירי הכא ששניהם שילמו והצריכות בגמ׳ הוא רק לפי המסקנא ודייק כשיטה זו אף מתד״ה אי שפירש בהו״א: כדמסיק לקמן דנקיט זוזי מתרויהו.

^ר לשיטת רבנו שרק אחד נתן הדמים קשה דא״כ יש פסידא לשני ומה המורה התר ובנחל״ד תירץ דיתן הדמים בצינעה, ולרבנו פירשו שיתן דמים למוכר בצינעה, ולרבנו פירושו שיתן דמים למוכר בצינעה, והמוכר יחזיר ללוקח את הדמים, וקשה דא״כ אמאי אמרינן בגמ׳ דבמציאה ליכא למימר הכי,הרי גם במציאה יוכל לשלם לו על החפץ בצינעה ע״י אחר וכדומה וי״ל דזה תירץ רבנו במש״כ קנייה חבריה, דדוקא במציאה כיון שהגביה חברו וקנה, איכא לשני פסידא, אבל במו״מ דלא קנייה ליכא פסידא, וצ״ל דבמו״מ לא קנה חברו כיון שהחפץ עדיין אצל המוכר ואינם אוחזין בו וכשיטת הרי״ף, וכמו שכתב רבנו מקודם עיין הערה מס׳ 36 [אבל לשיטת רש״י א״א ליישב הכי, דלדבריו הרי הם אוחזין במקח וא״כ גם במו״מ קנייה חבריה] ולפ״ז מוכרחת שיטת הרי״ף כבר מהצריכותא [וכ״כ הצל״ח], ולכן הביא רבנו לקמן לתוספתא כהסבר לגמ׳, ולא להקשות קושי׳ על הגמ׳ כמו שהביא הרי״ף.

^ש וכדפירש רש״י שנשאל למוכר, [וכתב הביה״ל דלשון ״נקיט״ הכריחם] ופירש רבנו דליחזי זוזי ממאן נקט הוא לשון מושאל וכוונת הגמ׳ לשאול למי נתרצה, ועיין בבית הלוי שם שפירש את לשון הגמ׳ אף לשיטת רש״י, ולשיטת ר״ת הנ״ל הפירוש שנשאל למוכר ממי קיבל הדמים ולא שנשאלו למי נתרצה, ולשיטת ר״י בתד״ה ולחזי הפירוש שנשאל לאוחזין מי נתן הדמים.

^ת פ״א, ה״ו.

^א מה שהביא רבנו לסו״ד התוספתא מיושב לפימש״כ בהערה מס׳ 40.

^ב דומה לפירוש ר״ח שפירש דהשליך המעות לפניו.

^ג לכאורה לרבנו דס״ל כרי״ף (עיין הערה מס׳ 36), הא לרי״ף למסקנא איירי במקחו בידו, ואף דגם לרי״ף אפשר לאוקמיה נמי באין מקחו בידו וכמש״כ הדרישה (סי׳ רכב) אבל מרבנו משמע דאיירי רק באין מקחו בידו, ולכן צ״ל דמש״כ רבנו דאיירי במקחו בידו, הוצרך לומר כן רק להו״א דגמ׳ וכמש״כ בהערה מס׳ 40, אבל למסקנת הגמ׳ דנקט זוזי מתרוייהו, וזוהי ההוראת התר, לא מפקעינן למשנה מפשטיה, ואוקמינן אף למקח באין מקחו בידו ובאוחזין.