גמרא
פירוש
אָתְיָא לְאַחְלוֹפֵי בָּרִאשׁוֹן! הָא קָא אָתֵי רֶגֶל שְׁלִישִׁי.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ג׳
ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ג׳
ד רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
ה רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
ו רמב״ם הלכות גזילה ואבידה י״ג:ג׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ד
טור חושן משפט רס״ז:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט רס״ז:ה׳
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״בר נש״.
מתני׳ אמר את האבדה ולא אמר את סימניה הרי זה לא יתן לו וכול׳. ר״ח ז״ל אמר את האבדה ולא אמר סימניה אוקמה רב ספרא אליבא דרב נחמן דאמר גלימא מכריז כדאמר האבדה וסימניה, ומאי לא אמר סימניה דקתני במתניתין, לא אמר סימנין מובהקין דידה. וסוגין בענן דיהיב סימנין מובהקיןא והוא דאית ליה סהדי דליתיה רמאיב. ופשיטנן ולא מייתי איניש חובה לנפשיה כדאבוה דרב פפא. תלמוד ארץ ישראלג שמע סימניה בהא כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זה הוא רמאי, וכן כיוצא בוד. אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מיתי איניש חובתא לנפשיה פירוש ולדעת זכותו באו עמו, מסתברא דהכי אמרי׳ מרישא.
רבי יצחק בן יהודה ז״ל שמע מינה לא טרח איניש ומיתי חובה לנפשיה, ושמע מינה דכי משיילינן לסהדי לאו מידי דמזכי ליה לבר דינא משיילינן בהו, שמא נמצאת כמטעימן דברי זכותה, אלא איפכא משיילינן להו. ושמע מינה נמי דטעמא דלא מיתי איניש חובה לנפשיה הוא דכי הדרי בהו עדים בבי דינא מקבלינן מיניהו, הא לאו הכי לא מצו למהדר בהו.
מתני׳ כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכול׳ רב״ס ז״ל פירוש אם היתה האבדה המצויה דבר שעושה מלאכה ואוכל יעשה ויאכל, ואפילו אחר ההכרזה של שלשה רגלים, דלעולם לא קני ליה כלל, כגון חמור ראוי למשאוי, ופרה ראויה לחרוש. כל דבר שאינו עושה ימכור וישמור הדמים, שנאמר והשבותו לו וגומ׳, ואתמהינן והאי דקתאני יעשה ויאכל ולעולם כלומר עד עולם יעשה ויאכל, אמר רב נחמן אמר שמואל כל שנים עשר חדש, תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, מפרש בתוספתאו ולא יעשה ביוםז יותר ממה שיאכל. כגוןח פרה וחמור. ונטפל בהן כל שנים עשר חדש מיכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פירוש מניח הדמיםט. עגלים וסייחים פירוש [בתרגום: הנקבה של הסוס הקטן]. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
למקצת. הא דרעיא הא דפטמא פירוש שרועין העשבים, ואין לו מהן טורח הרבה מיטפל בהן שלשה חדשים. הא דפטמא פירוש שעומדין לפטמן, וצריכי טורח הרבהי. מיטפל בהן שלושים יום. שלא יאכיל עגל לעגלים פירוש שלא ימכור עגל אחד, ויוציא דמיו על שאר העגלים, שיש בדבר הפסד על בעל האבדה.
ר״ח ז״ל פיר׳ לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מיכליא קרנאכ אלא מכור הכל.מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות)
הערות
א יש להסתפק אם כוונת ר״ח דלסוגיין סימן בינוני לא מהני, או שכוונתו כמש״כ השטמ״ק בשם הראב״ד דהיכא דיש סימן מובהק בעי לאותו סימן, וסימן בינוני מהני רק היכא דליכא סימן מובהק ועיין לעיל כז, ב תד״ה ואנא.
ב ומבואר דבעינן סימן מובהק וגם עדים שאינו רמאי, וכן דעת הראב״ד (לפי המ״מ) פי״ג מגזו״א ה״ג, דלרמאי לא מהני סימן מובהק. אבל ברא״ש כתב דלרמאי מחזירים בסימן מובהק, ובש״ך רסז סק״ב כתב דאף דעת הראב״ד הכי. ונחלקו בזה המחבר והרמ״א רסז, ו. וע״ע בטור רסז ס״ה, דרישה וב״ח שם ובפלפולא חריפתא, אבן האזל פי״ג ה״ג.
ג ירושלמי פ״ב ה״ז. והוא ההסבר השני בירושלמי עיי״ש.
ד הוא הוספת ר״ח ואינו בלשון הירושלמי.
ה עיין אבות פ״א מ״ט וברש״י ורבנו יונה שם.
ו פ״ב ה״ח.
ז לפנינו בתוספתא: לא יעשה בה יותר ממה שהן אוכלין ופירש החזון יחזקאל דאין עליו חוב להשכיר את הבהמה יותר ממה שהוא אוכל כדי שירויחו הבעלים, דאינו דומה לגיזת זנבו (לעיל כז, א). דהתם שהוא בגוף האבדה יש עליו חוב להרויח לבעלים, משא״כ בשכר שאינו בגוף הבהמה. ולפירוש החזו״י לגירסת רבנו בתוספתא ״ביום״ חידש לנו התוספתא שאף אין עליו חוב להשכיר היום כדי שלמחר יוכל להאכילה אם לא ימצא מחר להשכירה, דאם עבדה היום כדי אכילת היום אין עליו חיוב יותר להשכירה היום, אולם בספר משפט האבדה (רסז, סעיף כב) כתב דאפשר דצריך להשכיר אף בשביל רווח הבעלים עיי״ש במקורו מביאור הגר״א (שם ס״ק לא). אבל בחסדי דוד נראה שפירש בתוספתא שהמוצא לא יקח מהשכר יותר מאכילתו, והשכר היותר על אכילתן לבעלים ולפ״ז לכאורה אין מקום לגירסת רבנו.
ח הוא ריש התוספתא הנ״ל דדבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור.
ט הובא בשם רבנו באו״ז סוף אות עח עיי״ש. ובא רבנו להוציא ממש״כ השטמ״ק בשם תוס׳ שאנץ דמניחן קאי על הבהמה שמניחן אצלו ויהיו שלו, וע״ע במש״כ השטמ״ק בשם הרשב״א, ר״ן וגליון תוס׳, וברא״ש סי׳ טז.
י מבואר דהנ״מ הוא אם יש טורח הרבה וכמש״כ בשטמ״ק בשם רבנו יהונתן דברעיא אין טורח דהעגלים גדולים שרועין מאליהן ובזמן מרעה, ובפטומא יש טורח דאיירי בעגלים קטנים שצריכין לפטמן, או אף בגדולים ולא בזמן מרעה שאין הדשא מצוי, אבל ברש״י אף שנקט את ענין הטיפול מרובה סיים דבפטומא דמיה יקרים. ומבואר דחוץ מענין הטרחה יש גם את ענין יוקר האוכל שאוכלת.
כ אולי י״ל דפליגי ר״ח ופירוש המקצת הנ״ל דלר״ח מאי דלא יאכיל הוא משום דחסר במצות השבה וכמש״כ השטמ״ק בשם רבנו יהונתן: נמצא שלא החזיר לו אותו העגל, והוא נתחייב בכולם להשיבם עכ״ל אבל המקצת סברו כפירוש השני ברבנו יהונתן דמאי דלא יאכיל הוא משום הפסד, דהבעלים הי׳ מאכילם באופן אחר ולכן כתב: שיש בדבר הפסד על בעל האבדה.
הערות
Gemara
Peirush