^א יש להסתפק אם כוונת ר״ח דלסוגיין סימן בינוני לא מהני, או שכוונתו כמש״כ השטמ״ק בשם הראב״ד דהיכא דיש סימן מובהק בעי לאותו סימן, וסימן בינוני מהני רק היכא דליכא סימן מובהק ועיין לעיל כז, ב תד״ה ואנא.

^ב ומבואר דבעינן סימן מובהק וגם עדים שאינו רמאי, וכן דעת הראב״ד (לפי המ״מ) פי״ג מגזו״א ה״ג, דלרמאי לא מהני סימן מובהק. אבל ברא״ש כתב דלרמאי מחזירים בסימן מובהק, ובש״ך רסז סק״ב כתב דאף דעת הראב״ד הכי. ונחלקו בזה המחבר והרמ״א רסז, ו. וע״ע בטור רסז ס״ה, דרישה וב״ח שם ובפלפולא חריפתא, אבן האזל פי״ג ה״ג.

^ג ירושלמי פ״ב ה״ז. והוא ההסבר השני בירושלמי עיי״ש.

^ד הוא הוספת ר״ח ואינו בלשון הירושלמי.

^ה עיין אבות פ״א מ״ט וברש״י ורבנו יונה שם.

^ו פ״ב ה״ח.

^ז לפנינו בתוספתא: לא יעשה בה יותר ממה שהן אוכלין ופירש החזון יחזקאל דאין עליו חוב להשכיר את הבהמה יותר ממה שהוא אוכל כדי שירויחו הבעלים, דאינו דומה לגיזת זנבו (לעיל כז, א). דהתם שהוא בגוף האבדה יש עליו חוב להרויח לבעלים, משא״כ בשכר שאינו בגוף הבהמה. ולפירוש החזו״י לגירסת רבנו בתוספתא ״ביום״ חידש לנו התוספתא שאף אין עליו חוב להשכיר היום כדי שלמחר יוכל להאכילה אם לא ימצא מחר להשכירה, דאם עבדה היום כדי אכילת היום אין עליו חיוב יותר להשכירה היום, אולם בספר משפט האבדה (רסז, סעיף כב) כתב דאפשר דצריך להשכיר אף בשביל רווח הבעלים עיי״ש במקורו מביאור הגר״א (שם ס״ק לא). אבל בחסדי דוד נראה שפירש בתוספתא שהמוצא לא יקח מהשכר יותר מאכילתו, והשכר היותר על אכילתן לבעלים ולפ״ז לכאורה אין מקום לגירסת רבנו.

^ח הוא ריש התוספתא הנ״ל דדבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור.

^ט הובא בשם רבנו באו״ז סוף אות עח עיי״ש. ובא רבנו להוציא ממש״כ השטמ״ק בשם תוס׳ שאנץ דמניחן קאי על הבהמה שמניחן אצלו ויהיו שלו, וע״ע במש״כ השטמ״ק בשם הרשב״א, ר״ן וגליון תוס׳, וברא״ש סי׳ טז.

^י מבואר דהנ״מ הוא אם יש טורח הרבה וכמש״כ בשטמ״ק בשם רבנו יהונתן דברעיא אין טורח דהעגלים גדולים שרועין מאליהן ובזמן מרעה, ובפטומא יש טורח דאיירי בעגלים קטנים שצריכין לפטמן, או אף בגדולים ולא בזמן מרעה שאין הדשא מצוי, אבל ברש״י אף שנקט את ענין הטיפול מרובה סיים דבפטומא דמיה יקרים. ומבואר דחוץ מענין הטרחה יש גם את ענין יוקר האוכל שאוכלת.

^כ אולי י״ל דפליגי ר״ח ופירוש המקצת הנ״ל דלר״ח מאי דלא יאכיל הוא משום דחסר במצות השבה וכמש״כ השטמ״ק בשם רבנו יהונתן: נמצא שלא החזיר לו אותו העגל, והוא נתחייב בכולם להשיבם עכ״ל אבל המקצת סברו כפירוש השני ברבנו יהונתן דמאי דלא יאכיל הוא משום הפסד, דהבעלים הי׳ מאכילם באופן אחר ולכן כתב: שיש בדבר הפסד על בעל האבדה.