גמרא
פירוש
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְלִיגִי, אַלִּיבָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
מאן דאמר מתה כר׳ יהושע – פירוש: שמכשירו למפרע וסובר דמכאן ולהבא בלחוד הוא נפסל ומאן דאמר בטלה כר״א שפוסלו למפרע והא קי״ל דהלכתא כר׳ יהושע ואף על פי כן לא אתפרש הכא במאי דאיפליגו תרווייהו אליבא דידיה הלכתא כמאן. טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו – פירוש: דאנן דרשינן מעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וגגו הוי מעל מזבחי. וי״ל דיואב שפיר ידע מהאי דרשא מעל מזבחי בעינן אלא דהוא סבר דקרנו׳ מעל מזבחי קרינן בי׳ וכן פירש רש״י ז״ל ואפשר דידע שפיר דקרנותיו לאו מעל מזבחי נינהו אלא דאיהו לא דריש כדידן והכי הוי דרי׳ מעם מזבחי כלומר מסמוך לו תקחנו למות ולא ממזבחי ממש ואפילו מקרנותיו. והוא תפס מזבח שילה – כך הגרסא בכל הספרים וקשיא דהא בימי דוד לא היה משכן בשילה כדאמרינן בעלמא אותו יום שמת עלי נתקיים ויטוש משכן שילה לכך גורס רש״י ז״ל והוא תפס מזבח במה כלומר במזבח במה שעשה דוד במה לפני הארון באהל אשר נטה בעיר דוד כדכתיב וינס יואב אל אוהל ה׳ ומצינו בספר דברי הימים שעשה המזבח לפניו ע״כ ויפה כיון ז״ל. ויש גורסין במזבח גבעון כי שם היה משכן בימי דוד ושלמה עד שנבנה בית עולמים. ויש לקיים גרסת כל הספרים ישנים1 ושילה לאו דוקא אלא משום דשילה היא עיקר משכן יותר מכולם חוץ מבית עולמים וכולן נטפלין לו כדכתיב ויטוש משכן שילה לכן תפס כאן מזבח שילה כי גבעון תחת שילה קם. והוא גלה לבצרה – פירוש: לא לבצרה דאדום דהא אין מקלט אלא בארץ ישראל אלא לבצרה שבא״י ומשום דאיכא אינשי דקרו לבצר בצרה הוא סבר דבצרה ממש היינו בצר שהוא ערי מקלט. רוצח שאני דגלי ביה רחמנא – פירוש: ומאן דקרו לה סבר דכיון דרוצח שהוא גר נקבר שם כל שכן האזרחי׳ שלשם. כאן לקלוט וכאן לדור – הא ודאי מפורש הוא בכל אחת מהם דמתני׳ מיירי בקליטה כדקתני בהדיא וברייתא בדידה מדקתני וישב בה ולא להשוותם אלא למשבקינהו כפשטייהו דתחומא הוי כעיר למקלט ולא הוי כעיר לדוד. ויש כיוצא בלשון הזה בתלמוד ונראין דברים דאפילו לדור דוקא בתחומא אבל בעיבורה דר דהא קי״ל דעיבורה של עיר כעיר לנדרים ולכל דבר כדאיתא במסכת נדרים (נדרים נ״ו:). מאי טעמא דר׳ יוסי הגלילי דאמר מצוה ואמרינן מי כתיב אם רצח ור״ע מי כתיב ורצח – מסתברא דבהא פליגי דהא ודאי בלשון מקרא איכא עשה וכיוצא בו שהוא מצוה והיינו רובא ואיכא מיעוטא דהוה לשון רשות כדכתיב וגאל את ממכר אחיו וכיוצ׳ בו. ר׳ יוסי סבר דבתר רובא אזלינן ור״ע סבר דבכי הא שבא לקבוע מצוה בדמו של זה צריך מקרא מפורש. וא״ת לענין כל אדם במאי פליגי וי״ל דהא בהא תליא דלעולם נחתי כל אדם חדא דרגא מגואל הדם הילכ׳ למאן דאמר גואל הדם מצוה הוי שאר כל אדם רשות ולמאן דאמר גואל הדם רשות הוו שאר כל אדם באיסור לכתחלה אלא דבדעיב׳ אין חייבין עליו לפום גרסא הנכונ׳ דגרסי׳ ושאר כל אדם אין חייבין עליו. א״ר זוטרא בר טוביא א״ר רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו – וכתב רבינו מאיר הלוי ז״ל דהא פליגא אדרב הונא דלעיל דאמר רוצח שגולה לעיר מקלטו והרגו גואל הדם בדרך פטור דהשתא היכא שהשיגו בדרך והרגו פטור היכא דיצא משם מבעיא דפטור ע״כ. וכן היה סובר מורי הרב הלוי ז״ל דההיא דרב הונא פליגא ואיהו דאמר כר׳ יוסי וכר״ע וכסתם מתני׳ והלכתא כותיה וקשיא לי היכי לא מפרש לה תלמוד׳ ואי לאו דמסתפינא מרבוותין ז״ל הוה אמינא דטעמא דפליגי נינהו ולא פליגי דדלמא בהא דהכא מודה רב הונא דגואל הדם נהרג עליו כיון שכבר קלטוהו מחיצות לרוצח ודעתו לחזור שם וה״ה שהיה אפשר לומר דאפילו לר״ע ולר׳ יוסי דאמרי הכא שאינו נהרג הוו אמרי התם נהרג דשאני הכא שפשע הרוצח בעצמו לצאת חוץ למקלטו מה שאין כן התם שהיה בורח למקלטו והיינו דהצריך התם דרב הונא ולא אוקימנא בתנאי דהכא כלל. כנ״ל. עד עמדו לפני העדה למשפט – פירוש: כדי שיהו העדה מתרין בו שאם יפשע מכאן ואילך לצאת חוץ לתחומו או אם לא ירצה לדור שם שיהא דמו מותר מכאן ואילך לגואל הדם אם יצא חוץ לתחומו. ר״ע אומר מניין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתן אותו עד שיעמו׳ בבית דין אחר שנאמר עד עומדו לפני העדה למשפט – והלכתא כר״ע כדכתיב בדוכתא אחריני ואיכא דקשיא ליה מדקאמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין עח) טרפה שהרג שלא בפני בית דין פטור דהוו ליה עדות שאי אתה יכול להזימה בפני בית דין חייב שנאמר ובערת הרע מקרבך והיינו לפי שדנין אותו הם עצמן בראייתן שלא בעדות אחרות ולא אמרינן התם דאתיא דלא כר׳ עקיבא ומשמע התם דהתם דברי הכל היא והלכתא היא. אבל י״ל דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הילכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע ואיכא למידק דהכא קתני טעמא דר״ע מדכתיב עד עמדו ובפרק החובל (ב״ק צ׳:) במאי דפליג על ר״ט בזו אוקימנא לדר״ע דאמר כולן עדים ואין עד נעשה דיין דדוקא בשרואהו בלילה דהוו להו עדים ומשום דאין עד נעשה דיין אבל ראוהו ביום הם עצמם דנין אותו. ובמסכת סנהדרין2 (בבלי ר״ה כ״ו.) פרישנא טעמא דר׳ עקיבא משום דכתיב והצילו העדה וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא משמע דהא דהכא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מילתא בהנהו דהתם דהכא מכיון דאמרינן הכא האי עד עמדו מיבעי ליה דהא מכלל דעיקר דרשא הוא ומדאורייתא. והנכון דהא דהכא עיקר דרשא והנהו דהתם טעמא לקרא נינהו אלא הוו סוגיי דפליגי דבפרק החובל סברי דטעמא לקרא נינהו משום דאין עד נעשה דיין וסוגיא דסנהדרין3 (בבלי ר״ה כ״ו.) סברי דטעמא דקרא משום והצילו ואי נפקא לן לפום סוגיא דפרק החובל דכל מאי דאמרינן בכל דוכתין בהדיא דאין עד נעשה דיין מהאי קרא דעד עמדו נפקא לן ומיהו עדיין צריכין לשאול לסוגיא דפרק החובל וכן לר״ט דפליג על ר״ע וכן לתנאי דלעיל דלית להו האי דרשא עד דאינו נעשה דיין מנלן ויש שהיו אומרים בתוספות דטעמא משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה שאם הוזמו על פי עצמן נהרגין לפי שגמרו הם עצמם את דינם שאין העד נעשה זומם עד שיגמר הדין על פיו ומזה הטעם אמרו בירושלמי שלא יהיו הדיינים קרובים שאם הוזמו עדים נמצאו נהרגין על פי הדיינים קרוביהם. ומיהו אין זה נכון לפום גמרא דילן בפרק זה בורר שראו אותו הטעם של הירושלמי גבי שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם שאין עדות אחת מצטרף שהם עדות אחת להזמה כשהן שלש עדיו׳ ולא אמרינן נמצא אח מת על פי אחיו ופרישנא טעמא משום דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמא אתיא להו וטעמא שאין הדיינים קרובים לעדים משום דקרובים כחד גופא וכאלו עד עצמו נעשה דיין כדפרישנא בדוכתא וטעמא דאין עד נעשה דיין נפקא לן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דדרשינן בפרק יש נוחלין (ב״ב קיג ע״ב) כשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה דביום עושין דין ולא בלילה משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ונפקא לן מדכתיב ביום הנחילו לומר ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה אי נמי נפקא לן כדמפרש ר״י ז״ל הזקן מדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ ודרשינן במסכת שבועות שני האנשים אלו העדים לפני ה׳ אלו הדיינים דאלמא שיעמדו עדים לפני ה׳ בית דין אחד וכבר הארכתי בזה בפרק בתרא ובפרק ראוהו בית דין. בשוגג גולה – פירוש: בשוגג במעשה כסבור שלא יצא חוץ לתחום או בשוגג בהוראה כסבור שמותר לצאת וגולה דקאמ׳ לומר שחוזר לגלותו ואינו נהרג. הא כמאן דאמר אמרינן דברי תורה כלשון בני אדם – פירוש: דהא איכא מאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למידרש כי הכא כדפרישית במסכת יבמות ומסכת נדרים ובפרק אלו מציאות ובסנהדרין. ותסברא וכו׳ והאמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל לכל וכו׳ – פירוש: אם נתחייב מלקות או שמתא חוץ ממסית ומדיח וכל שכן להרגו ואף על גב דבפרק הנחנקין משמע דלא אמרינן שאין נעשה שליח על אביו להכותו ולקללו אלא בשעשה אביו תשובה דהאי עושה מעשה עמך הא ל״ק דהא דהכא כיון דבשוגג הרג עושה מעשה עמך הוא. לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו – פירוש: דאף על גב דבתרווייהו קתני בנו ל״ק דהרג בנו דחדא בעי לומר בנו של נהרג דהוי בן בנו לשוגג הורג וחדא בעי למימר בנו של הורג ממש שהיה אחיו של נהרג וזה ברור. והא דתנא אילן שהוא עומ׳ בתוך התחום וכו׳ עד הכל הולך אחר הנוף – דמשמע לפום פשטא שאף העיקר הולך אחר הנוף ואם הנוף בחוץ מותר להורגו אף בעיקר שבפנים ואם הנוף מבפנים אסור להרגו אף בעיקר שבחוץ. הוינן בה בגמרא למימרא דעיקר אילן נופו הוא ורמינהי דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים אילן שהוא עומ׳ בפנים וכו׳ דמשמע דאין עיקר הולך אחר הנוף ולא נוף אחר העיקר אלא כל חד וחד כדאיתיה נדון וקס״ד שדין זה למעש׳ ולמקלט שוה הוא דתרווייהו תלו בעיר ותחום ולא מייתינן הכא חדא מהנהו דאייתינן בפרק הבית והעלייה דאפליגו תנאי אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו לענין ערלה ושאר דברים האמורים שם וכן ההיא דאמרינן במסכת גיטין פרק המביא (גיטין כב) לענין חיוב מעשר בעציץ נקוב העומ׳ על התחום ונופו נוטה לחוצה לארץ בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי דאמרינן שדי נופו בתר עיקרו דהנהו כולהו לא הוו דמו לן להני דהכא דהתם הוא לדון לנופו לפרי לענין יניקתו אי בתר עיקרו או בתר אוירו ואילו הא דהכא לא מיירי לענין הפרי עצמו ויניקתו אלא לענין נופו של אילן ואפילו הוא אילן של סרק איזה חשוב יותר עיקרו להיות נדון שהוא מקומו ואם נופו או עיקרו. והא דאמרינן כנגד החומה ולפנים כלפנים – פי׳ והמעשר נאכל שם ואף על גב דאמרינן פרק כיצד צולין דעליות וגגין בירושלים לא נתקדשו ואין אוכלין שם פסחים לא קשיא דבפסחים וקדשים קלים שהחמירו בכך ולא במעשר הקל כבר פירשו בתוספות. מעשר בחומה תלי רחמנא – פי׳ מדכתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו. ערי מקלט בדירה תלי רחמנא – פירוש: ישיבה כתיב בה הלכך הלך אחר מקום הראוי לדירה הלכך בנופו מיתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה. ואיכא דקשיא ליה דהא תחום העיר קולט ואף על פי שאינו ראוי לו לדירה כדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא דהתם מחילו׳ שפיר חזו לדורה אלא שגזרת הכתוב היא שידור בעיר ובעיבורה בלחוד אבל עיקרו לא חזו לדירה כלל וכדנקטי׳ בלישנא לא מתדר ליה. ורמי מעשר אמעשר דתניא לענין אכילת מעשר בירושלים הלך אחר נופו בערי מקלט הלך אחר נופו – והא דפליג להו בתרי בבי משום דהוו עניינים חלוקים כאלו קתני כשם שבירושלים לענין מעשר הלך אחר נופו כך לערי מקלט הלך אחר נופו מ״מ קשיא דהא בהדיא קתני הכא דבמעשר בירושלים הלך אחר נופו ובמתניתא דלעיל תניא כנג׳ החומה ולפנים כלפנים וכו׳. גרסת הספרים הישנים שלא הוגהו אמר רב כהנא ל״ק הא ר׳ יהודה הא רבנן ולא גרסי אלא א״ר כהנא ולפי גרסא זו יש מפרשין לתירוצא קמא דלעיל דמפלגינן בין ערי מקלט למעשר לא סתרינן ליה אלא דקא משני רב כהנא דלא תקשי מעשר אמעשר דהא ר׳ יהודה והא רבנן. ולא נהירא דהא לפום לישנא דמתניתין הא דרמינן מינה להכי נקיט להו תרווייהו משום דמדמה מעשר לערי מקלט לומר שהן שווין בדין זה. ועוד דאם כן מאי האי דמקשינן על תירוצה דרב כהנא מערי מקלט משכח׳ לה. לכך הנכון כפירוש רש״י ז״ל דרב כהנא אלא קאמר ולסתור התירץ הראשון דלעיל ולא חש התלמוד לומר אלא משום דפשיטא ויש נוסחאות שהוגהו וגרסי אלא. הא ר׳ יהודה והא רבנן – פירש רש״י ז״ל: דמתניתין דערי מקלט והאי ברייתא בתרייתא דמעשר ר׳ יהודה דס״ל באילן הלך אחר נופו וברייתא קמייתא דרמינן מינה לעיל על מתניתן רבנן דקים לן דפליגו בהא דר׳ יהודה וסביר׳ להו דלא שדינן נופו בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נופו אלא כל חד וחד כדאיתיה. והיכי שמעינן ליה לר׳ יהודה דתניא לענין אכילת מעשר במערה הלך אחר פתחא ובאילן הלך אחר נופו וקים לן דרבנן פליגי עליה וכדפירש רש״י ז״ל וכדכתיבנא ופרכינן על תירוצא דרב כהנא אימור דאמר ר׳ יהודה גבי מעשר לחומרא פי׳ דמהיכן שמעינן מהא דס״ל לר׳ יהודה דבערי מקלט ובמתני׳ דלעיל נמי הלך אחר נופו דבשלמא אנן קי״ל דלענין מעשר אמרה בין לקולא לחומר׳ היא אפשר לומר דה״ה לערי מקלט וכדמתני׳ לעיל דתני להו כחדא. אבל הכא מדלא נקט ר׳ יהודה אלא מעשר לחוד דלמא לא אמרה למעשר אלא לחומרא בלחוד ומשום דמספקא ליה אי נופו בתר עיקרא או לא ואזיל בתריה לחומרא וכדמפרש ואזיל דשפיר משכחת לענין מעשר ללכת אחר נופו לחומרא בין כשהוא בפנים בין כשהוא לחוץ אבל גבי ערי מקלט לא משכחת להו תרווייהו לחומרא וכדמפרש ואזיל. כיצד עיקרו בחוץ ונופו בפנים אמרינן לחומרא בתר נופו לענין פדיה דכי היכי דבנופו בפנים לא מצי פריק שאין פודין מעשר טהור בירושלים בעיקרו בחוץ נמי לא מצי פריק וה״ה דלא מצי אכיל לחומרא דדלמא כבחוץ הוא נדון והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אמרינן לחומרא לענין אכילה דכי היכי דבנופו בחוץ לא אכיל בלא פדיה בעיקרו דבפנים נמי לא מצי אכיל בלא פדיה פי׳ בלא פדיה דמעיקרא כשהיה בחוץ כדפירש רש״י ז״ל דאלו למיפרקיה השתא בנופו לא מצי פריק ליה דדלמא דינו כבפנים שאין לו פדיון. ויש ספרים דגרסי בהדיא ומפרק נמי לא מצי פריק ליה. אלא גבי ערי מקלט בשלמא עיקרו בחוץ וכו׳.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 כן צ״ל. בדפוס ראשון: ״ישינים״.
2 כן בדפוס ראשון. וכנראה צ״ל: ״ר״ה״.
3 כן בדפוס ראשון. וכנראה צ״ל: ״דר״ה״.
הערות
Gemara
Peirush