גמרא
פירוש
זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר בְּלֵילְיָא שַׁדַּר קַצְיֵיהּ לְהָהוּא דִּידֵיהּ.
לִמְחַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ה רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ו רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ז רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ח רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ובעינן, היכא דכנס לתוך שלו ונתרשל, מהו שיחזור ויוציא וכול׳. אסיקנה, דכולי עלמא לא פליגי דמוציא, כי פליגי להחזיר כותלים למקומן, כגון שחזר בו מלהוציא, ר׳ יוחנן אמ׳ אינו מחזיר משום דרב יהודה וכול׳. והילכתא כר׳ יוחנן.
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו כחזקתה. אמ׳ רב הונא נפלה אותה חצר חוזר ובונה אותה כמו שהיתה בזיזין וגזוזטראות מוצאות. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
[דף ס.]
ר״ח ז״ל: אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות, ר׳ אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. רבנן אמרי זמנין דמִיפְחִית ולאו אדעתיה הילכך לא ליעביד כלל.
אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, וכן הלכה. והני מילי לרשות הרבים דליכא מאן דמחיל דלאו כולי עלמא מחלי, אבל במבוי אי מחלי ליה בני מבוי מפיק, כר׳ אמי דמחלו ליה בני מבוי, כיוצא בו אילן הנוטה לרשות הרבים כופין אותו לקוץ, כר׳ ינאי דהוה אילן הנוטה לרשות הרבים כול׳, וההוא גברא נמי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים וקץ ליה לאילן דיליה, והדר אמ׳ לההוא גברא זיל קוץ, לקיים קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
[דף ס:]
אלא אם רצה להוציא זיזין וגזוזטראות כונס לתוך שלו ומוציא. כנס לתוך שלו כדי להוציא זיזין וגזוזטראות ולא נזדמן לו, ר׳ יוחנן אמ׳ אם לא נזדמן אין לו להחזיר הכתלים למקומן ולעשות אותו המקום רשות היחיד אחרי שצירפו בכלל רשות הרבים משום דרב יהודה, דאמ׳ מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וכן הלכה. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו כחזקתה. אמ׳ רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה, ומוציא בה זיזין כמו שהיו בה. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
[אין עושין חלל תחת רשות הרבים וכול׳, רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי׳ מימון ז״ל: חכמים אומרים שבמשך הזמן נחלשות הקורות והבנין שמתחת לאדמה וישקע המקום בעוברים עליו. וכצוצריות, הגזוזטראות הבולטות בכותלי הבתים. ומן הכללים אצלינו טוענין ליורש וטוענין ללוקח, ולפיכך אם קנאה הרי היא בחזקתה, לפי שאנו טוענין לו ואומרים שמא אותו שבנאה בתוך שלו הוציא כראוי, ונשאירנה כחזקתה.]
פיסקי חזקה לרב״ס ז״ל
היכא דאחזיק איניש בביתא ודר בה תלת שנין מיום ליום, אי נמי כל (משנה כח.) מידי דשימושיה תדיר ואישתמיש ביה תלת שנין ואתא מאריה קמא וערער עליה וטעין האי מחזיק מינך זבינתיה, קנה ליה, דאמ׳ רבה (כט.)א שתא קמיתא מזדהר איניש בשטריה תרתי תלת שנין מיזדהר טפי לא מיזדהר, והני מילי דלא מיחה מרא קמא, והיכי דמיא מחאה (לח:)ב דאמ׳ להו לתרי (לט.) חזו פלניא גזלנא הוא ואנא תבענא ליה בדינא, והוא דאיכא (כט.)ג שהדי דידע באחזוקי האי, ואי לא ידע אפילו לכמה שני לא הויא חזקה. והיכא (לט. ועוד) דקים לן דלא מטיא מחאה קמי מחזיק, לא הויא מחאה.
שדה בית הבעל (כח.) חזקתה אכילת שלש פירות, ובלבד שתהא שנה בינונית שלימה, דאכילת פירות עיקר חזקה, דאי נאר (לו ע״א-ע״ב) לא הויא חזקה. ושדה האילן (כח.) עד שיאכל כל מין מפריה שלש פעמים. כללא דמילתא האי חזקה עיקרה הנאה מפירות הקרקע וכל (לו.) היכא דלא איתהני שלש פירי לא אחזיק. וכל היכא (מב.) דלאו אתרא דקפידא כגון דאפיק כורא ועייל כורא לית בה חזקה.
אילו שאין להם חזקה: עריסי בתי אבות (מו:), ואפטרופין (מב.), ואומנין כגון שתאלאד וכיוצא בו, והגזלנין (מז.), האב (מב.) בנכסי בנו בחייו. והבן בנכסי אביו בחייו והוא (נב.) שלא חלקו. האיש (מב.) בנכסי אשתו, והאשה בנכסי בעלה, ונכסי (נ:) אשת איש, וישראל (לה:) הבא מחמת גוי בלא שטר וגוי עצמו.
ובמטלטלי, היכא דתפיס איניש חפצא בידיה ואתא אחרינא ואמ׳ דידי הוא, אמ׳ ליה דידך הוה וזבנתיה מינך מהימן, והני מילי (נב.) במידי דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר אבל מידי דעשוי לכך אינו נאמן, והאומן (מב.) מכל מקום אין לו חזקה והוא (מה: ועוד) דראה. אמ׳ ריש לקיש (לו.) הגודרות אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים.
(=דרכי הקנין) והיכאה דזבין איניש מחבריה ביתא כיון דמסר ליה מפתחיה קני. ואי זבין מיניה ארעא ואמ׳ ליה לך חזק וקנה ואזל (נב:) איהו נעל או גדר או פרץ כל שהוא קנה. ואי (שם) הוי קמיה לא בעי למימר לך חזק וקנה, והוא (נג.) הדין למתנה.
והיכא דמית ליה גיורא דלית ליה זרעא ירית, וקדם אחד מישראל ואשבח (נב:) בגופא דארעא שום שבחא, אי נמי אישתמש (נג:) בה שום שימושא, איקניא ליה, אבל באכילת פיראו לא איקניא ליה. והני מילי דקני מידי דאיכוון למיקנייה (נד.), אבל מידי דלא איכוון למיקנייה לא.
משכחת בין תרי חזקי, דעיקר ההוא אתהנויי מחזיק מגופה. ועיקר האי אשתמושי מחזיק בגופה בין לאשבוחי בין לצורכיה, כמצעי דרב ששת (נג:).
והיכא דתליוה (מז:) וזבין זביניה זביני, דאגב (מח.) אונסיה גמר ומקני. ואי כתב (מח:) ליה מודעא באונסיה שפיר דאמי, וצריכי (מ:) שהדי לאסהודי דידעי באונסיה.
והמוכר (נא:) שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה, ואם מת יורשי האיש יורשין, דאמ׳ לגלות זוזי בעאי. אבל (שם) אי זבין בזוזי מפורסמי קנת[ה] והבעל אוכל פירות.
יהיב (שם) לה במתנה קנת[ה] ואין הבעל אוכל פירות.
ומאן דאחזיק באתרא בחצר שותפין, במילתא דקביעא דתליא בקפידא כגון (נז.) מחיצה לבהמתו וכוותה שלש שנים, קני ליה ההוא אתרא.
ומאן דאחזיק בשפכי ונטפי (ו.) וזיזי (נט.) כל כי האי גונא בדחבריה לא מצי תוב למחויי.
והיכא דירית (מא:) מאבוה ארעא ואכלה שני חזקה, אי איכא שהדי דקם בה אבוה חד יומא לא צריך טענה, ואע״ג דאיהו לא טעין, אנן טענינן ליה.
ולוקח (מא:) נמי דאכל שלש שנים אי איכא שהדי דקם ביה מוכר משהוא, לא מצטריך טענתא.
וכל היכא (מא:) דאיכא למימר מיגו מהימן.
ואין חזקה לנזקים בקוטרא (נ:) ובית הכסא ודדמו להו.
והילכתא (מב:) השותפין מחזיקין זה על זה. והיכא דאיסתלוק מעידין זה לזה, דקימא לן (מג.) דכל היכא דסליק נפשיה מסתלק.
והילכתא (מג:) שותפין כשמירה בבעלים דאמו דפטירי ואי (מג:) יומי עסקי כל חד יומיה מיחייבי בגניבה ואבדה.
ואשת (נב.) איש שאמרה בשעת מיתה דבר פלוני לפלוני, אם אין הבעל מאמין יעשה פירוש לפירושה.
שלימו פיסקי חזקה אלו לרב״ס ז״ל.מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד
לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו כחזקתה. אמ׳ רב הונא נפלה אותה חצר חוזר ובונה אותה כמו שהיתה בזיזין וגזוזטראות מוצאות. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
[דף ס.]
ר״ח ז״ל: אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות, ר׳ אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. רבנן אמרי זמנין דמִיפְחִית ולאו אדעתיה הילכך לא ליעביד כלל.
אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, וכן הלכה. והני מילי לרשות הרבים דליכא מאן דמחיל דלאו כולי עלמא מחלי, אבל במבוי אי מחלי ליה בני מבוי מפיק, כר׳ אמי דמחלו ליה בני מבוי, כיוצא בו אילן הנוטה לרשות הרבים כופין אותו לקוץ, כר׳ ינאי דהוה אילן הנוטה לרשות הרבים כול׳, וההוא גברא נמי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים וקץ ליה לאילן דיליה, והדר אמ׳ לההוא גברא זיל קוץ, לקיים קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
[דף ס:]
אלא אם רצה להוציא זיזין וגזוזטראות כונס לתוך שלו ומוציא. כנס לתוך שלו כדי להוציא זיזין וגזוזטראות ולא נזדמן לו, ר׳ יוחנן אמ׳ אם לא נזדמן אין לו להחזיר הכתלים למקומן ולעשות אותו המקום רשות היחיד אחרי שצירפו בכלל רשות הרבים משום דרב יהודה, דאמ׳ מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וכן הלכה. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו כחזקתה. אמ׳ רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה, ומוציא בה זיזין כמו שהיו בה. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
[אין עושין חלל תחת רשות הרבים וכול׳, רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי׳ מימון ז״ל: חכמים אומרים שבמשך הזמן נחלשות הקורות והבנין שמתחת לאדמה וישקע המקום בעוברים עליו. וכצוצריות, הגזוזטראות הבולטות בכותלי הבתים. ומן הכללים אצלינו טוענין ליורש וטוענין ללוקח, ולפיכך אם קנאה הרי היא בחזקתה, לפי שאנו טוענין לו ואומרים שמא אותו שבנאה בתוך שלו הוציא כראוי, ונשאירנה כחזקתה.]
פיסקי חזקה לרב״ס ז״ל
היכא דאחזיק איניש בביתא ודר בה תלת שנין מיום ליום, אי נמי כל (משנה כח.) מידי דשימושיה תדיר ואישתמיש ביה תלת שנין ואתא מאריה קמא וערער עליה וטעין האי מחזיק מינך זבינתיה, קנה ליה, דאמ׳ רבה (כט.)א שתא קמיתא מזדהר איניש בשטריה תרתי תלת שנין מיזדהר טפי לא מיזדהר, והני מילי דלא מיחה מרא קמא, והיכי דמיא מחאה (לח:)ב דאמ׳ להו לתרי (לט.) חזו פלניא גזלנא הוא ואנא תבענא ליה בדינא, והוא דאיכא (כט.)ג שהדי דידע באחזוקי האי, ואי לא ידע אפילו לכמה שני לא הויא חזקה. והיכא (לט. ועוד) דקים לן דלא מטיא מחאה קמי מחזיק, לא הויא מחאה.
שדה בית הבעל (כח.) חזקתה אכילת שלש פירות, ובלבד שתהא שנה בינונית שלימה, דאכילת פירות עיקר חזקה, דאי נאר (לו ע״א-ע״ב) לא הויא חזקה. ושדה האילן (כח.) עד שיאכל כל מין מפריה שלש פעמים. כללא דמילתא האי חזקה עיקרה הנאה מפירות הקרקע וכל (לו.) היכא דלא איתהני שלש פירי לא אחזיק. וכל היכא (מב.) דלאו אתרא דקפידא כגון דאפיק כורא ועייל כורא לית בה חזקה.
אילו שאין להם חזקה: עריסי בתי אבות (מו:), ואפטרופין (מב.), ואומנין כגון שתאלאד וכיוצא בו, והגזלנין (מז.), האב (מב.) בנכסי בנו בחייו. והבן בנכסי אביו בחייו והוא (נב.) שלא חלקו. האיש (מב.) בנכסי אשתו, והאשה בנכסי בעלה, ונכסי (נ:) אשת איש, וישראל (לה:) הבא מחמת גוי בלא שטר וגוי עצמו.
ובמטלטלי, היכא דתפיס איניש חפצא בידיה ואתא אחרינא ואמ׳ דידי הוא, אמ׳ ליה דידך הוה וזבנתיה מינך מהימן, והני מילי (נב.) במידי דאינו עשוי להשאיל ולהשכיר אבל מידי דעשוי לכך אינו נאמן, והאומן (מב.) מכל מקום אין לו חזקה והוא (מה: ועוד) דראה. אמ׳ ריש לקיש (לו.) הגודרות אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש שנים.
(=דרכי הקנין) והיכאה דזבין איניש מחבריה ביתא כיון דמסר ליה מפתחיה קני. ואי זבין מיניה ארעא ואמ׳ ליה לך חזק וקנה ואזל (נב:) איהו נעל או גדר או פרץ כל שהוא קנה. ואי (שם) הוי קמיה לא בעי למימר לך חזק וקנה, והוא (נג.) הדין למתנה.
והיכא דמית ליה גיורא דלית ליה זרעא ירית, וקדם אחד מישראל ואשבח (נב:) בגופא דארעא שום שבחא, אי נמי אישתמש (נג:) בה שום שימושא, איקניא ליה, אבל באכילת פיראו לא איקניא ליה. והני מילי דקני מידי דאיכוון למיקנייה (נד.), אבל מידי דלא איכוון למיקנייה לא.
משכחת בין תרי חזקי, דעיקר ההוא אתהנויי מחזיק מגופה. ועיקר האי אשתמושי מחזיק בגופה בין לאשבוחי בין לצורכיה, כמצעי דרב ששת (נג:).
והיכא דתליוה (מז:) וזבין זביניה זביני, דאגב (מח.) אונסיה גמר ומקני. ואי כתב (מח:) ליה מודעא באונסיה שפיר דאמי, וצריכי (מ:) שהדי לאסהודי דידעי באונסיה.
והמוכר (נא:) שדה לאשתו במעות טמונין לא קנתה, ואם מת יורשי האיש יורשין, דאמ׳ לגלות זוזי בעאי. אבל (שם) אי זבין בזוזי מפורסמי קנת[ה] והבעל אוכל פירות.
יהיב (שם) לה במתנה קנת[ה] ואין הבעל אוכל פירות.
ומאן דאחזיק באתרא בחצר שותפין, במילתא דקביעא דתליא בקפידא כגון (נז.) מחיצה לבהמתו וכוותה שלש שנים, קני ליה ההוא אתרא.
ומאן דאחזיק בשפכי ונטפי (ו.) וזיזי (נט.) כל כי האי גונא בדחבריה לא מצי תוב למחויי.
והיכא דירית (מא:) מאבוה ארעא ואכלה שני חזקה, אי איכא שהדי דקם בה אבוה חד יומא לא צריך טענה, ואע״ג דאיהו לא טעין, אנן טענינן ליה.
ולוקח (מא:) נמי דאכל שלש שנים אי איכא שהדי דקם ביה מוכר משהוא, לא מצטריך טענתא.
וכל היכא (מא:) דאיכא למימר מיגו מהימן.
ואין חזקה לנזקים בקוטרא (נ:) ובית הכסא ודדמו להו.
והילכתא (מב:) השותפין מחזיקין זה על זה. והיכא דאיסתלוק מעידין זה לזה, דקימא לן (מג.) דכל היכא דסליק נפשיה מסתלק.
והילכתא (מג:) שותפין כשמירה בבעלים דאמו דפטירי ואי (מג:) יומי עסקי כל חד יומיה מיחייבי בגניבה ואבדה.
ואשת (נב.) איש שאמרה בשעת מיתה דבר פלוני לפלוני, אם אין הבעל מאמין יעשה פירוש לפירושה.
שלימו פיסקי חזקה אלו לרב״ס ז״ל.מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד
הערות
א וגירסתינו שם רבא.
ב וכ״ג רבינו שם, וע״ש בהערה, וגירסתינו שם: דנקיט לה לארעי בגזלנותא ולמחר תבענא וכו׳.
ג ובהמשך הפרק כתבה רבינו כמה פעמים.
ד עי׳ רמב״ם על המשנה.
ה כשיטת רשב״ם נג, א ד״ה והשתא קעיילי לה.
ו כשיטת רשב״ם דף נד, א ד״ה דשדא.
הערות
Gemara
Peirush