גמרא
פירוש
הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אזֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לכותי".
גמרא מזיד פשיטא בר קטלא הוא – פירוש: ואף על גב דלא מיקט׳ כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרוב למזיד אינו בן גלות. אימא פרט לאומר מותר – פירש רש״י ז״ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשיא להו דאם כן היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן עבודה זרה ושאר עבירו׳ כתיב בשגג׳ על קרבנם ואפילו הכי אמרינן בפ״ד מיתו׳ בית דין וכן בפרק כלל גדול דאומ׳ מותר שוגג וחייב קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתיב נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לעבודה זרה ודכותה לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית׳ התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ׳ בעינן לומ׳ שאומ׳ מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירוש רש״י ז״ל אבל אחרים פירשו דאומר מותר האמור כאן ובכולה פירקין ל׳ אחר הוא והוא מן הלשונות שבתלמוד שפירושו מתחלף והכא בעינן לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי׳ כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכי תימא היינו פרט לשאין מתכוין דאמרינן. י״ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי׳ סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי׳ זה ממאי דאמרינן לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסדא באומר מותר ואמרינן ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ׳ ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרינן תו עלה מ״ס אומר מותר אנוס ומ״ס אומ׳ מותר מזיד הוא. ומיהו רש״י ז״ל פירש לק׳ דהא דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו בעיק׳ טעמ׳ משום דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירוש רש״י ז״ל בדין סבור בהמ׳ ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש״ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמוד. א״ל אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא – פי׳ והיכי קרי ליה תנא מזיד. ה״ג שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא – פי׳ ולקרוב למזיד קרו מזיד לפי שדינו כמזיד לפירוש רש״י לפי שהיה לו ללמו׳ ולא למד לפי׳ השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו. אם בפתע פרט לקרן זויות – פירש רש״י ז״ל: בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרינן תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ׳ שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני׳ זו פניו לצפון הי׳ הנהרג הזה רואה את ההורג קוד׳ שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל ומעת׳ נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרינן פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה ליה פתע וכדפרישו ז״ל. בלא איבה פרט לשונא – ואיכא למידק בהדי׳ כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאיצטריכו למעוטי אויב מג׳ מיני הריגות האמורות בפרשת כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזיד גמור יש הפרש לענין אומדנ׳ בין זה לזה כדאית׳ בסנהדרין ואמרינן התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו׳ זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמא הוה אמרינן היכ׳ דגלי קרא בלחוד גלי היכי דלא גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו. ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנראה לעדים שהי׳ שוגג בשאר בני אדם שאינו אויב יש ג׳ אומדנו׳ יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקרוב לדון זה כזה ואי לא כתב אלא חד שונ׳ הוה מוקמי׳ באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו׳ אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר״ש דאמר לקמן דבמקום שיכול לומר שלא לדעת הרג גול׳ טעמי׳ משו׳ דסב׳ דאדרב׳ להכי כתב רחמנ׳ שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ׳ יותר לדון שלדע׳ הרג וזה נכון מאוד. הדפו שדחפו בגופו – פירוש: בלא מתכוין ואפילו הכי אמר רחמנא דהאי שוגג הוא ולא אנוס ולא מזיד ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפה בלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמע שלא במתכוין והתם דכתיב ויגש גחזי להדפה משמע במתכוין וזה ברור בעצמו. בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר – פירוש: שהוא פטור מגלו׳ דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתוב אם הרגו בלא צדוד גולה הא אם הרגו בצדוד אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו׳ ואף על גב דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב׳ דדרשי׳ לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפרשת ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו׳ משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו׳ מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפילו הצדו׳ הזה שמלמט׳ למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו׳ ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי׳ תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי׳ לדידי ואי קמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתלמודא בכל דוכתא. פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע – פירוש: שאינו גולה וכן פרש״י ז״ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתיב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ״ב דב״ק (ב״ק כ״ו:) פירש רש״י ז״ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול׳ ואינו נהרג משמע ליה ואשר לא צדה אהריג׳ מזיד דלעיל מיניה קאי דכתיב לעיל מכה איש ומת מות יומת והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ׳ אלא ושמתי לך מקום. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט׳ שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ׳ דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה דקרא דכתיב צדה. בעי מיניה ר׳ אבהו וכו׳ עליה או ירידה היא – פרש״י ז״ל בתר דידי׳ אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלינן וירידה היא. א״ל כבר נגעת בעליה שהיא צורך יריד׳ פי׳ דקתני לעיל שהוא גולה. וא״ת מדאמר ליה ר׳ יוחנן הכי להדיא משמ׳ דר׳ אבהו ידע לה למתני׳ דלעיל במרים הגרזן אי נמי במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל׳ וא״ל ר׳ יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר׳ יוחנן בסמוך ממתני׳ למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני׳ לעיל. וזה ברור. ולטעמיך כל שבדרך ירידתו גול׳ לאתויי מאי – פירוש: במאי מוקמ׳ לה בהאי עניינא דשליב׳ דמשמע לן דהני תרי כללי בחד סגנונא אית לן לאוקומינהו דומיא דרישא דמתני׳ שהחיו׳ והפטור בדבר אחד דהיינו מעולה אלא שזה דרך עליה וזה דרך ירידה אלא ודאי דתרווייהו לאיתויי קצב שהיה מקצב חד לפטורא וחד לחיוב׳ וכדתניא וכו׳ דתני חדא וכו׳ עד ולא קשיא וכו׳ וכללא דמילתא דבקצב המקצ׳ יש יריד׳ לפניו וירידה לאחריו ועליה לפניו ועליה לאחריו וכל שביריד׳ גולה בין לפניו בין לאחריו וכל שבעליה אינו גול׳ דכתיב ויפל עליו מאן דמחייב בשתיהן איירי בעליו׳ ומאן דפטר לפניו וחייב לאחריו איירי ביריד׳ דלאחריו ויריד׳ דלפניו וכדמפרש ואזיל. דכולי עלמא עליה היא – פירוש: ותרווייהו דלא כר׳ יוחנן ובריתא דלעיל במרים בגרזן או במורי׳ החבל להעלות הדלי כדפרישנא לעיל. הא דאיתלע והא דלא איתלע – פירש רש״י ז״ל: כי איתלע הוי ירידה כיון שנכפפת לאלתר מיד שהוא מעמי׳ אפילו רגלו אחת עליה וכן לא איתלע הוי עליה שהרי אינה נכפפת עד שעמדו שני רגליו עליה והיה עולה לגמרי. זה דרך פירוש רש״י ז״ל למבינו. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך אוקמתא דכי לא מיהדק הוי יריד׳ שהרי נכפפת מיד שהניח רגלו אחת כלל דלא הויא עליה וכי מיהדק אינה נכפפת עד שכל גופה עליה הלכך ואף על גב דהא והא לא קטיל אלא בירידה וכפיפה מ״מ הא חשיבא עליה והא חשיבא כירידה כנ״ל לדרך פירוש רש״י ז״ל. אבל יש שפי׳ דתרווייהו ירידה דהא ירידת שליבה הוא דקטלא אלא דכי איתלע שגגה או לא מיהדק הוי שגגה קרוב למזיד שאינו גולה ומיירי בהתלעה ניכרת מבחוץ דומיא דלא מיהדק שהיה ניכר לו ולפיכך נדון בקרוב למזיד ואפשר דבהני תרתי אוקמתי בתרייתא לא סתרי דר׳ יוחנן כלל דמוקמינן לדר׳ יוחנן בדלא מיתלע ומיהדק כסתם שליבה והכין עדיף טפי דלא לשויה פלוגתא בין האי ברייתא לר׳ יוחנן ואף על גב דמעיקרא הוה אמרינן דכולי עלמא עליה היא לאוקומינהו דלא כותיה דרך התלמוד לעשות אוקמתות כן כזו פעמים לסתור ופעמים לסיוע וכיון דשקלא וטריא בעלמא היא קי״ל כר׳ יוחנן כיון דליכא מאן דפליג עליה בהדיא. רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב – פירוש: בחירק תחת הנו״ן ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פי׳ בקמץ הנו״ן. ופרש״י ז״ל דלר׳ דדריש מסורת משמע ליה ונשל בחיריק מדלא כתיב א׳ בין הנו״ן והשי״ן הלכך דרשינן ונשל שהוא פועל יוצא שהברזל מנשל חתיכה מן העץ המתבקע. והקשו עליו דלפי דקדוק הלשון אין מקום בשום פועל קל שיהא א׳ או ה״א באמצע דהא ונפל כולהו בלא ה״א ואל״ף וכן ונשל גוים רבים מפניך. לכן הנכון דודאי אפילו לפי המקר׳ אין מקום להיות א׳ או ה׳ בנתים ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין בקמץ בין ונשל בחיריק כמו ונפץ את עולליך ונקף סבכי היער וכיוצא בהם וכיון דאיכא למידרש ונשל בחיריק דרשינן ליה מהכרע׳ הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא אלא דההיא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרע במסורת לימד ונשל הברזל בחיריק ובהא מיתרצא לן אחריתי היכי אמר רב דטעמא דר׳ משום מסור׳ דהא מתניתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו ולא משמע מלישנא דר׳ חייא בר אשי דהא דרב אתא לאיפלוגי על מתניתא מדלא פריש ליה תלמודא ומדלא אמרינן רב חייא בר אשי אמר רב אלא ודאי כדאמרינן דתרווייהו צריכי אהדדי ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונשל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומד בתוכה ומעתה מאי דלא כתי׳ מעצו אינה הכרע לבדה. וא״ת והא ונשל גוים רבים דכולי עלמא דרשינן מקרא והוי פועל יוצא שהקב״ה מנשל את הכותים ממקומ׳ מפני ישראל. וי״ל דשאני הכא דלא כתיב ביה מ״ם והכא נמי אילו כתיב ונשל הברזל את העץ או ונשל הברזל העץ שפיר הוה משמע פועל יוצא אבל כי כתיב ונשל מן העץ וקרינן בקמץ לא משמע אלא פועל עומ׳. כך הנכון בעיני בשמוע זו יותר מכל מה שפירשו בו. ובירושלמי נתנו טעם אחר למחלוקות ר׳ ורבנן דגרסינן התם טעמיה דר׳ נאמר כאן נשילה ונאמר להלן נשילה כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשיר׳ טעמא דרבנן נאמר כאן נשיל׳ ונאמר להלן נשילה ונשל גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה ע״כ. ונראה הפי׳ דר׳ דריש ליה מלשון כי ישל זיתך שהוא דבר שנעקר ממקום חיבורו מתחלת ברייתו והיינו העץ מתבקע שיוצא הבקעת ממנו. ורבנן דדרשי ליה מלשון ונשל גוים מה להלן לשון הכאה שהקב״ה מנשל כותי׳ מפני ישראל אף כאן מכה שהמכה מנשל הברזל מן העץ כי ונשל מוסב על המכה שהוא האדם כמו ועשה בצלאל ומשמע דלא אזיל בשיטתא דגמרא דילן כלל ואפשר דהתם נמי דמסורת דרשינן לומר ונשל בחיריק ודגשות השי״ן דאי לא היכי שביק למידרש ליה מן ונשל גוים ודריש ליה מן ישל זיתך דהא למאן דדמי ליה טפי אית לן לדמוייה כדאמרינן גבי שיבה וביאה אלא ודאי דמשום מסורת עבי׳ ליה ונשל בחיריק כדאמרן וכיון דהכי ודאי טפי דמי לכי ישל זיתך ורבנן סברי דלית לן אלא מקרא ומעת׳ אין לדרוש אלא כמו ונש׳ גוים דדמי ליה טפי מה להלן מכה אף כאן מכה. כנ״ל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush