גמרא
פירוש
אבְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ כָּאן בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מתני׳ סדר תקיעות וכו׳ – פי׳ ג׳ תרועות שיש בכל א׳ מהן ב׳ תקיעות א׳ לפניה וא׳ לאחריה נמצא סימן א׳ ג״פ שיש בכל א׳ מהן ג׳ כגון תר״ת ג״פ הא׳ נגד מלכיות והשני נגד זכרונות והג׳ נגד שופרות וה״ל ט׳ תקיעות וכן מנינם בכל מקום כי ג׳ תרועות כתובות בתורה יום תרועה זכרון תרועה שופר תרועה וכל א׳ מהן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כדיליף בגמרא ומתניתין דהשיב להו ט׳ רבנן היא דלר׳ יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה א׳ היא ליכא אלא ג׳ תקיעות בין כולהו והכי אמרי׳ בהחליל דכ״ד תקיעות שבמקדש אינם אלא א׳.
שיעור תקיעה כג׳ תרועות – בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול א׳ פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה) [תקיעה] שלו כג׳ יבבות ולתנא ברא דעביד תרועה ג׳ שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר׳ אבהו דעביד תרועה ג׳ יבבות וג׳ שברים שיעור תקיעה שלה ג׳ יבבות וג׳ שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא א׳ הא א׳ יש לו ואף על פי שהיא ארוכה ומאן דסבר אפי׳ א׳ אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג׳ יבבות שאם רצה לעשותה מק׳ יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא מפסיק בנתים ה״ל ב׳ תרועות ואתיא תרועה חדא מיניהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר״ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה הילכך סומך לתקיעה אחרונה ר״ת וה״ל תר״ת מ״מ כל שלא הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג׳ שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ממנו הוא ג׳ יבבות או ג׳ שברים וזה מבואר אף על פי שנשתבשו בו בתוס׳ מ״מ צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה״ל ב׳ ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה והא דתנן שיעור תרועה כג׳ יבבות ותנא ברא קתני כג׳ שברים ק״ל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות והשברים א׳ הוא ובדידה גופה משערינן כמה קולות קטנים יש בה והיכא משערינן כ״ף הדמיון דמשמע דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא אחריתא ור״ח גריס שיעור תרועה ג׳ יבבות או ג׳ שברים בלי כ״ף וכך נראה יותר מיהו אכתי ק״ל מה הוסיפו לפרש כשאמר ג׳ יבבות והלא תרועה ויבבות א׳ הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו תרועה שאמרה תורה והנכון שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שהוא מקולות שאינם נמהרין כגון גנוחי מיהו בלשון בני אדם צריך לקרוא שם מיוחד לכל א׳ מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות נמהרים ואיזה היא תרועה מקולות שאינם נמהרין ולקולות הנמהרין שהן שבורים יותר קראוה תרועה או יבבות בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינם נמהרין קראוה שברים אבל א׳ זו וא׳ זו קרואה תרועה ועוד יש לנו לבאר כי היבבות והשברים שנתנו חכמי התלמוד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משערינן במתניתין ומתניתא דתנא דידן סבר דתרועה דאוריתא ילולי והם הקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג׳ יבבות כלומר כג׳ יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על שברם ותנא ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור תרועה כג׳ שברים של בני אדם המנגחין על שברם כדגמרי מאימיה דסיסרא ומ״מ הי דלהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול א׳ הוא ולקול א׳ חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם דלר׳ יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואף על פי שקולותיהן משונין כ״ש שה״ה בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי׳ וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא אלא שהרמב״ם ז״ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר׳ אבהו שאנו עושין תשר״ת תר״ת תש״ת ג״פ מנין התקיעות שלשים והוא מונה סי׳ תשר״ת לד׳ ואינו אלא ג׳ כי מנין לנו לעשות ב׳ תרועות באמצע אדרבה חדא מיניהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן אלא ודאי קול תרועה א׳ היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב׳ יבבות ויותר מעט אבל לא ג׳ יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר״ת שיעורה ג׳ יבבות והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא״כ חזר יבבות ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג׳ יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב׳ אותיות דהיינו ב׳ יבבות וכ״כ רבינו שמשון והוא הנכון וכשעושן תקיעה ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה״ל שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה זו מרבינו נרו בש״ר וכן נהגו כל הרבנים והגדולים.
תקע בראשונה – פי׳ להכי נקט ומשך בשניה כב׳ ולא קתני האריך בתקיעה כב׳ דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא תעלה לו לב׳ כיון שאין לתקיעה שיעור למעלה וכל מה שמאריך מדין תקיעה א׳ היא אבל כשלא האריך בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב׳ לתקיעה אחרונה של סימן זה ולתקיעה ראשונה של סי׳ של אחריו הוי ס״ד שתעלה לו לב׳ כמו שמתכווין דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב׳ קמ״ל. והא דקתני אין בידו אלא אחת פי׳ הראשונים שאין האריכות עולה לו לב׳ אלא תקיעה א׳ היא כולה וצריך לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו אבל רי״ץ גיאת כתב דאפי׳ לתקיעה אחרונה של סימן ראשון לא עלתה לו וצריך להשלים סימן הראשונה שהתחיל בתקיעה אחרת ומ״ש במשנתינו אין בידו אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה והביא ראיה מהירושלמי שאמ׳ על משנה זו אפילו א׳ אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה לב׳ קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה אחת שצריך שתהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה משא״כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא לתקיעה אחרונה ראש ואין פי׳ זה כלום חדא דאנן לא בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי׳ למ״ד שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי׳ אמר בירושלמי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה לראשונה ובתוספ׳ שכתב׳ לעיל שאם תקע והריע וחזר והריע אין בידו אלא אחת היינו תקיעה אחרונה שמשלים עליה ר״ת ואף על פי שעשה לשם תקיעה אחרונה של סימן ראשון ועוד דא״כ דלא סלקא תקיעה ארוכה כלל ה״ל קול פסול והיכא אמרת דסלקת ליה תקיעה שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבדיל בין תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו לא נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב׳ וה״ג התם גבי מתניתין דתנן שופר מאריך וחצוצרות מקצרות הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי׳ שאם היה א׳ תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה וא״ל שישלים התקיעה להוציאו בגמר התקיעה כשיעור תקיעה יצא ואף על פי שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה שהרי תחלתה בפסלות כי המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא אפ״ה יצא בסוף התקיעה דקסבר שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי׳ והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד דין זה דאי משום דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא משתמע ואפ״ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא ג״כ ואין החצוצרות מעכבות דאיידי דחביבא ליה מצוה יהיב דעתיה ומה שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי׳ דלאו ממתניתין דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתני תקע כראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש בידו כלומר אף ע״פ שלא יצא בסוף תקיעה שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה״ה לאידך דמתעסק ואמר רבה בר זמירא אפי׳ א׳ אין בידו למה סיפא גבי רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות לה ראש והכי פירושו ודאי ממתניתין דמשך בשניה כשתים ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל בהא שתחלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה וסוף בכשרות שאם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה והשלימה כמתעסק הרי רישא אין לה סוף ואם היה מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפי׳ אחת אין בידו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי׳ הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפ׳ י״ט דר״ה שחזרו לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי׳ הירושלמי כמו שכתב הרב ז״ל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין ב׳ תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אף על פי שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו ובתקיעות נמי אם הפסיק ביניהן בקול כלל בעינן שנראות שתים אף על פי שלא הפסיק בנשימה יצא וכך אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי׳ שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא אמר לא יצא ופי׳ בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה לא יצא ומשמע בירושלמי דה״ה בתרועה שאף על פי ששמע ממנה ג׳ יבבות או ג׳ שברים לא יצא עד שישמענה כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה הכי מדלא אמר הכי אלא בתקיעה שהיא כל הקול א׳ אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמציעתם ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל מפי מורי רבינו נרו. גמ׳ והתניא כו׳ אמר אביי וכו׳ – פי׳ הרמב״ם ז״ל דברים כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור תקיעה כג׳ תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות דכולהו בבי וה״ל ב׳ תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג׳ והתקיעות הן ו׳ ותנא ברא חשיב חד בבי בלחוד ב׳ תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו מודו דשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא״כ תקיעה תר״ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א״א שהרי לכך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט וכמו שלמדנו ויעבירו קול והעברת קול אינו קול קצר כ״כ והנכון כמו שפי׳ הראשונים ז״ל דכ״ע שיעור תקיעה כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ותרועות הם ג׳ וכן התקיעות שלפני התרועות (דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור דקמייתא הילכך חשיב ג׳ תקיעות ראשונות כג׳ תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה דידיה נמצא דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה. שיעור תרועה כג׳ יבבות והתניא וכו׳ אמר אביי וכו׳ – פי׳ שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן נקטינן שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא שמייבב אדם על שברו כדכתיב לעיל והשתא פליגי בפי׳ ותייבב מר סבר גנוחי גנח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים הנקראים בלשון בני אדם יבבות דלשון ותייבב לשון תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי׳ יבבא ואפשר דהיינו מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם. ת״ר מנין שבשופר – פי׳ דגבי ר״ה לא כתיב אלא תרועה וליכא זכר בדבר שתהא בשופר ולא שתהא עמה קול פשוט ת״ל כו׳ אין לי אלא ביובל וכו׳ ה״ג ת״ל בחודש השביעי שאין ת״ל בחדש השביעי פי׳ שהרי כתוב למעלה והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ״ט שנה והיה אפשר לומר והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ״ט שנים ועוד דהא כתיב בקרא די״ה ודבר ידוע הוא שי״ה בחודש הז׳ ומה ת״ל בחדש הז׳ אלא בא לומר שיהו כל תרועות חודש השביעי בשופר כזה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
שיעור תקיעה כג׳ תרועות – בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול א׳ פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה) [תקיעה] שלו כג׳ יבבות ולתנא ברא דעביד תרועה ג׳ שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר׳ אבהו דעביד תרועה ג׳ יבבות וג׳ שברים שיעור תקיעה שלה ג׳ יבבות וג׳ שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא א׳ הא א׳ יש לו ואף על פי שהיא ארוכה ומאן דסבר אפי׳ א׳ אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג׳ יבבות שאם רצה לעשותה מק׳ יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא מפסיק בנתים ה״ל ב׳ תרועות ואתיא תרועה חדא מיניהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר״ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה הילכך סומך לתקיעה אחרונה ר״ת וה״ל תר״ת מ״מ כל שלא הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג׳ שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ממנו הוא ג׳ יבבות או ג׳ שברים וזה מבואר אף על פי שנשתבשו בו בתוס׳ מ״מ צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה״ל ב׳ ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה והא דתנן שיעור תרועה כג׳ יבבות ותנא ברא קתני כג׳ שברים ק״ל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות והשברים א׳ הוא ובדידה גופה משערינן כמה קולות קטנים יש בה והיכא משערינן כ״ף הדמיון דמשמע דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא אחריתא ור״ח גריס שיעור תרועה ג׳ יבבות או ג׳ שברים בלי כ״ף וכך נראה יותר מיהו אכתי ק״ל מה הוסיפו לפרש כשאמר ג׳ יבבות והלא תרועה ויבבות א׳ הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו תרועה שאמרה תורה והנכון שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שהוא מקולות שאינם נמהרין כגון גנוחי מיהו בלשון בני אדם צריך לקרוא שם מיוחד לכל א׳ מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות נמהרים ואיזה היא תרועה מקולות שאינם נמהרין ולקולות הנמהרין שהן שבורים יותר קראוה תרועה או יבבות בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינם נמהרין קראוה שברים אבל א׳ זו וא׳ זו קרואה תרועה ועוד יש לנו לבאר כי היבבות והשברים שנתנו חכמי התלמוד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משערינן במתניתין ומתניתא דתנא דידן סבר דתרועה דאוריתא ילולי והם הקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג׳ יבבות כלומר כג׳ יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על שברם ותנא ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור תרועה כג׳ שברים של בני אדם המנגחין על שברם כדגמרי מאימיה דסיסרא ומ״מ הי דלהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול א׳ הוא ולקול א׳ חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם דלר׳ יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואף על פי שקולותיהן משונין כ״ש שה״ה בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי׳ וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא אלא שהרמב״ם ז״ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר׳ אבהו שאנו עושין תשר״ת תר״ת תש״ת ג״פ מנין התקיעות שלשים והוא מונה סי׳ תשר״ת לד׳ ואינו אלא ג׳ כי מנין לנו לעשות ב׳ תרועות באמצע אדרבה חדא מיניהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן אלא ודאי קול תרועה א׳ היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב׳ יבבות ויותר מעט אבל לא ג׳ יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר״ת שיעורה ג׳ יבבות והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא״כ חזר יבבות ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג׳ יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב׳ אותיות דהיינו ב׳ יבבות וכ״כ רבינו שמשון והוא הנכון וכשעושן תקיעה ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה״ל שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה זו מרבינו נרו בש״ר וכן נהגו כל הרבנים והגדולים.
תקע בראשונה – פי׳ להכי נקט ומשך בשניה כב׳ ולא קתני האריך בתקיעה כב׳ דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא תעלה לו לב׳ כיון שאין לתקיעה שיעור למעלה וכל מה שמאריך מדין תקיעה א׳ היא אבל כשלא האריך בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב׳ לתקיעה אחרונה של סימן זה ולתקיעה ראשונה של סי׳ של אחריו הוי ס״ד שתעלה לו לב׳ כמו שמתכווין דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב׳ קמ״ל. והא דקתני אין בידו אלא אחת פי׳ הראשונים שאין האריכות עולה לו לב׳ אלא תקיעה א׳ היא כולה וצריך לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו אבל רי״ץ גיאת כתב דאפי׳ לתקיעה אחרונה של סימן ראשון לא עלתה לו וצריך להשלים סימן הראשונה שהתחיל בתקיעה אחרת ומ״ש במשנתינו אין בידו אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה והביא ראיה מהירושלמי שאמ׳ על משנה זו אפילו א׳ אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה לב׳ קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה אחת שצריך שתהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה משא״כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא לתקיעה אחרונה ראש ואין פי׳ זה כלום חדא דאנן לא בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי׳ למ״ד שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי׳ אמר בירושלמי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה לראשונה ובתוספ׳ שכתב׳ לעיל שאם תקע והריע וחזר והריע אין בידו אלא אחת היינו תקיעה אחרונה שמשלים עליה ר״ת ואף על פי שעשה לשם תקיעה אחרונה של סימן ראשון ועוד דא״כ דלא סלקא תקיעה ארוכה כלל ה״ל קול פסול והיכא אמרת דסלקת ליה תקיעה שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבדיל בין תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו לא נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב׳ וה״ג התם גבי מתניתין דתנן שופר מאריך וחצוצרות מקצרות הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי׳ שאם היה א׳ תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה וא״ל שישלים התקיעה להוציאו בגמר התקיעה כשיעור תקיעה יצא ואף על פי שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה שהרי תחלתה בפסלות כי המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא אפ״ה יצא בסוף התקיעה דקסבר שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי׳ והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד דין זה דאי משום דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא משתמע ואפ״ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא ג״כ ואין החצוצרות מעכבות דאיידי דחביבא ליה מצוה יהיב דעתיה ומה שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי׳ דלאו ממתניתין דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתני תקע כראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש בידו כלומר אף ע״פ שלא יצא בסוף תקיעה שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה״ה לאידך דמתעסק ואמר רבה בר זמירא אפי׳ א׳ אין בידו למה סיפא גבי רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות לה ראש והכי פירושו ודאי ממתניתין דמשך בשניה כשתים ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל בהא שתחלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה וסוף בכשרות שאם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה והשלימה כמתעסק הרי רישא אין לה סוף ואם היה מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפי׳ אחת אין בידו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי׳ הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפ׳ י״ט דר״ה שחזרו לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי׳ הירושלמי כמו שכתב הרב ז״ל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין ב׳ תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אף על פי שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו ובתקיעות נמי אם הפסיק ביניהן בקול כלל בעינן שנראות שתים אף על פי שלא הפסיק בנשימה יצא וכך אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי׳ שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא אמר לא יצא ופי׳ בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה לא יצא ומשמע בירושלמי דה״ה בתרועה שאף על פי ששמע ממנה ג׳ יבבות או ג׳ שברים לא יצא עד שישמענה כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה הכי מדלא אמר הכי אלא בתקיעה שהיא כל הקול א׳ אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמציעתם ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל מפי מורי רבינו נרו. גמ׳ והתניא כו׳ אמר אביי וכו׳ – פי׳ הרמב״ם ז״ל דברים כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור תקיעה כג׳ תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות דכולהו בבי וה״ל ב׳ תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג׳ והתקיעות הן ו׳ ותנא ברא חשיב חד בבי בלחוד ב׳ תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו מודו דשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא״כ תקיעה תר״ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א״א שהרי לכך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט וכמו שלמדנו ויעבירו קול והעברת קול אינו קול קצר כ״כ והנכון כמו שפי׳ הראשונים ז״ל דכ״ע שיעור תקיעה כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ותרועות הם ג׳ וכן התקיעות שלפני התרועות (דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור דקמייתא הילכך חשיב ג׳ תקיעות ראשונות כג׳ תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה דידיה נמצא דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה. שיעור תרועה כג׳ יבבות והתניא וכו׳ אמר אביי וכו׳ – פי׳ שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן נקטינן שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא שמייבב אדם על שברו כדכתיב לעיל והשתא פליגי בפי׳ ותייבב מר סבר גנוחי גנח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים הנקראים בלשון בני אדם יבבות דלשון ותייבב לשון תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי׳ יבבא ואפשר דהיינו מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם. ת״ר מנין שבשופר – פי׳ דגבי ר״ה לא כתיב אלא תרועה וליכא זכר בדבר שתהא בשופר ולא שתהא עמה קול פשוט ת״ל כו׳ אין לי אלא ביובל וכו׳ ה״ג ת״ל בחודש השביעי שאין ת״ל בחדש השביעי פי׳ שהרי כתוב למעלה והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ״ט שנה והיה אפשר לומר והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ״ט שנים ועוד דהא כתיב בקרא די״ה ודבר ידוע הוא שי״ה בחודש הז׳ ומה ת״ל בחדש הז׳ אלא בא לומר שיהו כל תרועות חודש השביעי בשופר כזה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush