גמרא
פירוש
מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ מְחַיֵּיךְ עֲלֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שבת י״ב:ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ו
טור אורח חיים שמ״ט:א׳
טור אורח חיים שצ״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים שמ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ו:א׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ה
סמ״ג מצוות לא תעשה ס״ו
טור אורח חיים שמ״ט:א׳
טור אורח חיים שצ״ו:א׳
שולחן ערוך אורח חיים שמ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים שצ״ו:א׳
אלימא משום דסבר דהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בנכסי הפקר שהם שבית׳ ואשתכח דהלכ׳ כר׳ יוחנן בן נורי בכלים דהוי לחומרא ואלו ר׳ יוסי בר חנינא ס״ל דלקולא בלחוד הלכה כר׳ יוחנן בין נורי ואלא משו׳ דתניא נהרות המשוכין וכו׳ דכיון דניידי לא קנו שבית׳ כלל ואפי׳ הם של יחיד והרי הם כרגלי הממלא: ודילמא במכונסין פי׳ במכונסין מיירי דקנו שביתה לר׳ יוחנן בן נורי והא דנקט דילמא לא דק דודאי בהכי מיירי ויש כיוצא בו בריש מכלתין כדכתיבנא התם בס״ד. אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים – פי׳ דלהכי מוכח עלה משום דרבנן הקלו במים להפסיקם אפי׳ במחיצה תלויי׳ שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה וא״כ היאך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חומרא. ובודאי דר׳ חייא שפיר ידע דמחיצה תלויי׳ מתרת במים גבי גזוזטרא דהא מתני׳ היא לקמן בפ׳ כיצד משתתפין בור שבין שתי חצרות וכו׳ אלא דר׳ חייא סבר שלא הקלו אלא בההיא בלחוד. ותלמודא מוכח מההיא דר׳ טבלא דבחרבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמיית׳ הא דר׳ טבלא ולא מייתי׳ דבפרק בכל מערבין כנ״ל: ומה שקלו שהקלו חכמי׳ במים. פי׳ הרא״בד ז״ל משום דסתם חריץ עמוק עשרה והמים של מעלה אינם בני שביתה שלא אמרו מים ע״ג מים זו היא הנחתן אלא לענין עקירה והנחה אבל לא לגבי תחומין ולפי׳ הקלו לשאוב אפילו בשוקע דלא למטה מעשרה. וליתא דא״כ תפשוט מהכא לעיל שאין תחומין למעלה מעשרה וה״ל לאתוייה לעיל גבי ההיא בעיא והכא נמי הוה לן למימר הכי: והנכון שהקלו במים מפני הצורך שא״א לתקנו ופעמים שיש בור בין שתי חצרות וגזוזטרא על המים והוא טורח גדול לעשות מחיצה למט׳ וכיון שהוא מצוי תדיר הקלו ועשו מחיצה תלויה כאלו היא מחיצה גמורה של ברזל יורדת עד התהו׳ דהא מדרבנן הוא והם אמרו הילכך ליתא לדר׳ חייא ואף לדברי ר׳ יוחנן בן נורי וכ״ש לדידן דקי״ל שאין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי לחומרא כדאיתא לעיל. גרש״י ז״ל ר׳ יהודה היינו ת״ק והקשו בתוספות מאי קושיא דאין הכי נמי דר׳ יהודה היינו ת״ק דדילמא ר׳ אליעזר ור׳ יהודה לפ׳ דברי ת״ק באו ותירצו דעל כרחין ר׳ אליעזר לאו מפרש הוא דמסתמא הא דקתני וחכמים אומרי׳ אין לו אלא ד׳ אמות לאו באמצען קאמרי דהא דומי׳ דאלפי׳ אמה דריש׳ מיירי והנהו לאו בעומד באמצען וכיון דר׳ אליעז׳ אינו מפרש דברי ת״ק אף ר׳ יהודה ג״כ חולק הוא ולא בא לפרש ור״ת ז״ל גריס חכמי׳ היינו ת״ק ופריש דהיינו ת״ק דריש פרקין דאמרי מי שהוציאוהו עכו״מז או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות ותימא דהא חכמי׳ לאו אהא קיימי כלל שאפי׳ ר׳ יוחנן בן נורי לאו מפקא מההיא כלל דהתם יצא מתחומו ונתנוהו במקו׳ אחד. ואלו הכא עומד בתחומו וי״ל דכיון דמצי למתני וחכמי׳ אומרי׳ לא קנה שביתה וקתני אין לו אלא ד׳ אמות משמע לן דה״ק אין לו אלא ד׳ אמות כדין היוצא מתחומו ופרש״י ז״ל וגרסתו יותר נכון. איכא בינייהו: פי׳ דלת״ק נותנין לו ד׳ אמות לכל רוח ולר׳ יהודה אין לו אלא ד׳ אמות רוח אחת איזה שירצה. ואם תאמר ודקארי לה מאי קא מקשי דהא מסתמא ארבע אמות דאמרי רבנן לכל רוח ורוח הם דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי וי״ל דאיהו קסבר דמסתמא אין נותנין לו אלא ד׳ אמות בלבד הראויין לטלטל ברשות הרבים והיינו דקאמ׳ אין לו אלא ד׳ אמות הידועות ברשות הרבים. והשתא משנינן דלכל רוח קאמרי דומיא דאלפים אמה דר׳ יוחנן בן נורי. אבל לטלטל דברי הכל ד׳ אמות אין טפי לא – פי׳ הראב״ד ז״ל שאין מטלטל בבת אחת אלא בתוך ד׳ אמות בלבד אבל כל שאינו מטלטל בפעם אחת ד׳ אמות יכול הוא לטלטל בכל השמונה שהרי מקומותן. וק״ל דא״כ מאי קמ״ל פרש״י דהא רשות הרבים היא או כרמלית. ונ״ל דבכרמלית דרבנן אצטריך סד״א כיון דלמקומו הוא שרו ליה רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיותר לו קמ״ל. איכא בינייהו ד׳ אמות מצומצמות – פרש״י ז״ל דפשוט ידים ורגלים טפי מאמה אחת היא וכן עיקר. או באמה של קדש יהבי׳ לה פי׳ באמה של בנין שהיא ששה טפחים דהא מדת קרקע היא. דאיכא ננוס באיבריו פי׳ שהוא גדול בגופו וננס באיבריו דבאמות דידיה לא מצי יתיב הילכך משערין לו באמה של קדש. ודוקא כנוס שאינו גדול באיבריו הוא ננוס בגופו וגדול באיבריו וכן שאר כל אדם כאמות דידיה משערין ליה וכן הלכתא. מתני׳ היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה – פי׳ כגון שעומדים בשש אמות זה בתחלתן וזה בסופן ונמצאין משותפין בשתי אמות אמצעיות מביאין ואוכלין באותן שתי אמות שבאמצע ובלבד שלא יוציא אחד מהם כלום לשתי אמות המיוחדות לחבירו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתי׳ פי׳ כגון שהיו שלשתן בשמנה אמות זה בתחלה וזה בסוף והאמצעי בתחלת אמה שלישית של הרוח האחת והשנים החיצונים בררו אמותיהן כ״א כלפי חבירו ואפ״ה אינ׳ משותפין כלל והאמצעי פונה לגבי אותו שרחוק ממנו שש אמות נמצא משותף בשתי אמות עם זה ובשתי אמות עם זה לפי׳ הוא מותר עמהם והם מותרין עמו כלומר להשתמש עם כל אח׳ מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם ושנים החיצונים אסורים זה עם זה ואפילו הכי לא גזרי׳ באמצעי אטו חיצוני זה עם זה וזהו שאמר להם ר״ש משל לה״ד וכו׳ פי׳ ור׳ שמעון מודה להם בעיקר הדין ואומר שזה ודאי דומ׳ לג׳ חצרות דלא גזרי׳ טלטול אמצעיות אטו חצונות אבל שמעי׳ להו לרבנן דפליגי גבי חצרות וסבי׳ להו דשלשתן אסורו׳ משום גזירה וז״ש להם כיון שזה דומה בצורתו לג׳ חצרות מפני מה אתם מתירין בזה ואסורין בג׳ חצרות והכי מפרש בש״ס ובהדיא תניא לקמן עלה זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. גמרא למה ליה למימר למה הדבר דומה כלומר מה ענין זה לומר ר״ש המשל הזה. הכי קאמר להו כבר פירשתים במשנתינו. גרש״י ז״ל התם אושי דיורין הכא לא אושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל דיורי חצרות רבים ולא יוכלו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה אחת לחיצונה האחרת אבל הא גבי שלשה אנשים יכולין להזהר במועטין נינסו וא״ת א״כ ליתא לההיא דתנו רבנן בחצרות אלא כשהן של רבים אבל כשהם של יחידים מודו וא״כ הוה להו לאפלוגי בין דיחידים לשל רבים כמו שחלקו בפ׳ הדר במשנת שכח אחת מן החיצונה וי״ל דבהא דהכא סבי׳ להו לרבנן דאיכא למגזר טפי וגזרו אפי׳ בשל יחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה. והראב״ד ז״ל פי׳ התם בחצרות אנשי דיורין באמצעיות דכל האמצעות מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהיה להם היכר ויבאו לטלטל מזו לזו אבל הכא שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים ובמקום שזה משתמש וגם האמצעי אין חבירו משתמש יש להם היכר ולא יצאו ויש גורסין והיא גר״ח ז״ל התם לא אושי דיורין הכא אוושי דיורין ופי׳ הוא ז״ל בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרו׳ ויטלטלו מזו לזו ולא ירגישו אבל הכא בשלשה אנשים שהם יושבים ביחד אם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה מרגיש ומזכירין והם נתנעין ופי׳ רבינו ז״ל אושי מלשון ריאה דאושא כלומר שהיא משמעת קול: וגרש״י ז״ל היא הנכונה יותר והיא ברוב הספרים הישנים: (ותו לא מידי). אמאי כיון שעירבו חצונות עם האמצעות וכו׳ – יש בכאן נוסחאות משונות זו מזו אבל הנוסחא הנכונה שבכאן היא גרש״י ז״ל וכן גורסין בתוספות. וה״ג אמאי כיון דערבו חצונות עם האמצעית הווין לה חדא ול״ג וכי הדרא עירבה בהדי אידך שליחותא ולקמן הוא דגרסי׳ לה אמר רב יהוד׳ אי נתנו עירובן באמצעי׳ הכי נמי הכא במאי עסקי׳ כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו רב ששת אמר אפי׳ תימא שנתנו עירובין באמצעית וכגון שנתנוהו בשני בתים והכי פירושו דאנן אקשי׳ אמאי תנן דשתים החיצונות אסורות זו עם זו דהא מסתמא כיון שעירבו כלם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן שכן דרך מערבי חצרות דעלמא כשבאין לערב שנותנין עירוב כלם באחד מן הבתים וכיון שנתנו עירובן באחד מבתי החצרות חשובות כל הבתים כאלו כל דיורם הוא באותו בית וכאלו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכין על שולחן אחד וס״ס גבי חצרות כיון שנתנן כלן עירובן באמצעית נעשו כלן כאלו כל דיוריהן באמצעית ותשובות כבית אחד ודיור אחד ופריק רב יהודה דאלו שתים החיצונה החיצונות עירובה בזו ועירובה בזו דהשתא דיורי אמצעית בכל אחת מן החיצונות ולפיכך מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה אבל חצונות עצמן אין להם דיור זו עם זו ולפיכך אסורות זו בזו. ורב ששת אמר דאפילו תימ׳ שנתנו החיצונות עירובן באמצעית משכחת לה שפיר דשתי החיצונו׳ אסורו׳ זו עם זו כגון שנתנוהו בשני בתים דהשתא אין לשתי החיצונות דיור אחר ופרכי׳ אדרב ששת כמאן כב״ש דתנן חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים – פי׳ חמשה בתים שבחצר שגבו עירובן מכל א׳ וא׳ ונתנוהו בשני כלים ב״ש אומר אינו עירוב וב״ה אמר הרי זה עירוב וקס״ד דסתמא קתני דכל ב׳ כלים א״נ דבשני כלים היינו בשני בתים דמסתמ׳ אלו הניחוהו בבית אחד לא היו מניחין אותו בשני כלים ולהכי פרכי׳ דא״כ לפוסאהא דרב ששת אתיא מתני׳ כב״ש ודלא כב״ה והא לא אפשר. ופרקי׳ דאפילו תימא ב״ה עד כאן לא שרו ב״ה אלא בבית אחד אבל בשני בתים מודו דלא הוי עירוב ומסתברא ודאי דרב ששת אית ליה דרב יהודה ולית ליה מאי דהקשו לקמן עלה דרב יהוד׳ כי הוא לא בא אלא לחדש ולהוסיף דמשכחת לה למתני׳ בשנתנו עירובן באמצעית והכי מוכח בהדיא לישנא דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובן. אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דא״כ לא הוה מוקים לה מתני׳ בשלא נתנו באמצעית דהא פשטא דמתני׳ ואורחא דמילתא הכין הוא ליתן באמצעית וכדמוכח ממאי דפריך תלמוד׳ בהדיא ואמאי כיון דעירובן חיצונו׳ עם האמצעית הויין לה חדא דקושיין הוי משום דקס״ד דבאמצעית הניחו עירובן אלמא סתמא דמילתא הכין וכיון דנאיד רב יהודה מהכי ואוקמא באוקמתא אחריתי הא ודאי לית ליה דרב ששת. ומיהו לאו משום דס״ל דבשני בתים דינם כבית אחד דהא רב יהודה גופיה אמר לקמן בשמעתין דאפילו בשני כלים לא שרו ב״ה אלא בדמלייה לחד מנא ואייתר וכ״ש דאית ליה דבשני בתים אין עירובו עירוב אלא היינו טעמ׳ דרב יהודה לית ליה כרב ששת משום דסבר לה כדפריך תלמודא לקמן עלה דרב ששת דכל כה״ג כלן אסורות דה״ל כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב ואע״ג דרב ששת תריץ דאם אמרן דיורין להקל לא יאמרו דיורין להחמיר רב יהודה לית ליה ההוא אלא קסבר דאמרו דיורין להקל לא יאמרו דיורין ולהחמיר כן פירשו בתוס׳ והוא הנכון: וכרב ששת קי״ל דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב: ועוד דרב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת לפי מה שכתוב בסדר הגאונים ז״ל. ודברי הר״ז הלוי בזה אינם מכוונים שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת והלכה כרב יהודה לקולא: ואלו דברים של תימא גדול.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush