גמרא
פירוש
אתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם יָצָא.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם יָצָא בכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳
ב רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳
ג רמב״ם הלכות קריאת שמע ב׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים ס״ה:א׳
טור אורח חיים ע״ח:א׳
טור אורח חיים פ״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ס״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ע״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים פ״ה:א׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים ס״ה:א׳
טור אורח חיים ע״ח:א׳
טור אורח חיים פ״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ס״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ע״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים פ״ה:א׳
(לד.) ה״ג מט׳ בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין וכו׳ – וכן גר׳ ההלכות ופירושה ברור מט׳ בני אדם לא יצא כשתקעו זה תקיעה וזה תרועה והטעם שלא יצא לפי ששמעם כולם מעורבות ביחד ואנן בעינן תרועה באמצע ותקיעה לפניה ולאחריה משא״כ בזו שאין התקיעה קודמת לתרועה ולא מאוחרת לה מיהו ידי תקיעה אחת יצא ומשלים עליה בלבד שלא האריך קול תרועת חבירו על התקיעה כדי שלא יהא קול פסול בנתים אבל אם שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא פי׳ אף על פי ששמען מהרבה בני אדם כיון ששמען על הסדר ותרועה בנתים ותקיעה (לפניה א׳ ותקיעה) לפניה ולאחריה והיכא שתקעו ג׳ בני אדם (והיכא שתקעו ג׳ בני אדם) כא׳ זה תש״ת וזה תר״ת וזה תשר״ת וכן שלשה פעמים שתוקעין כא׳ ואח״כ מריעין ואח״כ תוקעין דאיכא תרועות באמצע אלא שהי׳ שומע ג׳ תקיעות או ג׳ תרועות ביחד י״א שיצא ידי כולן אם לא הפסיקו כולן בנשימה אלא ביחד בענין שלא היתה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה דהא קי״ל דתרי קלי (לא) משתמעי ואפשר לו לשומען כולן כא׳ וכן דעת רבינו האיי גאון ז״ל וי״א שלא יצא אלא ידי אחת מהן דכי אמרינן דתרתי קלי דמשתמעי היינו שאין קול מצוה מתעכב אף על פי שיוצאין עמו קולות אחרים כגון שופר וחצוצרות ועשרה שקראו במגלה בפרשה א׳ ששומע קול א׳ מהם מ״מ אבל הקולות כולם אינם נשמעין יפה וראוי להחמיר ויש ספרים שכתוב בהן מט׳ בני אדם כא׳ לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה לא יצא בזה אחר זה יצא ולפי גרסא זו תקיעה מזה ותרועה מזה שלא יצא היינו כששמען ביחד ולפי שלא שמען על הסדר שתהא תרועה בנתים וכשאמר מט׳ בני אדם לא יצא היינו אף על פי ששמען כסדר אלא שהי׳ שומע התקיעות או התרועות מט׳ בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פרש״י ז״ל ולא נהירא דא״כ למה ליה למנקט מט׳ בני אדם אפי׳ מב׳ וג׳ נמי ועוד דהא משמע לא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן א׳ מיהת דהא קיי״ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגלה דאיידי דחביבא ליה יהב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן.
ת״ר [תקיעות וכו׳] ברכות וכו׳ – פי׳ של תענית אם אינו יודע כלן או שאין לו שופר או מקצתן.
תקיעות וברכות של ר״ה וי״ה – פי׳ ברכה לברכה ותקיעה לתקיעה אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות כדאמרינן לקמן גבי שתי עיירות באחת תוקעין וכו׳ ואמרינן מ״ש ר״ה וכו׳ פי׳ לאו אתקיעות שיילינן דהא איכא טעמא רבה דתקיעות ר״ה וי״ה של יובל מדאוריתא בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא וכו׳ כלומר שיש להם סדר לעכב שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי׳ בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו׳. מתני׳ מי שברך – ברכות של מלכיות וכו׳ ר״ג וכו׳. פירשו הגאונים ז״ל שר״ג ורבנן בכל ברכות דר״ה וי״ה פליגי דלר״ג ש״צ מוציא ידי חובה לכולן אפי׳ את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפי׳ בר״ה וי״ה והיינו דפסקו כר״ג בברכות דר״ה וי״ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא) [ולרבנן] מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא ביחיד כדתנן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר ר״ג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע״י צירוף משא״כ ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע״י צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא (לשון) [לשנן] בפיו ולא מהני לי׳ צירוף מדרבנן והא איפסקא הלכתא כר״ג בברכות של ר״ה וי״ה של יובל משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי״ז תקנו שיהא שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין היחיד אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בלחוד כדאיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קי״ל כרבנן שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה וסיים תפלתו וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי ויוצא ע״י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר״ג אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוה כשאינו בקי וכן עיקר.
גמ׳ טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר וכו׳ – מפורש בפרקא קמא. לא אמרו אלא בחבר עיר – פי׳ בצבור ובמסכת מגלה אמרו חבר עיר על חבר הממונה על כל דברי מצוה המוטלין על הצבור והוא מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף. שתי עיירות וכו׳ – אוקמינא אע״ג דהא דברכות ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא דתקיעות מוחזקת בשנים שעברו שהיה שם שופר ותוקע אלא שאין ידוע אם יש היום שם והיינו דקתני באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ״ל דספק כזה דאוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן. תניא אמרו לו וכו׳ – פי׳ בין בר״ה בין בשאר ימים.
להסדיר – שתהא שגורה בפיו בעוד שהם מתפללין.
אמר להם וכו׳ – פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
תקיעות וברכות של ר״ה וי״ה – פי׳ ברכה לברכה ותקיעה לתקיעה אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות כדאמרינן לקמן גבי שתי עיירות באחת תוקעין וכו׳ ואמרינן מ״ש ר״ה וכו׳ פי׳ לאו אתקיעות שיילינן דהא איכא טעמא רבה דתקיעות ר״ה וי״ה של יובל מדאוריתא בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא וכו׳ כלומר שיש להם סדר לעכב שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי׳ בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו׳. מתני׳ מי שברך – ברכות של מלכיות וכו׳ ר״ג וכו׳. פירשו הגאונים ז״ל שר״ג ורבנן בכל ברכות דר״ה וי״ה פליגי דלר״ג ש״צ מוציא ידי חובה לכולן אפי׳ את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפי׳ בר״ה וי״ה והיינו דפסקו כר״ג בברכות דר״ה וי״ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא) [ולרבנן] מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא ביחיד כדתנן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר ר״ג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע״י צירוף משא״כ ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע״י צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא (לשון) [לשנן] בפיו ולא מהני לי׳ צירוף מדרבנן והא איפסקא הלכתא כר״ג בברכות של ר״ה וי״ה של יובל משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי״ז תקנו שיהא שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין היחיד אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בלחוד כדאיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קי״ל כרבנן שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה וסיים תפלתו וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי ויוצא ע״י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר״ג אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוה כשאינו בקי וכן עיקר.
גמ׳ טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר וכו׳ – מפורש בפרקא קמא. לא אמרו אלא בחבר עיר – פי׳ בצבור ובמסכת מגלה אמרו חבר עיר על חבר הממונה על כל דברי מצוה המוטלין על הצבור והוא מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף. שתי עיירות וכו׳ – אוקמינא אע״ג דהא דברכות ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא דתקיעות מוחזקת בשנים שעברו שהיה שם שופר ותוקע אלא שאין ידוע אם יש היום שם והיינו דקתני באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ״ל דספק כזה דאוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן. תניא אמרו לו וכו׳ – פי׳ בין בר״ה בין בשאר ימים.
להסדיר – שתהא שגורה בפיו בעוד שהם מתפללין.
אמר להם וכו׳ – פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush